האם יש יהדות אחרת?

לקראת פורים, בנצי גופשטיין פרסם דברים מִשל הרב מאיר כהנא:

"שמעתי שיש יהודי, פרופ' אוריאל סימון, עם כיפה, ב'עוז ושלום', שלא אוהב את פורים, אלא שונא את החג הזה, כי הוא מסמל את הנקמה... אותו מניע, שמביא אותו להתנגד לסיפוח ה'שטחים' למדינת ישראל ובוודאי לתנועת כך, מביא אותו לא לקרוא קריאת מגילה".

בנצי גופשטיין מחופש בפורים (בפרסומים נכתב: צילום באדיבות המצולם, פברואר 2023)

נדרשות מילים אחדות לגבי פרופ' אוריאל סימון, ולגבי מה שהוא מייצג – כדי להציב את ניגודה המוחלט של המשנה הכהניסטית.

הזרם בציונות הדתית הדוגל בהבלגה

הזרם בציונות הדתית הדוגל ב"ריסון מדיני" – בניגוד לזה הדוגל ב"משיחיות פוליטית" (ובהתאם ב"שבירת ההבלגה", כמו זה הכהניסטי) – טוען כי יש להבין את המציאות הפוליטית בזמננו בדרך של הבלגה וריסון רציונלי וחברתי אתי, וכי גישה זו של איפוק וריסון עולה בדיוק בקנה אחד עם דרישת ההלכה בהתפתחותה ההיסטורית.

נציגיו של הזרם הזה נוטים למתינות ולעידוד פשרה בכל הנוגע לפוליטיקה, למען הבנה עצמית יותר היסטורית מאשר מטה-היסטורית. את אלה אפשר למצוא בתנועת הקיבוץ הדתי, בתנועת עוז ושלום, בקרב חברי נתיבות שלום, וכן בתנועת עוז ושלום – נתיבות שלום המתחדש.

נקודת המוצא השיטתית של התנועות האלו היא פירוש ההלכה כגורם אשר לכל אורך ההיסטוריה שִחרר את היהדות ממותר האקסטזה והאסכטיזם, מרומנטיות פוליטית, ומראייה טוטלית של זמן ומקום המובנים במיתוסים.

הציונים הדתיים האלה אינם בודדים בהתנגדותם לקווים המהותיים של הקיצוניות המדינית. הם מתנגדים לייחוס הקדושה השלמה לתופעות שהן היסטוריות מעיקרן ובנות שינוי כמו גבולות טריטוריאליים. הם מתנגדים לטשטוש החשיבה הרציונלית והביקורתית על ידי עודף רומנטיות מדינית ודרשות נמלצות. הם מתנגדים לנטילת חוויה מיסטית אישית – תהיה עשירה ומרוממת רוח ככל שתהיה – ולהעתקתה למישור של אירועים פוליטיים, כי דבר זה עלול להוביל למדיניות בלתי דמוקרטית וטוטליטרית, ולבלבול של כפייה עם חופש, אינדוקטרינציה עם חינוך, והתלקחות של רדיקליזם לאומני, חילוני ודתי כאחד, עם מדיניות לאומית דמוקרטית.

הקיבוץ הדתי

משה אונא – שנחשב לאדריכל המרכזי של הגות הקיבוץ הדתי, היה הומניסט וסוציאליסט האמון על יסודות הדמוקרטיה – כתב (2013): "אנו מבינים שללאומיות שלנו יש גבולות מסוימים, ואין לה צורך לחרוג ממסגרתה. אנו מתנגדים ללאומיות תוקפנית. לפי דעתנו אין קיום לאומי שיאריך ימים על האדמה בהיותו מבוסס על דיכוי עמים אחרים אלא על פיתוח הכוחות הפנימיים". המפתח, לדעת אונא, הוא "הבלגה, איפוק והגבלת יצר האנוכיוּת".

לדברי אונא, "תחושת 'אתה בחרתנו' שתובן כהזמנה להתנשאות, ולא כהטלת חובות עלולה להפוך את הלאומיות ללאומנות. אנא קבע נחרצות שאין במחויבויות הדתיות משום היתר להתעלם מן המחויבויות המוסריות".

