רעיית צאן במקורות
ראיית הצאן היא בעלת שורשים ארוכים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מ"ז, ג').
עולם הדימויים בספר עמוס שאוב מעיסוקו כרועה צאן: "דִּבְרֵ֣י עָמ֔וֹס אֲשֶׁר הָיָ֥ה בַנֹּקְדִ֖ים מִתְּק֑וֹעַ אֲשֶׁר֩ חָזָ֨ה עַל יִשְׂרָאֵ֜ל בִּימֵ֣י עֻזִּיָּ֣ה מֶלֶךְ יְהוּדָ֗ה וּבִימֵ֞י יָרׇבְעָ֤ם בֶּן-יוֹאָשׁ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ׃ וַיֹּאמַ֓ר יְהֹוָה֙ מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירוּשָׁלַ֖͏ִם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ וְאָֽבְלוּ֙ נְא֣וֹת הָרֹעִ֔ים וְיָבֵ֖שׁ רֹ֥אשׁ הַכַּרְמֶֽל" (עמוס א', א'-ב').
רעיית צאן ומנהיגות
הקב"ה נמשל ל"רועה", ועם ישראל – ל"צאנו". לפיכך, מן הראוי שגם במנהיגי עם ישראל – שנבחרו להוביל את צאן עמו של הקב"ה – יתאפיינו באיכות רעייתם.
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנו... וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" (שמות ג', א').
שמות רבה ב', ב': (תהלים י"א) "ה' צדיק יבחן", ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן: בדק לדוד בצאן, ומצאהו רועה יפה... ואף משה לא בחנו ה' אלא בצאן".
שמות רבה פרשה ג', ג': "הרי לך שני גדולי עולם שבדקם הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלם לגדולה. בדק לדוד בצאן... אמר לו הקב"ה: נמצאת נאמן בצאן, בוא ורעה צאני... וכן במשה הוא אומר: "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר".
שימוש ברעיית צאן ביו"ש
באתר האינטרנט של השומר יו"ש – ארגון שהוקם ב-2013, "כאשר בראש מעייניו סיוע לחקלאים ביו"ש, השומרים על אדמותינו, ועומדים איתנים חרף קשיים כלכליים לרוב, ופשיעות חקלאיות בתדירות גבוהה" (ושהוטלו עליו עיצומים על ידי בריטניה, בטענה שזה "ארגון לא-ממשלתי המספק מתנדבים למאחזים בלתי חוקיים, ובכלל זה מאחז מיתרים, שהוקם על ידי המתיישב הקיצוני ינון לוי, שבריטניה הטילה עליו עיצומים קודם לכן") – נכתב בכותרת "מרעה": "הוצאת הצאן או הבקר למרעה היא חלק משמעותי בחיי היומיום של החווה. אחד הכלים המשמעותיים בשמירה על השטחים הפתוחים ביו"ש הוא על ידי רעיית צאן ובקר יומיומית. שטח המרעה מתפרס על אלפי דונמים, יותר מכל גידול חקלאי. שטח מרעה ממוצע הוא כשטחה של עיר בינונית בישראל, ובכך מגן המרעה על עתודות הקרקע של מדינת ישראל מפני השתלטות לא חוקית.
השימוש ברעיית צאן ובקר להשתלטות על קרקע ביו"ש (יו"ש) החל בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. כבר בראשית שנות השמונים, מסמך חסוי שנשלח מטעם "מפקדת יו"ש" (נובמבר 1981), הורה להקצות 850 דונם מאדמות הכפרים ג'לוד, תורמוס עיא וקריות למתנחלי שילה למטרת מרעה. על חלק מהשטחים האלה נבנתה לימים שרשרת המאחזים ממזרח להתנחלות שילה. כך, מה שהחל כהקצאה לצורכי רעיה, הפך עם השנים לשטח שמתחלים השתלטו עליו לשם בנייה. במסמך נוסף, שנכתב במרס 1982, הצבא הקצה שטח בן 2,500 דונם מאדמות הכפרים טייבה ודיר ג'ריר למטרת מרעה להתנחלות רימונים. השטח הזה נותר פתוח, אולי מכיוון שרובו נמצא בתוך מה שהצבא הגדיר כ"שטח אש 906".
