"גרמניה מעל לכל" (Deutschland Uber Alles) שימשה כסיסמה לאומנית, שהופיע בהמנון גרמניה הנאצית על פי לחן של ג'וזף היידן. בשל מוראות הנאציזם, ובעיקר השואה של העם היהודי, אנו נזהרים מכל השוואה לתקופה החשוכה הזאת. עם זאת, קשה להימנע מהתייחסות לקרבה האידיאולוגית בין התפיסה של חוגים ימניים קיצוניים בארצות הברית ובישראל, לבין זו שהייתה שגורה בגרמניה בזמנו.
עליונוּת לבנה היא אולי הדוגמה הקרובה ביותר, מתוך המציאות האמריקנית לעניין הזה. "עליונות לבנה" היא מבנה התומך, מגן ומעניק ערך לבני אדם בעלי עור "לבן", ובו-בזמן שולט, משתיק ומפחית מהערך של "לא-לבנים". בניגוד לתופעה של לאומיוּת אזרחית (civic nationalism) – המאמינה שאומה יכולה להיות רב‑גזעית ורב‑תרבותית, אבל מאוחדת על בסיס חוקים וערכים משותפים – לאומנוּת לבנה (white nationalism) מאמינה שלאום אמיתי מוגדר על ידי גזע ואתניוּת. חברי קבוצות של קיצוניוּת אלימה – כמו אלה של עליונות לבנה, או אסלאם קיצוני – מאמינים שאלימוּת אכזרית כלפי אזרחים הכרחית, דוגלים בתפיסה המצדדת באוטוריטריוּת, ומכוונים ליעדים אידיאולוגיים.
כוח המשימה האמריקני למניעת קיצוניות אלימה קבע (2017) הגדיר עליונות לבנה קיצונית אלימה כ"יחידים השואפים, באופן מלא או חלקי, באמצעות מעשים בלתי חוקיים של הפעלת כוח ואלימות, לתמוך באמונתם בעליונות האינטלקטואלית והמוסרית של הגזע הלבן על פני גזעים אחרים... הם מכוונים את פעילותם לעיתים קרובות כלפי מיעוטים גזעיים, אתניים או דתיים, כמו כלפי סוכני הממשל ואכיפת החוק.
הלאומנות הלבנה בארצות הברית היא אוסף של ארגונים, אישיויות, תיאולוגיות, ובעיקרי מערכת אמונות תרבותית, או סוג של דת. כמכלול, הלאומנות הלבנה – המיליטנטית והלא-מיליטנטית – מעניקה לגיטימציה ומרוממת את הזהות הגזעית והאתנית הלבנה. היא תופסת אותה לא רק כנעלה מעל כל הזהויות האחרות, אלא כגישה וכאורח חיים היחידים הלאומיים היחידים. לכן, הזהויות האלה מהוות איום בעצם קיומן לזו הלבנה הנשגבה. בקוטב הקיצוני שלה, "העליונות הלבנה" שואפת להגן על מה שחבריה תופסים כגזע הלבן ממה שהם מזהים כרצח עם תרבותי וגזעי במלחמת גזעם הממשמשת ובאה. בעיני לאומנים לבנים רבים, המלחמה כבר נמצאת בפתח. תפיסות כאלו מסתמכות על אלימות, שנודעה לה מעמד מרומם, כאמצעי הראשון במעלה כדי להבחין באמת.
