לא "ימין" ולא "שמאל" – אֱמוֹר מֵעַתָה: "הולכים בדרך הישר"

ימין – שמאל

אנחנו מורגלים לחשוב בצבעי שחור-לבן: "שמאל – רע – חשוּך", "ימין – טוב – מואר", או להפֵך. ראיית העולם הזאת הלכה והשתלטה על המציאות החברתית-הפוליטית העכשווית, המקוטבת והמסכסכת; כך בארצות הברית של אמריקה, וכך גם בישראל.

אלא שכמו כל קטגוריה גורפת גם הקטגוריות האלו עושות לנו שירות דוב. בלהיטותנו להבין את העולם סביבנו, אנו עשויים לחטוא בפשטנות, במקום להכיר במורכּבות, ולפעול באופן מבחין ומפוקח.

רחמנים – אכזרים

במישור העומק, הבחנה שאני מוצא מועילה יותר – למרות שגם היא "בינרית" או "דואלית" במהותה – היא בין "רחמנים" ובין "אכזרים".

בני ישראל ניחנו על פי מקורותינו ב"רחמנות" רבה. בספר דרך חיים – ביאור על פרקי אבות, שכתב המהר"ל מפראג (הלא הוא רבי יהודה ליווא בן בצלאל) מצינו: "הצדיק הולך כל ימיו בדרך הישר, לכך ראוי שיהיה עם השם יתברך, שהוא הישר בעצמו" (דרך חיים, ג', י"ג). ובספר דברים קראנו: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז, י"א). אנו מצווים ללכת בדרכיו של הקב"ה: "מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח; סוטה יד" א).

אובדן הדרך

חטאנו בדורנו כרוך בתפיסה מחמירה וקיצונית של פסוק קטלני אחר, שמקורו בחז"ל: "כל המרחם על האכזרים, סופו שמתאכזר על הרחמנים". הסטייה מ"דרך הישר" מתגלה יותר מכל כאשר קטגוריות אנושיות שלמות מוגדרות כ"אכזרים", ולפיכך קיימת לכאורה מצווה שלא לרחם עליהן.

הדבר חמוּר במיוחד ככל שמדובר ב"שעת מלחמה". לתשומת לב: הרמב"ם פסק כי "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", היא מלחמת מצווה, ומתקיימת תדיר בתהליך כיבוש הארץ (רמב"ם, פ"ה, מהלכות מלכים ה"א).

קצרה היריעה מעיסוק מעמיק בסוגיה הזאת. אביא להלן שתי דוגמאות קצרות, המעידות על הכלל: עמדה "אכזרית", נעדרת "רחמים", כלפי הזולת.

הרב אליעזר גולדשטיין והרב עדו רכניץ (מרכֵּז מיזם "אתיקה צבאית יהודית" ב"מכון משפטי ארץ", ומנהל המחקר של המכון האמור) – הנחשבים למייצגים זרם מרכזי בציונות הדתית-הלאומית – כתבו ספר על אתיקה צבאית יהודית (2013). הם ציינו כי "כשם שהעיקרון של הערבות ההדדית מחייב כל אחד מהפרטים להילחם למען הכלל, כך הוא חל גם על האויב. עיקרון הערבות ההדדית הופך את הפרטים של האויב לקולקטיב, ומאפשר לראות בהם מכלול אחד שנגדו נלחמים". הם ידעו לפרש כי "כל תושבי חבל עזה הנמצאים תחת שלטון חמאס הם יעד אפשרי למלחמה". בשל המנהיגות העומדת בראשם, "אין אנו נדרשים להגביל עצמנו לאמצעים מקובלים במלחמה בפשע" נגדם.

אחד הרבנים הקיצוניים ביותר כיום – לצידו של דוב ליאור (רב עוצמה יהודית) – הרב שמואל אליהו, פרסם לאחרונה ספר בשם הלכות מלחמה ושלום (2024). הוא הקדיש פרק מיוחד לשאלה: "מתי יש רחמים במלחמה". הוא כתב בפירוש כי: "אם הנשים והילדים שותפים לנזק שנגרם לעם ישראל – כשם שהיה בטבח בשמחת תורה [7 באוקטובר 2023], שהשתתפו בו נשים וילדים – גם הם נהרגים". הוא הבהיר כי "גם בימינו יש עמלק", וכי "לפעמים האויב הוא בגדר עמלק". לדבריו: "חשוב מאוד שלפני כל מלחמה נבין היטב את הסכנה הגדולה שיש בקיומו של העם השטני הזה". הוא הדגיש כי בקרב "הערבים" – חלקם מעמלק, חלקם לא – "השפעת עמלק ניכרת בהם מאוד". לכן אנו נדרשים ש"לא לכסות ולהסתיר את מעשיהם הרעים".

הרמב"ם פסק כי "כל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו; שהרי אין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם, שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו" (הל' מתנות עניים, י', ב'). להבדיל, א"ד גורדון – מייסד תורת מוסר, שבחייו ולאחר מותו כּוּנתה על ידי בני דורו "דת העבודה" – אמר: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה: במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר האור".

מנהיג העם – "רחמנות": "אֱנוֹשָׁנוּת"-"מֶענְטְשיוּת"

ספר החינוך – המתאר את תרי"ג המצוות שמופיעות בתורה, והמתייחד בהתייחסות ל"טעם המצווה" או "שורש המצווה" – הסביר באשר לשורש המצוות "להקים עלינו מלך", כי עליו להיות מזרע ישראל". הטעם: "שהם רחמנים בני רחמנים". מנהיג כזה נדרש "לרחם על העם, לא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים, ולאהוב את האמת, הצדק והיושר" (ספר החינוך מצוות מ"ב, מ"ד, תצ"ח).