מאז 2012 ועד לאמצע 2019 הוקמו למעלה מ-20 מאחזים כחוות רועים. הקמת החוות ופעילותן התרחשו בתיאום עם הצבא, שהעניק להן גיבוי מלא.
הרב אלי סדן, ראש מכינת בני דוד בעלי אמר, בשיעור בשלהי דצמבר 2015, כי רוב נערי הגבעות עוסקים ברעיית צאן בלבד.
בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים-ואחת חל "שינוי קריטי בממדי התופעה, המשאבים המושקעים בה והשלכותיה ההרסניות על הקהילות הפלסטיניות".
חוות רועים
הקמתן של עשרות "חוות רועים" הפכה לאסטרטגיה מרכזית של המתנחלים ביו"ש. באמצעות רעיית צאן ובקר דוחקים מתנחלים קהילות רועים פלסטיניות מאדמותיהן.
מזכ"ל תנועת אמנה, זאב (זמביש) חבֵר, הצהיר בשלהי פברואר 2021 כי בכוונת התנועה להקים עשרה מאחזי חוות רועים ביו"ש בשנה הקרובה. חבֵר הסביר שהחוות הן כלי יעיל לתפיסת שטח מהתנחלויות, שכן הן חולשות על דונמים רבים יותר. חֵבר ציין כי עד לאותה העת הקימה אמנה יותר מ-30 חוות רועים ביו"ש. השפעתן של החוות גדולה בהרבה משטחן, שכן העדרים שגדלים בהן זקוקים לשטח מרעה נרחב. לדברי חבר, "בנייה תופסת מעט שטח, משיקולים כלכליים. הגענו ל-100 קמ"ר אחרי יותר מ-50 שנה"; אולם לחוות הרועים, אמר, "יש יותר מפי שניים מהשטח של היישובים הבנויים... חווה אחת עושה שמירת קרקע באלפי דונמים".
בדצמבר 2021 דווח כי בשנים 2021-2017 ישראלים הקימו למעלה מ-50 התנחלויות בודדים חדשות ביו"ש, מתוכן לפחות 35 מהן חוות צאן, שמטרתן השתלטות על קרקע בהיקף של מאות אלפי דונמים.
חוות הצאן נבנו באופן בלתי חוקי, ללא החלטת ממשלה, ללא היתר בנייה, ובניגוד לחוק הבינלאומי. חלק גדול מחוות הצאן מהוות מוקד של אלימות נגד פלסטינים. מתקיימת סימביוזה בין מדינת ישראל לבין המתנחלים, כאשר המדינה מאפשרת את הפרת החוק.
מרבית חוות הצאן אינן יוזמה מקומית או התארגנות של בודדים. הקמת החוות מתאפשרת בזכות תמיכה ממשלתית המתבטאת בהקצאת קרקעות, מתן תמריצים כספיים ובניית תשתיות. בנוסף, המתנחלים מקבלים סיוע מגופים הממומנים מהקופה הציבורית ואת חסותן של רשויות החוק הישראליות.
מתנחלים בחוות הצאן נושאים נשק ומשתמשים בכלבי תקיפה. חלקם רוכבים על טרקטורונים וסוסים ונעזרים ברחפנים. הם תוקפים פלסטינים, מאיימים עליהם ואף פולשים לבתיהם הפרטיים, הורגים ופוצעים בעלי חיים, משחיתים רכוש, פוגעים ביבולים חקלאיים ומשתלטים על מקורות מים. אלימות המתנחלים היא מכוונת ושיטתית, ומיועדת לסלק את החקלאים הפלסטינים מאדמותיהם, לצמצם את שטחי המרעה של רועי הצאן הפלסטינים, ולהרחיב את השטחים שבשליטה יהודית.
יצירת מאזן אימה של מתנחלים מול פלסטינים באמצעות אלימות מקבלת את תמיכתה של ישראל – הן על ידי סיוע בפועל של חיילים, הן בכך שהרשויות אינן אוכפות את החוק על מתנחלים עבריינים. התמיכה המוסדית בחוות הצאן של המתנחלים עומדת בניגוד גמור ליחס הישראלי לקהילות הרועים הפלסטיניות, המתבטא בהריסת בתים וצמצום אזורי מחייה.
