ביטול צווי המעצר המנהליים נגד יהודים, תושבי השטחים, על ידי שר הביטחון ישראל כ"ץ, הוא רעה חולה, לא פחות מהתופעה של המעצרים המנהליים עצמם. אלה הם פרי באושים של החקיקה הצבאית בשטחים הכבושים, שמתקיימת במשך שנות דור. היא מופעלת כמעט באופן בלעדי נגד פלסטינים, ומציינת במפגיע את קיומן של שתי מערכות חוק-משפט הנוהגות במקביל באזור.
הכלי שימש כברירת מחדל של שב"כ בהתמודדות עם תופעות של הסתה לאלימות ולגזענות, וטרור נגד הפלסטינים. הוא הופעל כלפי מובילי דעה מרכזיים – כמו הרב מאיר כהנא, הרב יצחק גינזבורג, ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומאיר אטינגר.
המצב החמיר שבעתיים בשנים האחרונות, בשל הימנעותה של משטרת ישראל לשתף פעולה באורח מלא ויעיל עם שב"כ בתחומי המבצעים והחקירות, ככל שמדובר ביהודים. כך הוא נותר "אמצעי אחרון" בארגז הכלים של המדינה בהתמודד עם תופעות חמורות של קיצוניות אלימה וטרור ויג'ילנטי.
בניגוד להודעת מועצת יש"ע, הצעד הבוטה של השר לא מגלה "מחויבות לערכים של צדק ושוויון", אלא חותר תחתם באופן מהותי. המסר המוצהר של "חיזוק ועידוד ההתיישבות" הוא למעשה מסר של פגיעה אנושה נוספת במשילות ובריבונות הישראלית.
הצעד של השר מדגיש את "העובדה הפשוטה, החותכת", שהשטחים הפכו ל"שטח הפקר", שבו "אין דין ואין דיין", ו"איש הישר בעיניו יעשה".
