חוק שב"כ: יאללה, מפרקים ומוחקים!

שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', הציע – במסגרת ישיבת הממשלה, שבה הודח ראש שב"כ רונן בר – "להוציא מחוק שירות הביטחון את התפקיד של שמירת הדמוקרטיה". היה מי שידע לדווח כי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, "הקשיב רוב קשב. הקשיב ולא שלל".

ההצעה הזאת, שנשלפה לכאורה מן השרוול, מזמינה הבהרה של משמעות הייעוד של שב"כ, המופיע בחוק, ושל תהליך החקיקה שהוביל אליו.

החוק ולב-ליבו

"חוק שירות הביטחון הכללי" אושר בכנסת ב-11 בפברואר, ונכנס לתוקף ב-22 באפריל 2002.

סעיף הייעוד, שמופיע במרכז החוק, קובע – כפי שהסביר זאת בהרחבה עו"ד אלי בכר, ששירת במשך שנים רבות במערך המשפטי של שב"כ, ולבסוף כיועץ המשפטי שלו – את "המסגרת התפקודית והמשפטית הכללית שהשירות פועל בתוכה". זהו, אם כן, לב-ליבו של החוק.

סעיף 7 מתוך "חוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב-2002", כפי שפורסם ברשומות

מני מזוז, בשעתו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הבהיר: "המשפט הראשון מורכּב מהערכים המוגנים שהם ביטחון המדינה וסדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו. זה התפקיד הקלסי של כל שירות ביטחון".

תמוה אם כן כיצד שר האוצר והשר הנוסף במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', מציע לעקור את ה"דמוקרטיה" מלב החוק (ואולי גם מלב האומה).

פרשנות: עו"ד אלי בכר הסביר, כי הביטוי "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו", שעל הבטחתם מופקד השירות, מחייב את מימוש האפשרות לקיום חיים משותפים בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. המשמעות היא כי על השירות לסכל עבריינות אידיאולוגית, שמטרתה לקעקע את הבסיס לחיים משותפים". אולי המשמעות הזאת היא שעוררה את חרון אפו של השר, והציתה בו את יצר הפירוק והמחיקה.

תהליך החקיקה

קַדמה לנוסח החוק, שאושר על ידי הכנסת, סִדרה ארוכה ומעמיקה של דיונים, בישיבות משותפות של "ועדת החוץ והביטחון" ושל "ועדת החוקה חוק ומשפט". הדיונים סווגו כ"סודיים" או "סודיים ביותר", אבל בינתיים אושרו לפרסום, ומופיעים באתר הכנסת; זאת לאחר השחרת קטעים מסוימים.

דף מדיוני הוועדה המשותפת, שחלקים ממנו הושחרו (24 באוגוסט 1998)

הדיון בוועדה המשותפת (שלהי מאי 1998-שלהי ינואר 2002)

בשלבים הראשונים של דיוני הוועדה המשותפת, ניהל את הישיבות בשום שכל, בהקשבה, בפתיחות ובאחריות, היו"ר עוזי לנדאו (ליכוד), ששימש בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון מיוני 1996 ועד יוני 1999.

הוועדה היא אחת מהוועדות הקבועות של הכנסת, הנחשבת – ביחד עם ועדת הכספים – לחשובה שבהן. תחומי עיסוקה, לפי תקנון הכנסת: "מדיניות החוץ של מדינת ישאל, כוחותיה המזוינים וביטחונה", וכן "פיקוח ובקרה על משרדי הממשלה הנוגעים בדבר".

בישיבה הראשונה של הוועדה המשותפת (26 במאי 1998), הוחלט כי "הדיונים יהיו סגורים – לא מוציאים דברים לתקשורת" (החלטה ראויה לציון מיוחד במציאות חיינו העכשווית).

היועץ המשפטי לשב"כ הסביר: "תוך כדי הבדיקה של החוק עברנו על חוקים של מדינות דמוקרטיות רבות בעולם, וניסינו לבחון מה קורה בהן. את הלקחים שלמדנו... השתדלנו ליישם בחוק שלפנינו". הוא הדגיש: "להערכתי... החוק הזה הוא אולי הטוב ביותר, ובוודאי המקיף ביותר בנושא, שמסדיר את עבודת שירותי הביטחון במדינה דמוקרטית".