באמצעות חוות הצאן, ישראל מבקשת ליצור שינוי משמעותי וארוך טווח במפת ההתנחלות הישראלית ביו"ש. המדיניות הזו של ישראל פוגעת באופן קשה ונרחב בזכויות האדם של הפלסטינים ביו"ש, ועלולה להוביל לגירוש על בסיס אתני ונישול של קהילות פלסטיניות רבות מהאדמות שלהן.
דוח כרם נבות משלהי יוני 2022 קבע כי השטח שעליו חולשים מתנחלים בעקבות הקמת 77 מאחזי חוות (ש-66 מתוכן הוקמו בעשור החולף) הוא כ-238 אלף דונם. קרוב לשליש מהשטח שעליו השתלטו מתנחלים בעזרת אותן חוות נמצא באזורים שהוכרזו כ"שטחי אש", כלומר שגם לישראלים אסור להיכנס אליהם. בנוסף, עשרות אלפי דונם נמצאים בתוך שטחים שהוכרזו כשמורות טבע, שהרעייה בהן אסורה בלא תיאום עם רשות הטבע והגנים. על פי הדוח, "רעיית הצאן והבקר הישראלית ביו"ש, הפכה במהלך העשור האחרון לאמצעי המשמעותי ביותר שבו משתמשת ישראל כדי לנשל קהילות פלסטיניות".
מאחזי החוות מתחלקים לשלושה סוגים: מאחזי רועים קבועים; מאחזים חקלאיים צעירים, שהוקמו בעשור האחרון, שרכיב הרעייה בהם משני או מזערי, אבל קיימת אפשרות שיהפוך למשמעותי בעתיד; מאחזי בת – שלוחות של מאחזי רועים קבועים, שחלקן מוקמות ומפונות מעת לעת.
באמצע נובמבר 2024 נמסר כי כ-90 חוות רועים פועלות ברחבי יו"ש, יותר מ-20 מהן קמו רק בשנה האחרונה. הן חולשות על שטח עצום של כ-650 אלף דונם, רובם בשטחי C. מטרת-העל שעומדת מאחורי הקמתן היא גירוש הפלסטינים מחלקות המרעה והחקלאות, והשתלטות על כל האזור. כ-35 קהילות רועים עזבו עד כה את בתיהן בעקבות אלימות שחוו שוב ושוב מצד הפעילים באותן חוות. האמריקנים והאירופים הכריזו על עיצומים נגד שישה בעלי חוות, אבל בשטח אף אחד לא מתרגש.
סיוע של הרשויות הממלכתיות
כללי: ב-2023 העבירה ממשלת ישראל סכום של 15 מיליון ש"ח ל-68 חוות רועים ביו"ש. תקציב נוסף של 39 מיליון ש"ח מיועדים לחוות ב-2024. בנוסף, מימנה הממשלה מאחזים שאינם חוות ב-13 מיליון ש"ח ב-2023, ומייעדת תקציב של 25 מיליון ש"ח ל-2024. בכספים האלה מומנו "מרכיבי ביטחון" – כלי רכב (ריינג'רים), רחפנים, מצלמות, גנרטורים, שערים חשמליים, עמודי תאורה, גדרות, פאנלים סולאריים ועוד. צה"ל ופיקוד המרכז היו מעורבים בתכנון ובאישור הכספים ובכלל זה ההחלטה לגבי אלו חוות ומאחזים יקבלו מימון, ואלה מרכיבים ימומנו בכל חווה ומאחז.
הכספים הוקצו למשרד ההתיישבות של השרה אורית סטרוק, והועברו לחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית לביצוע ההעברות הכספיות. החטיבה להתיישבות העבירה את הכספים למועצות האזוריות של ההתנחלויות והן מימנו את הפעולות בחוות ובמאחזים.
כמו כן, המדינה סייעה בפריצת דרכים. דוגמאות: החווה של צבי בר יוסף (שהוטלו עליו עיצומים בינלאומיים בשל התקפות חוזרות ונשנות של פלסטינים, שגרמו לפציעה קשה של כמה מהם) – מצלמות; החווה של נריה בן פזי – פאנלים סולאריים, שסופקו מתקציב משרד החקלאות בעלות של 12,000 ש"ח. בן פזי הוא בעליו של מאחז חווה באזור כוכב השחר, בסמוך לכפר הפלסטיני ואדי א-סיק, שתושביו נמלטו באוקטובר לאחר שדיווחו על התנכלויות מתמשכות ותקיפות בידי אנשי החווה. פעילים ישראלים ופלסטינים טענו אז שזיהו את בן פזי כמי שנכח במקום. בעקבות המקרה הזה ואחרים, ארצות הברית הטילה עליו עיצומים, במרס 2024.
