הסכנה הכרוכה ב"הבלחת השלום" – איך מתמודדים איתה?

ארצות הברית של אמריקה

בשנות השישים של המאה העשרים התפרסם, על ידי ליאונרד סי לואיס, מסמך מרעיד אמות סיפים בשם: דוּח אַיְירוֹן מַאוּנְטֶן על האפשרות והרציות של השלום. לואיס כתב בהקדמה: "ה הרצוף בזה מסכם את תוצאות המחקר, שנמשך שנתיים-וחצי, על הבעיה הרחבה שיש לִצפותה במקרה של מעבר כולל של החברה האמריקנית למצב שבו לא יתקיים המאפיין הקריטי ביותר שלה: יכולתה ומוכנותה לנהל מלחמה.

הנחת היסוד של "קבוצת העבודה", ה"סודית ביותר", הייתה כי "סוג כלשהו של שלום כללי עשוי להיות נתון בקרוב למשא ומתן". הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את "קבוצת העבודה": לַמה יש לצפות אם יִבקע השלום? מה יש להכין כדי להתמודד עם אפשרות כזאת?

יוער, לפני שאנו מתקדמים, כי העניין כולו היה סוג של "קנוניה של השמאל" בארצות הברית. דוּח אַיְירוֹן מַאוּנְטֶן שימש כסטירה על החשיבה של עילית הכוח בארצות הברית דאז.

המסמך המפוברק נראה אמיתי, בקרב קורים משמאל ומימין כאחד. הוא עורר רושם עַז, והפך לשיחת היום. השפעתו לא פַּגה במשך עשרות שנים, והדיון בו – כאילו היה זה מסמך ממשי – נמשך עד לימינו אלה.

"קבוצת העבודה" נראות רלוונטיות לישראל, לא פחות מאשר לארצות הברית של אמריקה. לפיכך, הן צריכות לעורר עניין רב גם אצלנו, במיוחד בימים טרופים אלה.

מסקנות: "קבוצת העבודה" הסיקה כי "מצב של הפסקת פעולות האֵיבה וחזרה לשגרה עלול להביא לסכן את הדבק המאחֵד של החברה. המחברים תהו: "האם מלבד 'אתוס המלחמה', יש לנו שפה אזרחית משותפת כלשהי? האם יש לנו מכנֵה ערכי משותף שבכוחו לחבר את החברה המפורדת, המפוררת והמקוטבת לכלל ישות בת קיימה, מתפקדת, אחת?".

המלחמה נתפסה כ"מיַיצֵב חברתי-כלכלי" ראשון במעלה. "קבוצת העבודה" קבעה כי המלחמה אינה רק שימושית כלכלית, או הכרחית אסטרטגית; היא "המערכת החברתית הבסיסית", המאפשרת שליטה ובקרה תקינה.

"מערכת המלחמה" (war system) התבררה לא רק כחיונית ללאומים כישויות פוליטיות עצמאיות, אלא גם חיונית למבנה הפוליטי הפנימי היציב שלהם.

"מלחמה", היא – הלכה למעשה – שֵם נרדף ל"לאומיוּת". היעלמות המלחמה משמעה היעלמות בלתי נמנעת של הריבונות הלאומית ושל מדינת הלאום המסורתית עצמה. לפיכך, ללא מלחמה לא מתקיים בסיס ממשי לריבונות לאומית.

"קבוצת העבודה" פסקה כי, כדי לשמֵר את המלחמה, שחיוניותה הובהרה – ואף ללבות אותה, בהתאם ל"צו השעה" – חיוני לשמור על דימוי האויב כ"מִפלצתי" ו"חייתי".

"קבוצת העבודה" הכריעה כי, בהקשר חברתי רחב, התפיסה של "נקמה", והציווי המקראי של "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל", וכיוצא בזה (שמות כ"א, כ"ד) היא עדיין העמדה המקובלת היחידה כלפי איום בתוקפנות מצד אויב אכזר.

