כישלון "החטיבה החרדית" החדשה אינו טמון בתהליכי הגיוס לשורותיה (המוצלחים פחות או יותר), אלא בעצם הקמתה. בדומה ליחידות "חרדיות" אחרות, דוגמת "גדוד הנח"ל החרדי נצח יהודה", המגויסים בכל מקרה אינם "חרדים", במלוא מובן המילה, ובוודאי שאינם "בחורי ישיבה" (אלא – בניסוח של צה"ל – "תלמידי ישיבות עובדים ונוער נושר").
גדוד נצח יהודה הוקם בסוף שנות התשעים. כבר אז, גיוס "חרדים" לא ממש צלח. כדי לעמוד ביעדים, צה"ל קלט לגדוד חיילים רבים שאינם חרדים. עם השנים, הגדוד הפך לעיר מקלט לפעילי ימין רדיקלי וקיצוני בכלל, ולצעירי ההתיישבות בגדה ונערי גבעות בפרט (שלא התקבלו לשירות ביחידות אחרות). אלה לא הגיעו בנכונות לסגל את תפיסת עולמם, במסגרת "כור ההיתוך" הצה"לי, אלא כדי לממש את תפיסותיהם בשטח (כפי שראינו לאחרונה באירועים שונים שבהם היו מעורבים חיילים דתיים-לאומיים במלחמת חרבות ברזל ברצועת עזה).
התוצאה: הרקע הפוליטי-אידיאולוגי של רבים מהלוחמים, התרבות בגדוד, והפיקוח הרופף מצד המערך הפיקודי, הובילו למקרים לא מעטים של התעללות מתועדת בפלסטינים; זאת עד כדי כך שממשל בידן שקל – לראשונה בתולדות המדינה – להטיל סנקציות נגד יחידה צה"לית, בגין "הפרת זכויות אדם בגדה המערבית".
התוכנית להקים יחידות שטמון בהן פוטנציאל פוליטי-אידיאולוגי רדיקלי הומוגני חייבת להידחות באופן מיידי. אסור שהגיוס לצבא העם, והשירות בו, יתבססו על קריטריונים מעין אלה.