קבוצות דומות – של עליונות יהודית – קיימות גם בישראל. קבוצות כאלו מקדמות את הרעיון כי יהודים הם, מטבע ברייתם, עליונים (בעלי ערך) על פני בני לאומים, דתות, גזעים או מיעוטים אתניים "אחרים" (פחותי ערך, או חסרי ערך), ובמיוחד זה ה"ערבי" או ה"ישמעאלי". לאלה הנתפסים והמוגדרים ממסדית כיהודים נודעת לכאורה זכות לשלוט ב"אחרים". זוהי אידיאולוגיה המקדמת יהודיוּת (Jewishness, במקביל ל-whiteness) כאידיאל של האנושות וכהתגלמות של ההיררכיה החברתית. ההבניה ההיסטורית של היהודיוּת היא אַמת המידה לאידיאולוגיה של העליונות היהודית. האידיאולוגיה עושה שימוש בגזע-לאום-דת כדי ליצור הבדלים ולהצדיק הדרה חברתית, כלכלית ופוליטית. היא מספקת לקולקטיב, כמו ליחיד, זכויות יתר או יתרונות ברורים ומובהקים. החברה הישראלית מחולקת עמוקות, ובלתי שוויונית בעליל; זאת בהתבסס על ההבדלים הגזעיים-הלאומיים-הדתיים האלה. הרעיון מחלחל לכל המוסדות החברתיים – הכלכליים והפוליטיים הישראלים, לרשויות אכיפת החוק, לערכאות המשפטיות, למערכת החינוך, לשירותי הבריאות, וכדומה – ומונצח בהם. התרבות הישראלית מושתתת על אמונות, נורמות, ערכים וסמלים התומכים בעליונות יהודית. הבידול עומד בבסיס תרבות העליונות היהודית – בעיקר זה בין יהודים לבין גויים בכלל וערבים בפרט. בסופו של דבר, העליונות היהודית במדינת ישראל היא מערכת היסטורית של ניצול, שליטה ודיכוי, שנוצרה כדי לשמר את העושר (הקרקעי והאחר), היוקרה והעוצמה בידי קבוצה דמוגרפית מוגדרת.
הפירוש המעשי של מה שבני אדם רבים בישראל מכנים יהודיוּת הוא תצורה גזענית – תהליך היסטורי-חברתי שבו נוצרים, נחווים ומשתנים עם הזמן סיווגים וזהויות גזעיים, לאומיים ודתיים באמצעות כוחות חברתיים, כלכליים ופוליטיים – המתפקדת כמערכת שליטה חברתית. הגדרה רווחת של "גזענות" היא יחס בינאישי המושרש באמונה שקבוצות מסוימות שונות, מטבע ברייתן – עליונות או נחותות – מקבוצות "אחרות". כמו כן, העמדות, הפעולות וההתבטאויות המילוליות של יחידים שהם פועל יוצא של האמונה הזאת.
היהודיוּת ממוססת רטורית הבדלים חברתיים פנימיים, ומטפחת אשליה בקרב שותפיה המכונים "יהודים", שיש להם מכנה משותף גדול בהרבה מאשר כלל ההבדלים ביניהם; את ביחס ל"אחרים".
בחברות שבהן היהודיוּת היא אַמת המידה השלטת, כמו זו הישראלית, היא משמשת כזו שכלפיה אַמות מידה אחרות מעוצבות וזוכות לבולטות. ההיסטוריה של היהודיוּת בישראל שופעת דוגמאות המשתמשות בקבוצות לא-יהודיוּת, ובעיקר בזו הערבית, כאבן דריכה אל תוך היהודיוּת, בהדגישן כי יהיו אשר יהיו, הן בוודאי אינן בזויות כמו אלו הגויות או הערביות, ולפיכך ראויות גם הן לזכויות מיוחדות ועודפות.
כמו במקומות אחרים, היהודיוּת הפכה לתופעה פוליטית מעיקרה. היא מעוגנת במחלוקת בין המדינה לבין החברה האזרחית, ובין קבוצות שונות ביחס למדינה. היא מתייחסת לשאלות מדינתיות כמו מי יינשא עם מי, מי יגור איפה, מי יעבוד איפה, וכדומה. השלכותיה ניכרות בכל תחומי החיים. ההתייחסות ליחיד כ"יהודי" משפיעה במידה רבה על סיכויי החיים שלו – סיכויי השרידות, כמו סיכויי השגשוג והרווחה האנושית.