מני מזוז דיבר בשבח הדוגמה הגרמנית (עניין שהצגתי בהרחבה בכתבה אחרת, שאפשר למצוא באתר הזה). לדבריו, "בשל ההיסטוריה הייחודית שלה, עיקר הדגש בגרמניה היה על הגנת המשטר הדמוקרטי של המדינה. שמו של שירות הביטחון שַם הוא: 'המשרד להגנה על ערכי החוקה'.... הַסדר הדמוקרטי החופשי הנהוג שם הוא אחד התפקידים של שירות הביטחון, אם לא התפקיד העיקרי... התוצאה היא שהסמכות של שירות הביטחון הגרמני בפעילות נגד איומים על משטר הדמוקרטי רחבה לאין ערוך מזו ששב"כ מפעיל היום דה-פקטו, וגם מזו ששב"כ יפעיל דה-יורה" (בעקבות קבלת החוק).

למידה של המחוקק הישראלי מגרמניה שלאחר השואה – בניגוד לביקורת הנוקבת שהוטחה בוועדה בהתייחס לדוגמה הבריטית – נראית אולי מפתיעה, אבל גם מבטיחה.

חבר הוועדה דן מרידור (ליכוד), עתיר הניסיון, שהחליף לימים את עוזי לנדאו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, היה קול דומיננטי בדיוניה. הוא הזהיר את הנוכחים כי "כאשר מדובר בסמכויות כל כך מרחיקות לכת, כמו בשירות הביטחון הכללי... צריך להיזהר כפליים".

יודגש כי בהצגת הדברים כאן אינני מתייחס להיבט של הרחבה לא ראויה של סמכויות שב"כ (מטעם עצמו, או בהנחיית הממשלה וראשה), שהיא סכנה ממשית ליחיד ולחברה בישראל. עיקר ענייני הוא בייעוד שב"כ ביחס לשמירת איתנותם ותקינות פעילותם של המוסדות הדמוקרטיים – או, כפי שמקובל לומר, שמירת ההפרדה והחוסן של שלושת הרשויות שלנו: המחוקקת (הכנסת), המבצעת (הממשלה), והשופטת (בתי המשפט, ובראש ובראשונה בית המשפט העליון).

דן מרידור הדגיש: "אין עוד מדינות בעולם המערבי שבהן קיים איוּם על הדמוקרטיה כמו אצלנו". דבריו הבאים ראויים לתשומת לב מיוחדת: "כאשר אני אומר 'טרור', אנשים חושבים בדרך כלל על הערבים... אני מציע שכל אחד יחשוב לא על הערבים. הטרור הכי נורא שהיה במדינת ישראל היה טרור של יהודים. הוא הזכיר את ההתנקשות בחיי ראש ממשלה יצחק רבין, ואת מעשי הטרור של המחתרת היהודית". הוא הוסיף: "החשיבות של שב"כ היא עצומה. [עליו] להילחם בתופעות של דה-לגיטימציה של השלטון, ובניסיון לשבש את קיום המדינה גם מהצד הערבי וגם מהצד היהודי".

חבר הוועדה חיים רמון – ששימש בהמשך גם הוא כיו"ר ועדת החוץ והביטחון (יולי 2002-פברואר 2003) – פנה (נובמבר 2001) במסגרת דיוני הוועדה לראש שב"כ דאז, אבי דיכטר, ואמר: "המחויבות שלך היא לכך שאנשים לא יהרגו. אני חושב שאויב מבפנים שהורג אנשים בישראל, הסכנה שלו לקיומה של הדמוקרטיה גדולה יותר מאויב מבחוץ. הוא ידוע מה הוא רוצה... יש אפילו הערכות ותקדימים, ולכן החוק הזה חיוני".

חבר הוועדה זאב בנימין בגין – בנו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין – נזעק (אוגוסט 1998) להציע הבדלה ברורה בינו לבין ח"כ הרב בנימין (בני) אלון, שהיה יו"ר מפלגת מולדת בראשות רחבעם זאבי, ושימש כחבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. הוא הסביר כי – בניגוד לעמיתו – הוא "מתנגד להגביל את פעילות שב"כ להגנה על ביטחון המדינה מפני ערבים, ולא מפני יהודים". הוא הדגיש את תמיכתו ב"הגנה על ביטחון המדינה על ידי שירות הביטחון הכללי, מפני כל גורם – יהיה זה ערבי או יהודי". הוא הוסיף: "לעיתים הגורמים היהודים מאוד מסוכנים".