אונא האמין כי "ההתייחסות המוסרית ההומנית איננה באה מתוך שיקולי טובת הזולת בלבד, אלא היא קודם כל דרישה כלפי עצמנו: היה מוסרי והוגן, לטובת עצמך, לטוהר המידות שלך בלי קשר לרמת זולתך... מה שמעניין אותי הוא הפרצוף היהודי שלנו, ולא פרצופם של הגויים".

אונא עמד בראש סיעה בעלת אוריינטציה שמאלית, שצידדה בהתנתקות מתנועת "המזרחי". לימים התפתחה מתוכה סיעת "למפנה", שהטביעה חותם עמוק על "הפועל המזרחי" ועל המפלגה העתידית – "המפד"ל".

יעקב דרורי – איש חינוך ציוני-דתי, מזכ"ל בני עקיבא, ממייסדי תנועת הקיבוץ הדתי ואבי ישיבות ההסדר – כתב (1945): "בשעת המאורעות חונכנו להבלגה מתוך טעמים מוסריים-יהודיים. היום מחנכים אותנו להוות כוח, לשנוא, להיות קנאים. האין סכנה צפונה בחינוך הזה? האם לא יביא דבר זה עימו כי נחנך דור אכזרי, דור בעל השקפות לאומיות קיצוניות. אנו שואלים: האם זה מוסרי, האם זה מתאים להשקפת עולמנו היהודי? האם לא נודפת מההשקפה הזו, שברוחה מחנכים את הנוער בארץ, ריח של 'כוחי ועצם ידי עשו את החייל הזה'?

יש שאינם רואים דרך אחרת להגשמת הציונות אלא בשפיכת דמים... הציונות הכריעה על דרך של יצירה ובניין. יש להמשיך לחנך בדרך הזו את הנוער. עליו לראות את הנשק כאמצעי שייאלץ להשתמש בו רק בזמן הכרח; אבל אין לראותו אחד האמצעים החשובים להשגת מטרותינו הציוניות... תפקידו של הנוער הדתי לשמש דוגמה ולהשפיע שכך יקום הדור היהודי הבא. מלחמה ברוח ה' ובעזרת ה', 'והיה מחנך קדוש'".

תנועת עוז ושלום

כבר בראשית שנות השבעים, הוגים ופעילים כמו אביעזר רביצקי ואריאל רוזן-צבי הביעו דאגה במכתב שהפנו לראשי המפלגה באשר ל"היסחפותה המתמדת של המפד"ל מן הקו המתון והשקול, שאפיין אותה, לכיוון הקשחת עמדותיהם המדיניות – עקב איומים, לחצים ומפגנים קולניים".

התנועה נוסדה בחוג הרעיוני של האורתודוקסים המודרנים, שביקשו לקדם ציונות דתית מתונה. התנועה עסקה בעיקר בניסיון להצדיק עמדה פוליטית "יונית", מבחינה דתית. היא ייצגה את "האליטות הישנות" של הציונות הדתית, בייחוד אלו שבאו מחוגי האקדמיה וראו עצמם שומרים על ערכיה לנוכח האליטה החדשה של אנשי "גוש אמונים" שינקו מהאווירה ומהאידאולוגיה של ישיבת מרכז הרב. היא התגבשה כעמותה מייסודם של משה אונא, צבי ירון, מרדכי ברויאר, יוסף ולק, ישעיהו ליבמן, אריאל רוזן-צבי, אוריאל סימון ואביעזר רביצקי.