משרד החקלאות: לפי ניתוח של הארגון שלום עכשיו, מנתוני התמיכות של משרד האוצר עולה כי בשש השנים האחרונות (לפני אמצע יוני 2024) העביר משרד החקלאות כ-1.66 מיליוני שקלים למאחזים חקלאיים ביו"ש, ואישר תשלום של כ-1.5 מיליוני שקלים נוספים שעדיין לא שולמו. רוב מקבלי התמיכה הם בעלי עדרים יהודים (אבל גם לא מעט בעלי עדרים ערבים אזרחי ישראל זוכים לתמיכה). ביו"ש, לעומת זאת, התמיכה ניתנת רק לבעלי עדרים ישראלים ולא לפלסטינים.
הכספים מועברים לעידוד מרעה בשטחים פתוחים, בהתאם ל"שיקולים אקולוגיים". הנהלים קבעו: "אחד מיעדי משרד החקלאות הוא שמירה על שטחים פתוחים. למשרד אינטרס חיוני לעודד החזקת השטחים הפתוחים ועיבודם כדי לשמר בהם שווי משקל אקולוגי ראוי ותרומה נופית וחברתית ולהבטיח המשך עיבודם של שטחים אלה על ידי אוכלוסייה חקלאית פעילה. השמירה על השטחים הפתוחים נעשית באמצעות מניעת שריפות, מניעת הוברת הקרקע, צמצום אוכלוסיית הזאבים, ומניעת השתלטות גורמים בלתי מורשים על השטחים האלה. למימוש המטרה הזאת, המשרד עושה שימוש בכלי תמיכה תקציביים לעידוד החזקת השטחים הפתוחים באמצעות רעיית בעלי חיים". אמות המידה לתמיכה קשורים בהיקף השטחים שבהם מתבצע המרעה, ובמספר הפרות, הכבשים או העיזים שבעדר.
תמיכת משרד החקלאות לא מסתכמת רק בתמיכה בעידוד מרעה בשטחים פתוחים. המדינה הקצתה בעבר יותר מ-8,500 דונם לשש חוות חקלאיות ומאחזים ביו"ש לצורכי רעייה וחקלאות, אף שהמאחזים שניתן להם אישור השימוש בקרקע נבנו בלי היתרי בנייה. כמו כן, משרד החקלאות תמך בשלוש עמותות שמספקות מתנדבים לעבודות חקלאיות במאחזים: השומר יו"ש, קדמה והמכינה הקדם צבאית בית יתיר.
ההשפעה על הרועים הפלסטינים
ב-2017 פורסם כי רועי צאן בשטחי יו"ש ורצועת עזה (רצ"ע) רועים כמיליון בעלי חיים, שמספקים את צורכי האוכלוסייה הפלסטינית למוצרי חלב ולבשר. כ-30 אלף מרועי הצאן הפלסטינים האלה חיים ב-183 יישובים בדואיים בשטחי C, והם ניצבים בפני בעיה מחריפה והולכת. המדיניות של ישראל בשטחים האלה, שמהווים כ-60 אחוזים משטחי יו"ש, מובילה להצטמצמות הדרגתית של שטחי המרעה שלהם, מה שמקשה עליהם לרעות את צאנם. לפיכך, הם נאלצים למצוא לעדרים מקורות מזון חלופיים, וזה מייקר משמעותית את עלות החזקתם.
הרועים משתייכים בכל מקרה לשכבת האוכלוסייה הענייה ביותר בחברה הפלסטינית, שחיה בתנאים קשים ביישובים שברובם המוחלט נעדרים שירותים בסיסיים – מתברואה ותשתיות ועד בריאות וחינוך. רעיית הצאן היא מקור פרנסתם העיקרי והמסורתי.
