חוקרת הטרור ג'סיקה שטרן (Jessica Stern) הסבירה כי "טרור דתי" מתעורר מכאב, אובדן וחוסר סובלנות לנוכח אלוהים המתמהמה בתגובה לשוועתנו, ולא עונה. חסידיו מתגעגעים לעיתים קרובות לזמן פשוט יותר, שבו נכון ולא-נכון היו ברורים, שבו היו גיבורים ומרטירים, וההיכרות הבינאישית הייתה אינטימית; שבו העולם החיצוני, עם הקוסמופוליטיות הוולגרית שלו, לא השפיל אותנו או איים על ילדינו. שבו לא קינאנו באחרים או אפילו ידענו עליהם.
"טרור דתי" מתייחס למציאת תכלית ברורה בעולם מבלבל, עם אפשרויות רבות מדי; לטיהור העולם. הדרך קדימה נראית ברורה: הרוג או היהרג. הרוג ותתוגמל בשמיים. הרוג והמשיח יבוא; לראיית העולם בשחור-לבן; להטלת כל הפחדים וחוסר ההתאמות על ה"אחר". כל קבוצות הטרור הדתיות מאמינות שהם יוצרים עולם מושלם יותר. מכיוון שחסידיהן מאמינים שהם פועלים בשם מטרה מוצדקת, הם משכנעים עצמם שכל פעולה – אפילו פשע נורא – מוצדקת. הם מאמינים שאלוהים נמצא לצידם; אבל אלוהים לא מקשיב ואינו עונה לקריאתו של המיליטנט. העולם נותר מזוהם על ידי חוסר צדק ושחיתות. ה"אויב" ממשיך לדכא את קורבנותיו. מצב הדברים [הדיסוננטי] הזה מוביל לזעם, ולעיתים גם לאלימות נוספת [אם לא להתפקחות]. המטרה היא לנצח בכל מחיר. כך מתחיל מרחץ הדמים.
"טרור דתי – בשונה מ"טרור לאומי", העשוי להיות גם חילוני, אבל ממלא תפקודים דומים, ועשויים לפעול במשולב – הוא כזה הנעשה בחסות יחידים וקבוצות המגדירים עצמם ומוגדרים על ידי סביבתם כדתיים. כמו כן, הם מסבירים את מעשיהם בשפה דתית, מעלים סמלים דתיים ומזכירים ערכים ונורמות דתיים.
בגל "הטרור הדתי", ובמיוחד בתנועת אל-קאעדה – שהופיעה בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, והחדירה ממד חדש לשיח האסלאמי המודרני של פנייה לקיצוניוּת, המתממשת על ידי ג'יהאד רציף והקרבה מתמדת, ושימוש באמצעי טרור – צעירים רומנטיים המבקשים להגשים חלום [כדוגמת "נערי גבעות"], המוכנים להקריב עצמם לשם השגת המטרה, משתמשים בפעולות טרור כדי להחיש את הגאולה. הנכונות "למות על קידוש השם" היא תופעה חדשה המקשה במיוחד על ההתמודדות עם יחידים וקבוצות כאלה.
הדת מעניקה הצדקה מוסרית לטרור, ומציעה לטרוריסטים דימויים של מלחמה קוסמית שמאפשרת להם להאמין שהם מנהלים תרחישים רוחניים. בכך, הדת מספקת את המנהגים והסמלים המיוחסים לשפיכת דם, ואפילו למעשי טרור קטסטרופאליים.