באחת הישיבות הבאות, שאל חבר הוועדה חגי מרום (מפלגת העבודה) ויו"ר ועדת החוץ והביטחון לפני עוזי לנדאו (דצמבר 1995-יוני 1996) – את השאלה הרטורית הבאה: "יש מישהו [היושב כאן] שחושב שברוך מרזל [שותפו לדרך עד לאחרונה של השר לביטחון לאומי] הוא לא אדם מסוכן?".

עמדתם של בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן-גביר לגבי שב"כ ופעילותו

הרוח הממלכתית והאחראית, שנשבה בדיוני הוועדה, הן מימין והן משמאל, נעדרת לחלוטין ככל שמדובר בשר האוצר ובשר לביטחון לאומי דהיום. אלה היו, מקדמת דנא, מתנגדים חריפים לשב"כ ולדרכו, לפחות ככל שמדובר ביהודים (בניגוד מוחלט לערבים).

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) טען נגד הפיגוע בדומא (שביצע עמירם בן אוליאל בשלהי יולי 2015) כי "עם כל חומרתו, הוא לא אירוע טרור, נקודה". הוא פרסם מאמר שבו ביקש "לכפור במשוואה שיצרו פוליטיקאים בין הטרור הערבי הרצחני לבין מעשים שנעשים על ידי יהודים, ומכונים 'תג מחיר'". הוא הסביר כי "טרור הוא רק אלימות שמפעיל אויב במסגרת מלחמה נגדנו, ורק הוא מצדיק נקיטת צעדים חריפים. כל השאר זה פשע חמור, פשע נאלח, פשע לאומני, אבל לא טרור". הוא פירט: "איננו במלחמה מול יהודים. פשע זה פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו; אבל פשע אינו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים... שלל הקריאות המתלהמות על 'טרור יהודי', ועל הצורך להעניק לרשויות האכיפה את הכלים העומדים לרשותן במסגרת המלחמה בטרור גם אל מול עבריינים אזרחי המדינה, הן פופוליסטיוֹת ושטחיוֹת, ומשקפות חוסר יכולת הבחנה מינימלית".

בצלאל סמוטריץ' טען (באמצע דצמבר 2015), כי "כאשר דוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עורכים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו ללא עכּבות, זה בסוף מתפוצץ. שאף אחד לא יתפלא כשזה יקרה, כשעוד ועוד אנשים יידחקו בעל כורחם למעשים שאסור שייעשו" (בצעירותו, הוא עצמו לא ישב בחיבוק ידיים בהקשר הזה).

באמצע מאי 2018, בצלאל סמוטריץ' כבר אמר בפירוש: "את המחלקה היהודית בשב"כ צריך לסגור. נקודה". לדבריו, "מדובר במחלקה כושלת, שפועלת בסטנדרטים לא מקצועיים בעליל ומתמחה בהפעלת מניפולציות ללא פיקוח וללא בקרה".

באשר לתפיסה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בצלאל סמוטריץ' אמר בפירוש (אמצע אפריל 2021), כי יש לחזור "לתקופת דוד ושלמה". למיטב הבנתו, "דווקא התנהלות על פי התורה וההלכה תביא את מדינת ישראל להיות מדינה ליברלית הרבה יותר מאשר היא היום".

איתמר בן-גביר אמר, באמצע אוקטובר 2018, לאחר רצח עאישה אראבי כתוצאה השלכת אבנים על ידי נערים, ליד צומת תפוח, כי "בשב"כ לא כשירים לחקור נערי גבעות".

בתחילת יולי 2006 – בעקבות מעצר של חמישה פעילי ימין, שנחשדו בכוונה להצית מכונית של שוטר בירושלים – הוא טען כי כי "שב"כ ממשיך להתעסק במחתרות וחסמ"בות, במקום לטפל בטרור". לדבריו, "הגיע הזמן לפרק את המחלקה היהודית בשב"כ, שמתעסקת רק ברדיפת מתנחלים".