בשלהי 2021 נמסר כי הכרסום המתמשך בשטחי המרעה שלהם מאיים לא רק על מקור פרנסתם, אלא על עצם קיומו של אורח החיים שהם מורגלים לו כבר דורות. רועי הצאן הפלסטינים נוהגים לשחרר את עדריהם לרעות בשטחי מרעה פתוחים. עשבי הבר שצומחים בהם פרא מספקים את כל צורכי התזונה הנחוצים לעדריהם. כאשר השטחים האלה נחסמים בפניהם – לרוב בשל החלטות וצעדים בשטח של מדינת ישראל – הם נדרשים לרכוש מספוא בעבור המקנים שלהם בעלויות לא מבוטלות. יש מי שמצליחים לשרוד כך במשך תקופה מסוימת, אבל מי שאינו מסוגלים לעמוד בעלויות נאלץ לא אחת למכור חלק מצאנו, ואף לזנוח לחלוטין את העיסוק הזה ולעבור לעבודה בהתנחלויות.
נמסר כי בשטח יו"ש יש יותר מ-2 מיליון דונם של אדמות ראויות לרעיית צאן, כך שעל פניו אין מחסור בשטחי מרעה. עם זאת, ישראל מאפשרת לרועי הצאן הפלסטינים לרעות רק בכשליש מהאדמות האלו. ההתנחלויות מציבות את הקושי הגדול ביותר שעומד בפני רועי הצאן, שכן הגבולות של שטחיהן מתגלים כגמישים ביותר, ומורחבים מעת לעת בעבור שטחים חקלאיים שמתנחלים מעוניינים לגדל בהם גידולים שונים. תשתיות ודרכים שנסללות אל ההתנחלויות פוגעות גם הן במרקם החיים של אוכלוסיות רועי הצאן ביו"ש, שכן לא אחת הן גורמות לניתוק פיזי בין יישובי הבדואים לבין שטחי המרעה שלהם. לא אחת קורה ששטחי מרעה פתוחים מגודרים בן לילה ועוברים לשמש מתנחלים בלבד, בזמן שגדרות שפלסטינים מנסים להציב סביב שטחי מרעה נהרסות בן לילה על ידי הצבא. כמו כן קיימים שטחי מרעה שבהם נהגו רועי הצאן לרעות בעבר, שהפכו ברבות השנים למזבלות של ההתנחלויות, עד שרעיית צאן בהן הפכה לסכנה של ממש לחיי העדרים.
כתוצאה מהתפשטות מאחזי החוות, רועים פלסטינים רבים נאלצו לצמצם את עדריהם או אף למכרם כליל, מכיוון ששטחי המרעה מצטמצמים והולכים, ולהיסמך יותר ויותר מזון קנוי, תערובות גרעינים, שמחירן מתייקר. הקשיים הכלכליים הללו הצטרפו להגבלות מחמירות והולכות על כל בנייה פלסטינית בשטחי C, שיחד יצרו סביבה עוינת לפלסטינים בשטח, ובפרט הרועים הפלסטינים, שמחייתם תלויה ביכולתם לנוע במרחב.
בשלהי פברואר 2023 נמסר כי בהתנחלויות בבקעה מתגוררים כעשרת אלפים ישראלים לצד כ-65 אלף פלסטינים המפוזרים שם ביישובים עירוניים וכפריים, ועוד כ-2,700 חקלאים ורועי צאן ובקר, שמתגוררים ברובם בקהילות קטנות במאהלים מרוחקים. הקהילות האלה הן פלח האוכלוסייה המוחלש והנרדף בגדה, שסופג התעללויות בלתי פוסקות הן מידי המִנהל האזרחי הן מידי נערי הגבעות.
בשלהי אוגוסט 2023 דווח על שימוש ברעיית צאן כאמצעי לגירוש, והוצגה דוגמת ואדי א-סיק במחוז רמאללה. צוין כי כמעט מדי יום, ולעיתים פעמיים ביום, הגיעו מתנחלים מאזור ההיאחזות רימונים אל הכפר הקטן, ורעו את עדריהם בין בתי הכפר, או בשדות של תושביו. לאחר כמה חודשים כאלה, לא נותר דבר בשדות. בשל הפחד מהמתנחלים, הפלסטינים הפסיקו לרעות בשדותיהם, ונאלצו לקנות מספוא כדי להאכיל את עדריהם. לאחר שחיסלו את היבול, ויחד איתו את פרנסתם של התושבים, המתנחלים החלו בעבודות זיבול וחריש בשדות. לאנשים שחיים בקהילות הכפריות האלו אין שום הגנה, והם חסרי אונים מול המתנחלים. המשטרה בקושי מגיעה למקום, ולא נענית לקריאות התושבים. אם ינסו לעמוד על שלהם, הפלסטינים מסתכנים בפעולת נקם של המתנחלים, או במעצר על ידי המשטרה והצבא.