מנהיג חברתי ופוליטי צריך להיות ניחן, לטעמי, ב"אֱנוֹשָׁנוּת" (הומניוּת) – תפיסה המעמידה את האדם, על צרכיו, ערכיו וכבודו במרכז. "אֱנוֹשָׁנוּת" אינה מזוהה בהכרח עם "ימין" או "שמאל". זהו מבנה נפשי כללי, היוצר דמות שלמה שנהוג לכנותה, ביידיש, "מֶענְטְשׁ" – בן אנוש בעל יושרה, הגינוּת והתנהגות מכובדת. לדברי הסופר היהודי-האמריקני לֵאוֹ קֶלְוִין רוֹסְטֶן (ביידיש: ליאָ קאַלװין ראָסטען), "מֶענְטְשׁ" הוא "אדם להערצה ודמות לחיקוי, מישהו בעל אופי אצילי".

"אֱנוֹשָׁנוּת"-"מֶענְטְשיוּת" בימין הפוליטי

הייתי רוצה לספר כאן את סיפורו של מנחם בגין, איש המחתרת ותנועת החירות, שהפך לימים לראש ממשלה בישראל; ושל איש הביטחון המובהק, רפאל (רפי) איתן, לוחם ואיש קהילת המודיעין הישראלית, ששירת בשירות הביטחון הכללי ובמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הדברים יסופרו מנקודת המבט של האחרון – המספר על הראשון, ועליו עצמו.

מנחם בגין: איתן סיפר כי, בשיחות ממושכות שקיים עם יצחק שמיר, הוא ניסה לשכנע אותו כי מנחם בגין הוא "דמוקרט בנפשו" [בלשוני, הקבלה למונחים "אֱנוֹשָׁנוּת"-"מֶענְטְשיוּת"], וכי המדינה שלנו תהיה דמוקרטית יותר, אם ייבחר.

והנה הסיפור המכריע: "יום אחד [בתחילת שנות השמונים] קיבלנו מידע בדוק, שיכול היה לאפשר לנו לחסל את יאסר ערפאת, באמצעות פיצוץ במקום הומה אדם, באחת השכונות של ביירות, שבה עמד ערפאת לשאת נאום בכנס של אנשיו. פעולה כזאת, המסתיימת בהריגתו הוודאית של ערפאת, הייתה טעונה אישור של ראש הממשלה; אבל בגין היה חולה, ושכב במיטתו במעון ראש הממשלה בירושלים. באמצע הלילה באנו למעונו – מאיר דגן, אלוף פיקוד הצפון יאנוש בן-גל, הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן ואנוכי. התיישבנו סביב מיטתו. התוכנית הוצגה בקווים כלליים... אני הדגשתי שמדובר בכנס של לוחמים, בלי נשים וילדים. 'עם זאת', אמרתי, 'לא מדובר בפיצוץ כירורגי, שיהרוג את ערפאת בלבד, או רק את האנשים הקרובים לו. התפוצצות יוצרת הדף אדיר, ומלבד ערפאת ואנשי הפת"ח שפועלים תחת הנהגתו עלולים להיהרג גם אזרחים תמימים, לא לוחמים, שעל מספרם המשוער בכנס אין אנו יודעים דבר'. בנוסף לכך, הזהרתי כי יש לקחת בחשבון שבסופו של דבר תיוחס הפעולה לישראל".

"הדיון הלילי בחדר השינה של בגין נמשך קצת יותר משעתיים. בסופו של דבר נתן בגין תשובה שלילית: 'אני חושב שצריך להרוג את יאסר ערפאת, אבל יש להרוג רק אותו, בלי הרג של חפים מפשע. מאחר שאינכם יכולים להבטיח לי שחפים מפשע לא ייהרגו, אינני מאשר את המבצע".

רפאל (רפי) איתן: גדל במשפחה של השמאל, מיסודה של מפא"י, אבל פנה ימינה, וכל חייו הבוגרים תמך, הלכה למעשה, בהתיישבות ביהודה ושומרון. האם מכאן נובע בהכרח גישה "ניצית" – של "אכזריות" כלפי ה"אויב" כקולקטיב.

איתן סיפר: "יותר מעשרים שנה לאחר מכן, בקיץ 2006, שבו התרחשה מלחמת לבנון השנייה, הייתי בקבינט הביטחוני. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הציג לי תוכנית להפציץ בניינים ברובע הדאחייה, מעוזו של ארגון החיזבאללה בביירות, ושאל לדעתי. אמרתי לו כי 'יש סכנה שייפגעו אזרחים חפים מפשע', וסיפרתי לו את ההתרחשות סביב מיטתו של מנחם בגין החולה, בימי מלחמת לבנון הראשונה. 'צא ולמד', אמרתי לאולמרט, 'בדוק היטב מה הסיכונים כדי לצמצם אותם למינימום האפשרי". אולמרט למד. בהפצצה שוטחו 11 בתי קומות. אזרח אחד בלבד נהרג".

סיכום: האם, למול המתחולל לנגד עינינו היום, נדרש מוסר השכל כלשהו לגבי תכונת "אֱנוֹשָׁנוּת"-"מֶענְטְשיוּת" הקיימת או נעדרת בקרב מנהיגי האומה הנוכחיים?

עליי לציין, באופן נחרץ, חתוך וגמור: מ"אֱנוֹשָׁנוּת" לא "מתפקחים".

נוצר במיוחד באמצעות ChatGPT 

* מתוך: רפי איתן: איש הסוד (עורך: רמי טל). ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2020.