תנועת עוז לשלום פרסמה מודעה בעיתון ידיעות אחרונות (פברואר 1974), וזו לשונה: "בציבור מתחזק והולך הרושם כאילו כל בעלי השקפה דתית-לאומית נוקטים קו קיצוני בשאלות חוץ וביטחון. מן הדין, אפוא, שאנשים דתיים החולקים על קו זה ירימו את קולם. אנו קוראים לכל המזדהים עם תוכן מודעה זו לתת לנו את ידם: (א) אין אנו מקבלים את הטענה שמתורת ישראל מתחייב קו פעולה מדיני השולל פשרה טריטוריאלית; (ב) אנו בעד חופש פעולה ומרחב תמרון לממשלת ישראל בשאלת גבולות השלום והביטחון של המדינה, ונגד הכרזות קיצוניות הכובלות את ידיה מראש והפוגעות בסיכויי ההידברות להשגת הסדרי שלום עם כל אחת ממדינות האזור; (ג) אנו בעד הקמתה של ממשלה בעלת כוח הכרעה והחלטה, שתוכל למצות את האפשרויות להשגת הסדרי שלום; (ד) אנו מודאגים לנוכח היסחפותה המתמדת של המפד"ל מן הקו המתון והשקול שאפיין אותה מאז היווסדה, לכיוון הקשחת עמדותיה המדיניות"..

מרדכי ברויאר טען כי "גם בימי 'אתחלתא דגאולה' עולם כמנהגו נוהג. עלינו לטפח בליבנו את המודעוּת לעידן המשיחי, ועם זה לשמור על ההלכה לבל תעוות מתוך מגמתיות".

אוריאל סימון – בנו של פרופ' עקיבא ארנסט סימון, ממייסדי ברית שלום, לימים פרופסור למקרא באוניברסיטת בר-אילן, ממייסדי תנועת נתיבות שלום ומחשובי הוגי הדעות המתונים בציונות הדתית – היה קול נוסף אשר יצא בתוקף נגד העמדות המשיחיות והמלחמתיות שרווחו בציבור בעקבות מבצע סיני.

פרופ' אוריאל סימון מעביר שיעור (אפריל 2011) – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

אביעזר רביצקי הכריז: באנו לתהות על דחיקת הקץ ושכרון החושים, ולהתריע כנגד אלה המבקשים לקרב את מלחמת גוג ומגוג בכל מחיר".

באמצע 1980 התפרסה מודעה בעיתון הצהר בכותרת "עת לעמוד בפרץ", מטעם מובילי התנועה: "הציונות הדתית מובלת למבוי סתום: התנחלות המביאה בהכרה להפקעת קרקעות ול'יד חזקה'; שלמות הארץ במחיר שלילת חירויות היסוד של הזולת; קיצוניוּת לאומנית המערערת את אושיות החוק והצדק; משיחיוּת המסכנת את ביטחונו ושלמותו של עם ישראל. הגיעה השעה לחזור ולהיאבק על דמות היהדות ומדינת ישראל למען: ציונות בונה ומתחדשת המוכנה להכיר גם בזכויות הזולת, תוך שמירה על פשרה הוגנת ומציאותית בין יהודים וערבים תוך שמירה מלאה על ביטחון ישראל; יהדות המכבדת כל אדם שנברא בצלם. לעת כזאת אסור להמשיך ולשתוק".

תנועת נתיבות שלום

התנועה הוקמה ב-1982 – בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, אירועי סברה ושתילה והדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית – ונרשמה כעמותה ב-1983. בין מקימיה הבולטים: אביעזר רביצקי, אריאל רוזן-צבי, אוריאל סימון, ג'רלד קרומר, משה הלברטל.

התנועה דמתה לקודמתה במטרותיה ובשימת הדגש על המאבק לשלום מנקודת ראות דתית, תוך הצערת הפרופיל החברתי של מקימיה. התנועה ניסתה שלא להיות מזוהה אוטומטית עם ה"שמאל". היא הפגינה נוכחות תקשורתית ערה יותר מהקבוצה הוותיקה, וניהלה מאבקים ציבוריים אחדים.

הפועל היוצא מהנחות היסוד האלו הוא מדיניות האיפוק וההבלגה, המֵגנה את הקיצוניות כמנוגדת לרוח היהדות האמיתית. תנועת עוז ושלום – הן לאור העקרונות שפרסמה, הן בדברי חבריה המנהיגים – תמכה בוויתורים טריטוריאליים ומדיניים ומתנגדת לקנאות ולקיצוניות . כאן הרגש היה בקני מידה אתיים, יותר מאשר מיליטנטיים, לאור האמונה ששלטון כפוי מתמשך על מיעוטים אתניים או דתיים, כמו האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל, יכול רק להשחית את יסודותיה הדמוקרטיים והאתיים של החברה היהודית.