מסתבר, אם כן, כי הטינה העמוקה של שני האישים האלה כלפי שב"כ, וכלפי הגדרת ייעודו ותפקידיו לא התחילה אתמול. זו בוודאי לא תסתיים מחר. "פירוק ומחיקה" (ראו לדוגמה חווארה, ועדו ועוד) היא שיטת פעולה מקובלת, ואולי אף מבורכת, מבחינתם.

סיכום

היו"ר עוזי לנדאו הציע, בהקשר הכולל, את האיזון הראוי: "החוק נועד להבטיח את יכולתו של שב"כ לפעול למען אינטרסים של ישראל, ובו בזמן... להגן כראוי על הזכויות של אזרחי ישראל, ושל מי שאינם אזרחי ישראל, על הגנת חירויותיהם וזכויותיהם היסודיות האחרות".

אריה רוטר, לשעבר ראש האגף לייעוץ משפטי בשב"כ, ניסח זאת כך (בדברים שנשא במרכז למורשת המודיעין, פברואר 2017): "החוק אינו תחליף לערכים או לתרבות ארגונית... איננו הולכים לאורו של החוק – החוק הולך לאורנו".

בסעיף ה"חזון", המופיע באתר הארגון, נכתב: "להקדים בכל זמן ומקום, בזכות אנשים בעלי תחושת שליחות, למען ביטחון מדינת ישראל". בסעיף "ערכים – ממלכתיוּת" נכתב: "נשַרֵת את מדינת ישראל מתוך תחושת שליחות ואהבת הארץ, נהיה מחויבים לחוקיה ולמשטרה הדמוקרטי".

החזון, הערכים והחוק הם הערובה להגשמת הייעוד והתפקידים של שב"כ, שאחד מהם – ואולי הראשון במעלה, מעבר ל"שמירת ביטחון המדינה" – הוא הבטחת פעולתם התקינה של "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו".

ניקיון כפיו של שב"כ צריך לבוא לידי ביטוי במינוי ראשו. באשר להיבט הזה, חבר הוועדה המשותפת רן כהן (רצ, מרצ) ציין: "לגבי השירות, היו דברים מעולם, היו מינויים פוליטיים, היו מינויים חצי-פוליטיים, והיו אנשים כפופים. אנשים שנשלחו לעשות דברים פוליטיים. היום, השירות עוסק בנושאים שיש להם נגיעה פוליטית מאוד רגישה ועדינה".

בישיבה הראשונה של הוועדה המשותפת, הודיע היו"ר עוזי לנדאו כי ראוי להזמין תחילה "גופים חיצוניים", כדי שיציגו את עמדתם. לאחר שנשמעו כמה נציגים של גופים כאלה אמר חבר הוועדה חגי מרום (מפלגת העבודה) כי "יהיה מועיל להזמין לישיבת הוועדה את מרדכי (מוטה) קרמניצר... הוא פרופסור למשפטים, ובוודאי נוכל ללמוד ממנו". פרופ' קרמניצר אכן התייצב בפני הוועדה בהמשך (שלהי אוגוסט 1998). הוא הזהיר מפני הנטייה של גופים להרחיב את פעילותם, לצד הנטייה שלא לפקח כראוי על גופים כאלה.

כיום, פרופ' קרמניצר מזהה סכנות אחרות, או לפחות נוספות. לדבריו (כפי שפורסמו בעיתון הארץ, 2 באפריל 2025). הדחת ראש שב"כ על ידי ראש הממשלה נועדה להבנתו לאותת שהוא, מקורביו ותומכיו מצויים מעל לחוק. "הסכנה כי ימונה מי שיפעל כנאמנו של ראש הממשלה, ולא כנאמן הציבור וביטחונו, היא ממשית וחמורה".

ניקיון כפיו של שב"כ צריך לבוא לידי ביטוי גם בהפעלת הארגון בהנהגתו: בריסון סמכויותיו שעשויות להיפרץ מכוח הסייפה של "ייעודו", המתייחסת "לשימור ולקיום אינטרסים חיוניים אחרים... לפי קביעת הממשלה ובכפוף לדין"; בפיקוח ובקרה על הגוף הפוטנטי הזה, ובשמירה על האיזון העדין שהוא נדרש לקיים, בעודו עומד יום ולילה על משמר החברה והמדינה בישראל.