כתופעה פוליטית, תחושת העליונות היהודית מתקשר לתפיסה שגויה של "שלטון הרוב" – זיהויו כעיקרון העיקרי של השיטה הדמוקרטית, תוך התעלמות מהעובדה שבתיאוריה הפוליטית החוקתית, הכוונה היא לרוב פוליטי, שיכול להשתנות מבחירות לבחירות. הכוונה אינה לרוב של עם אחד על פני מיעוט של עם אחר = רוב אתני-דתי הנתפס במונחים אורגניים, רוב שמבקשים לשמר אותו באמצעות חוקים (כמו חוק הלאום), מוסדות ומדיניות (כמו זו הדמוגרפית), העומדים בסתירה מהותית לאופיו ולמעמדו של רוב בשיטה הדמוקרטית.
בהתחשב בעובדה כי הדיון על היהודיוּת כה טעון, אין זה מפתיע כי מתעוררות תיאוריות קונספירציה באשר לעתידה. נראה כי שתי תיאוריות כאלה, שהתבססו בארצות הברית, מתגלות גם במשנתם ובתודעתם של פעילי קבוצות ותנועות ימין רחוק – רדיקלי ובעיקר קיצוני – בישראל: השמדת עם או שואה, וכן ההחלפה הגדולה. שתי התיאוריות מתבססות על הרעיון כי היהודים עומדים בפני איוּם קיומי.
הרעיון של שואה ממשמשת ובאה היה מרכזי במכלול הגותו של הרב כהנא, המוכתרת בסיסמה – "לעולם לא עוד". התיאוריה גורסת כי עתידו של העם היהודי מאוים על ידי מכלול תופעות – כמו חילוּן, התמערבות, התבוללות, וכדומה.
ההחלפה הגדולה – תיאוריה שיסודותיה מצויים לדוגמה ב"בעיה הדמוגרפית", אותה הדגיש הרב כהנא, והציע לצורך ההתמודדות בה לעודד את הילודה בארץ ואת העלייה של יהודים מהתפוצות אליה – גורסת כי גידול דמוגרפי בקרב לא-יהודים, המתלווה לתופעה של מהגרי עבודה ואחרים, בליווי שיעורי ילודה נמוכים בקרב האוכלוסייה היהודית, יביאו להחלפה של הרוב היהודי ברוב לא-יהודי.
הרעיון של החלפה מתייחס לחשש שקבוצות לעומתיות (כמו שחורים בארצות הברית, או ערבים בישראל) יחליפו את הקבוצות ההגמוניות (כמו לבנים בארצות הברית, או יהודים בישראל). "פוליטיקה של החלפה" ניכרת היטב במקרה של התנועה הכהניסטית. זו מתייחסת לגרסאות קונספירטיבית בתחום הדמוגרפי, וסיבוכן עם צורות שונות של פוליטיקה מדירה. המדובר בגרסאות המתמקדות ברעיון כי האוכלוסייה הלאומית מצויה בסיכון שתירדף, או אפילו תימחק מעל פני האדמה, על ידי "אחרים" מוגדרים.
תפיסות הנובעות מתמיכה בעליונות יהודית מחוללות תנועות "זעם יהודי" (דוגמת עוצמה יהודית), השואפות לדכא את השאיפות, התביעות וההישגים של אוכלוסיות לא-יהודיות; זאת באמצעות חקיקה, מדיניות מרסנת ואמצעי דיכוי אחרים.
תנועות כאלה מזינות גם "קבוצות שנאה", ומעצימות תופעות כמו קיצוניות אלימה, פשעי השנאה, וכן טרור ויג'ילנטי. יובהר כי בבסיסו של טרור מצוי טון של שנאה. כל קבוצות השנאה המאורגנות כוללות אמונות או נוהגים התוקפים או מגלים כוונות זדון כלפי קבוצת אוכלוסייה שלמה, אחת או יותר.