בסופו של דבר, עמדותיה נטו יותר ויותר לעבר השמאל, מגמה שהביאה בסופו של דבר לאיחוד עם עוז ושלום (ראו להלן).

עוז ושלום – נתיבות שלום

צמיחתו של גוש אמונים, הסכמי השלום עם מצרים וההתנגדות למלחמת לבנון בישרו את צמיחתן, ולאחר מכן את איחודן, של תנועות השלום הדתיות בדמות עוז ושלום – נתיבות שלום (1998). התנועה המשותפת היוותה תגובת נגד לסחף המשיחי בציונות הדתית.

מעבֵר להבדלים והדקויות ביניהן, בכול התנועות הללו נשמע קול דתי-מוסרי המסתייג מאתוס צבאי כוחני. חבריהן זיהו את שורשי האתוס הזה בתפיסה המשיחית הרדיקלית של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו [ובמשתמע גם של הרב מאיר כהנא], שאימצו אתוס המקדש את האקטיביזם המיליטנטי. חברי התנועות ביקשו לעסוק בעיקר בהשלכות המעשיות והמוסריות של התפיסה התאולוגית של התקופה. הם חתרו להחזיר את הציונות הדתית אל ערכיה החברתיים והרוחניים הישנים: סובלנות ופתיחות, יחס חיובי למדע ולתרבות החילונית, ראייה מקפת של בעיות החברה הישראלית וצרכיה ומתינות פוליטית.

התנועה חידשה את פעילותה ב-2015 באמצעות העמותה הקיימת, עוז ושלום. חברי הנהלתה: צבי מאז"ה, אלי רבל, גילי זיוון, לאה שקדיאל. התפיסה הציונית‑הדתית של התנועה "רואה בתקומתנו הלאומית בארץ-ישראל אתגר מוסרי ורוחני, ומאמינה שתורת ישראל יכולה לשמש מצע לבניית חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם שנברא בצלם". ראשי התנועה גורסים כי "עלינו לחתור ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו, המבוסס על כבוד הדדי ושיתוף פעולה... רק הסכם שלום צודק, המקובל על שני העמים, יבטיח את ביטחוננו לטווח רחוק". לדעתם, "בתנאים של היום אין החתירה לשלום ולצדק יכולה לעלות בקנה אחד עם השמירה על שלמות הארץ, שהינה יסוד מרכזי בתודעתנו ובהשקפתנו, ולכן אין מנוס מהכרעה גורלית בין הערכים הללו".

התנועה גרסה כי "עם כל הכאב הכרוך בכך, עלינו להסכים לחלוקת הארץ בינינו ובין העם הפלסטיני. הוויתור אינו פרי של חולשה אלא הכרעה אמיצה – 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום'". הם סבורים כי "מדינה יהודית נדרשת להקפיד על כבודו של כל אדם – יהודי וערבי כאחד – שכן 'חביב אדם שנברא בצלם'... עינינו רואות כיצד השליטה הממושכת רבת-השנים על העם הפלסטיני מעוותת את דמותנו היהודית ואת ערכינו הדמוקרטיים, מערערת את שלטון החוק, מקהה את רגישותנו המוסרית, ומעודדת מגמות כוחניות – בעיקר בקרב הנוער.

המטרות הרשמיות של התנועה: לאחד יהודים שומרי מצוות המאמינים שהגשמת הציונות הדתית בימינו מחייבת בראש ובראשונה שמירה על דמותה המוסרית של החברה בישראל; לתמוך במאבק למען חברה דמוקרטית החותרת לשלום עם העם הפלסטיני תוך כיבוד זכויותיו האזרחיות והלאומיות; להשיב לחברה הישראלית, הדתית והחילונית, את האמונה בתורת חיים שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

תנועת מימד

בעקבות האינתיפאדה הפלסטינית של סוף שנות השמונים, הסכמי אוסלו ורצח רבין, הלכה ונבנתה חזית דתית לשלום שכיוונה עצמה למישור פוליטי ממוסד יותר – בדמותה של תנועת מימד.