ברור היה כי, אם וכאשר המלחמה תבוא אל קיצה, יהיה בכך משום סכנה קיומית וממשית לחברה ולמדינה, ובעיקר לראשיה ולנגידיה, הנהנים משִפעתה.

"מערכת המלחמה" מאפשרת ממשלה יציבה, בעיקר על ידי הספקת הכרח חיצוני לקבלה של המשטר הפוליטי הנתון, לפחות על ידי רוב בני ובנות החברה.

ישראל

סביר בעייני כי, בדומה למסמך הבדיוני של לואיס ועמיתיו, בישראל מתלבטים שוב ושוב לגבי סוגיות היסוד שהועלו ב"דוּח".

במחצית השנייה של שנות השבעים החל אגף המחקר במוסד לעקוב גם אחר "סימנים מעידים לשלום". עד אז מיקד המחקר המודיעיני הישראלי את מאמציו באיתור מידע המעיד על הכנות למלחמה בלבד; אבל קהילת המודיעין לא אמרה את המילה האחרונה. כך לדוגמה, ב-1957 הגיש ראש אמ"ן, אהרל'ה יריב, לגולדה מאיר נייר דוח בשם "תוכנית להסדר", אבל זה לא זכה לתגובה.

סכנת "הבקעת השלום" היא מוחשית ומעוררת דאגה; זאת בעיקר ככל שמדובר בחברה מקוטבת, משוסעת או "שבטית" (בהתאם לנאומו המפורסם של נשיא המדינה).

יועצים ומומחים נדרשו לא פעם, במשך תולדותיה של המדינה, להציע "תוכניות" – מציאותיות, ובעיקר בדיוניות – להתמודדות עם מצב של "הבקעת שלום".

הסכנה ל"ריבונות הלאומית" של המדינה בולט אצלנו על אחת כמה וכמה, בוודאי ככל שמדובר ביהודה ושומרון, ולבטח ברצועת עזה. בקשר ל"הגדרת האויב", נראה כי לא די לכנותו "חייתי" – רצוי וראוי להכתירו בתווית המנואצת "נאצי". בהתאם לדעתם של רבנים מובילים, "עדיף משטר דיקטטורי-רודני, על פני אנרכיה; שהרי זה מאפשר לפחות חיים תקינים, במידה זו או אחרת".

סיכום

"קבוצת העבודה" האמריקנית – מה שנראה סביר לגבי כל "קבוצת עבודה" שתמונה לצורך זה גם בישראל – קבעה, בסיום דבריה, כי "שום תוכנית או מערך תוכניות שהוצעו לצורכי מעבַר ממלחמה לשלום לא עמדה בסף הנדרש לשם היתכנות והגשמה. על הבסיס הזה, הקבוצה פסקה כי "גורם אחראי באשר הוא אינו יכול לאפשר ל'מערכת המלחמה' להיעלם כלא הייתה".

מקרה בוחן מציאותי

הדברים שלעיל אינם מצוצים מן האצבע. די לעניין בספר רפי איתן: איש הסוד, שבו הוא מספר: "בשנים 1976-1975 הופעלו על ישראל לחצים בינלאומיים לצאת ביוזמת שלום. בין הלוחצים היה מזכיר המדינה של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר. אנחנו גיבשנו 'דוּח' תחת הכותרת 'עקרונות לטקטיקה של מו"מ ושל תעמולה למען ישראל'. היו לנו ספֵקות עמוקים לגבי הסיכוי ליישם את העקרונות האלה, אבל חשבנו כי העברתם לארצות הברית תיתן לנו אשראי מסוים אצל האמריקנים, ומה שלא פחות חשוב – ייתכן שיהיה בכך כדי למנוע מהאמריקנים לגבש תוכניות חלופיות שלא יהיו לרוחנו".

בינתיים – מתכננים ומתחמנים.

* מבוסס על: רפי איתן: איש הסוד (עורך: רמי טל). ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2020; Leonard C. Lewin, Report From Iron Mountain. Kindle, 2018; Phil Tinline, Ghosts of Iron Mountain: The Hoax of the Century, Its Enduring Impact, and What It Reveals About America Today. New York: Scribers, 2025.