מחשבות לעת מלחמה ומוות

"מדינה הנמצאת במלחמה נוטלת לעצמה את החופש לעשות כל מעשה של עוול ואלימות, מעשים אשר היו מחללים את כבודו של היחיד אילו היה נוהג באותו האופן [ובמקומותינו, אולי אפילו מאדירים את כבודו בקרב חוגים מסוימים]. היא עושה שימוש לא רק בתרמית המותרת, אלא גם בשקר מוּדע ובהונאה מכוונת נגד האויב [כמו הפרת הסכמים כתובים, מגובים בינלאומית, וחתומים איתו]; זאת כפי הנראה בהיקף העולה על זה שנהוג היה במלחמות קודמות.

המדינה דורשת מאזרחיה מִשמעת והקרבה ללא גבולות [וללא היגיון מתקבל על הדעת], אבל מונעת מהם את חופש הביטוי באמצעות אכיפה של עודף חשאיות והטלת צנזורה על הבעת דעה ושיתוף מידע [פרט למדליפים ולמלשינים, להם 'תְּהִי תִקְוָה', בעוד ש'כָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יאבֵדוּ, וְכָל אויְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ'], מה שיוצר אווירת דיכוי כלפי האינטלקטואלים [אנשים חושבים, דוגמת קוראי עיתון הארץ], וזו מותירה אותם חסרי אונים נגד כל מצב עניינים בלתי צודק ונגד שמועות מעוררות דאגה...

המדינה אינה טורחת להסתיר את תאוות הכוח שלה, ועל היחיד להסכין עם כל זאת, בשם הפטריוטיזם [שהרי 'אחדות' היא צו השעה]. אף אחד לא טוען נגד המדינה על כך שאינה מסוגלת לוותר על השימוש בעוול [נישול, גירוש והרעבה], כי הרי ויתור שכזה ישימה בעמדה גרועה. ציות לנורמות המוסריות וויתור על התנהגות אלימה שַמים גם את היחיד בעמדה פחותה, והמדינה רק לעיתים רחוקות מוכיחה את יכולתה לפצות אותו בעבור הקורבן שדרשה ממנו...

כאשר החברה מסירה את תביעתה למוסריות מופסק דיכויים של הדחפים הרעים, ובני אדם מבצעים פשעים [פשעי מלחמה, ופשעים אזרחיים אחרים] של אכזריות, רוע לב, הונאה וגסות רוח, אשר לא היינו מעלים על הדעת כי יוכלו לדור בכפיפה אחת עם המידה התרבותית אשר ייחסנו למבצעיהם.

כך עומד לו איש-העולם אובד עצות, בסביבה שהתנכרה לו; מולדתו הגדולה מתפרקת, הנכסים המשותפים מוחרבים, ובני מולדתו מסוכסכים ומושפלים".

עטיפת הספר של זיגמונד פרויד – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

* מתוך: זיגמונד פרויד, "מחשבות לעת מלחמה ומוות", בתוך זיגמונד פרויד: תרבות, דת ויהדות. תל אביב: רסלינג, 2007.