התנועה כללה, באורח מובהק יותר, נוסף על הקבוצות הליברליות הדתיות המוזכרות, אגפים מתונים ואישים במפד"ל ובתנועת ההתיישבות בשטחים. התנועה בליטה את ערך השלום אף במחיר של פשרה טריטוריאלית כואבת.

מפלגת מימד (מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית) הוקמה ב-1988 על ידי הרב יהודה עמיטל. עם הקמתה פנו אוריאל סימון ואביעזר רביצקי במכתב לכל חבריהם בציבור הציוני‑הדתי: "לאורך שנים ארוכות נאבקנו, יחד עם חברים רבים, נגד עיוותו ושיבושו של סולם הערכים של הציונות הדתית. התרענו נגד הזיהוי הכוזב של תורה ומצוות עם קיצוניות לאומנית ועם מדיניות של 'אף שעל', וביקשנו להציב את תורת החיים, את סולם כבוד ישראל וכבוד האדם, בראש סולם העדיפויות היהודי. לאחרונה קמה מפלגה פוליטית חדשה, מימד, שחרתה על דגלה חלק ניכר מן המטרות שלמענן נאבקנו. במישור הפוליטי, מימד קוראת להעמיד את החתירה לשלום כעיקרון המדריך של המדינה הישראלית, תוך נכונות ל"פשרות כואבות" ול'הכרעות קשות', והיא תובעת רגישות מוסרית גם בעת מאבק באויב. במישור החברתי, היא קוראת ל'עיצוב החברה לאור ערכיה החברתיים המרכזיים של היהדות: חסד, משפט וצדקה'. היא מעמידה את הדאגה לחולה ולחלש כמשימות ראשונות במעלה של מפלגה דתית. מימד תתמוך בקואליציה להגשמתן של מטרות פוליטיות וחברתיות אלו. מימד גם חותרת לשיתוף נשים בגופים ציבוריים ובמוסדות דתיים, לאינטגרציה בחינוך ולשוויון החובות והזכויות של כל סוגי בתי הספר. אנו מאמינים כי הצלחתה של מימד תפתח פתח תקווה לשיקום רוחה של הציונות הדתית, להחדרתם של רבים מרעיונותינו בקרב הציבור הרחב וגם תמנע תופעות חוזרות ונשנות של חילול שם שמיים ברבים. לאור זאת החלטנו לתמוך במפלגה זו ולקרוא לחברינו לדעה להצביע בעבורה ולסייע להצלחתה".

תנועת מימד הציבה בראשה את הרב יהודה עמיטל – ראש ישיבת "הר עציון". בבחירות לכנסת, שנערכו ב-1988, לא עברה התנועה הזו את אחוז החסימה (למרות שנהנתה מקולם של 16 אלף מצביעים, והייתה קרובה אליו), ולא התמודדה עוד באופן עצמאי. ב-1999 התמודדה בבחירות בפעם השנייה, כחלק מרשימת "ישראל אחת", בראשות מפלגת העבודה. נציגה, הרב מיכאל מלכיאור היה לחבר הכנסת הראשון מטעמה. לאחר הבחירות לכנסת החמש-עשרה, הרב מלכיאור מונה לשר לענייני חברה ותפוצות, והמשיך לכהן בכנסת עד הכנסת השמונה-עשרה; אז רצה מימד לכנסת ברשימה משותפת עם "התנועה הירוקה", אבל לא עברה את אחוז החסימה".

מוקדש לבתי, ד"ר מעיין רווה, שמחקרה בתחום מדע הדתות מתמקד בתיאולוגיה נוצרית בהקשר של הסכסוך הישראלי–פלסטיני, ובמתח בין הדתי לבין הפוליטי. מעיין פעילה בכמה ארגונים ועמותות בין-דתיות.