אחת הפעולות האהובות על מתנחלי המאחזים היא פיזור עדריהם של הפלסטינים. בין אם בעזרת טרקטורון, רחפן או בריצה – הם מונעים מהפלסטינים לרעות את צאנם. המתנחלים מחליטים באופן שרירותי על אזור שבו לפלסטינים אסור לרעות, ומגרשים את כל מי שנכנס אליו. אף כי במקרים רבים המתנחלים עצמם מתגוררים במאחזים בלתי חוקיים ואין להם ולו מסמך בודד שיעיד על בעלותם על הקרקע, הצבא בדרך כלל מכבד ומגבה את החלטתם, וחיילים מגרשים בעצמם עדרים ממקומות שבהם אין שום עילה חוקית לעשות זאת.
המצב לאחר ה-7 באוקטובר 2023
מאז ה-7 באוקטובר 2023 חלה האצה ניכרת בגירוש קהילות הרועים והחקלאים הפלסטינים מאדמותיהם בשטחי C, בעיקר בבקעת הירדן, באזור בנימין ובדרום הר חברון. שטחי המרעה שלהן צמצמו, נמנעה מהן אספקת המים הסדירה, וננקטו צעדים לניתוק הבקעה משאר שטח יו"ש; כל זאת באמצעות יצירת שיתוף פעולה ותיאום בין הצבא, המשטרה, מתנחלי האזור והמועצה האזורית בקעת הירדן.
אמצעי מקובל של השתלטות על שטחים פתוחים נרחבים הוא בניית גדרות לאורך מאות מטרים ואף לאורך קילומטרים. כמו כן, הקמת מחסומים כדי למנוע מפלסטינים גישה לדרכים חקלאיות ששימשו אותם בעבר.
כך לדוגמה, במחצית השנייה של נובמבר 2023 החלו מתנחלים לבנות גדר לאורך כביש אלון (כביש 578) בצפון בקעת הירדן. הגדר נמשכת ממול להתנחלות משכיות לכיוון דרום, עוברת את המאחז חוות ארץ שמש וממשיכה עוד שני קילומטרים דרומה. הגדר נועדה למנוע רעיית צאן של פלסטינים במקום.
בזמן שתשומת הלב הבינלאומית והישראלית מוקדה בדרום ובעזה, המתנחלים ניצלו את ההזדמנות להשתלטות על שטחי C. לפי נתוני ארגון בצלם (שלהי אוקטובר 2023), אולצו 13 קהילות לעזוב את מקום מושבן, וחמש קהילות התפנו חלקית. בסך הכל, דובר ב-129 משפחות, 850 נפשות. שש קהילות – 450 נפשות – עזבו בשנתיים שקדמו למלחמה, גם הן בגלל אלימות מתנחלים שגובתה על ידי הצבא.
מאז 7 באוקטובר 2023, ועד אמצע מרס 2024, השתלטו המתנחלים על כ-4,000 דונם נוספים. בסך הכל, החוות חולשות על שטח עצום, שאת חלקו הגדירה ישראל כשטח אש או כשמורת טבע בין סוף שנות הששים לשנות השמונים של המאה הקודמת, ותושביהן מונעים מפלסטינים לרעות בו. השטח הזה שימש קהילות רועים פלסטיניות למרעה במשך דורות, לפני ואחרי כיבוש יו"ש ב-1967. סגירתו בפני תושביהן פוגעת קשה ביכולתן לרעות צאן ולהמשיך ולהתפרנס מגידולו.
מעשי האלימות של תושבי החוות כלפי הקהילות הפלסטיניות באזור הפכו כבר מזמן לחלק משגרת חייהם של התושבים; אבל מעדויות שגבה ארגון בצלם ומתיעוד של פעילי נוכחות מגינה ישראלים, המסייעים לקהילות האלו, עולה כי מאז 7 באוקטובר עלתה תכיפותם וחומרתם של מעשי האלימות. מופעי האלימות כוללים דהירה פראית בטרקטורונים או בסוסים אל תוך עדרי צאן של פלסטינים ודריסת צאן, רעיית עדרים בשדות פלסטיניים מעובדים ופגיעה ביבול החקלאי, שיסוי כלבים בתושבים, פלישות ליליות לשטח הקהילות, גניבת צאן, השחתה ושריפה של רכוש, תקיפה גופנית של תושבים ושל פעילי נוכחות מגינה ישראלים, ואיומים חוזרים ונשנים על תושבי הקהילות לבל ייצאו למרעה. ככלל, המשטרה אינה חוקרת האירועים האלה, וכאשר פלסטינים או פעילים ישראלים מגישים תלונות במשטרה, הם מוצאים עצמם לא פעם נחקרים כחשודים.
כתוצאה מכך – על פי נתונים ממרס 2024 – לפחות 15 קהילות רועים פלסטינים, כולל מאות ילדים, נאלצו להימלט מאדמתם בשל טרור ואלימות מתנחלים.
באמצע אפריל 2024 נמסר כי בחודשים האחרונים הגיעו אל קהילות הרועים הפלסטיניות ישראלים חמושים, לפעמים גם במדי צה"ל, ובדרך כלל בעלי סימנים חיצוניים של יהודים דתיים (כיפות, פאות, ציציות), שגנבו כבשים ועזים מבעליהן.
יום אחרי מציאת גופתו של בנימין אחימאיר (בן 14), שנרצח בעת שיצא עם עדר הכבשים אל המרעה ב-12 באפריל 2024, בסמוך לחוות במלאכי השלום, רועי החוות יצאו לשגרת יומם.
רועה צאן מגבעת שדה יונתן בבנימין, הסביר כי "רעיית הצאן ביו"ש הפכה לכלי נשק של ממש במערכה, והיא הכלי היחיד שבעזרתו אפשר במשאבים מועטים לחלוש ולשמור על אלפי דונמים. למעשה, רועי הצאן נמצאים בחזית של גבעות החזית. הערבים מבינים זאת היטב, ולכן אנחנו מהווים יעד קבוע להתקפות מצד האויב שחפץ להשתלט על השטח בעצמו ולהקים מדינה פלסטינית. הפיגוע הקשה הזה שטלטל כל רועה ביו"ש הוא ניסיון של האויב להפסיק את המפעל ההולך וגדל של רועי הצאן. עד היום כל רועה זכה במו ידיו להשיב לבעלות יהודית מאות ואלפי דונמים, ואנו לא נעצור לרגע. חלום שיבת ציון וגאולת הארץ לא רק קורה לנו מול העיניים אלא אנחנו זוכים ממש להיות חלק ממנו. בעז"ה בזכות מסירות הנפש של בנימין הי"ד וההקרבה של רועי הצאן נזכה לראות בגאולה השלמה בקרוב".
באמצע מאי 2024 נמסר כי 18 קהילות רועים נעלמו מהנוף ביו"ש מתחילת המלחמה.
באמצע ספטמבר 2024 הזהירו ברשות הפלסטינית כי "הגבעות קובעות את הגבול בעזרת המרעה. אנשי הגבעות לא השאירו מקום שלא משתלטים עליו". בגבעת שדה יונתן הגיבו לדברים: "לפעמים, כדי לדעת עד כמה חשובה המערכה בשטח צריך פשוט להקשיב למה שהאויב מספר. מסתבר שהאויב הבין על בשרו את הדברים שאמר טרומפלדור ומיישמים כיום גבעות – 'במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו', וכעת במקום להשתלט באין מפריע על השטח מנהל מלחמת מאסף כנגד ההתיישבות החלוצית שמשנה את פני המערכה". בגבעה הוסיפו ואמרו: "פשוט ברור לנו שנמשיך בכל מחיר עד לניצחון במערכה בהקמת יישוב קבע פורח".
באמצע פברואר 2025, אישרה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לקריאה שניה ושלישית את "הצעת החוק להסדרת מגורים בשטחי מרעה". הצעת החוק מסדירה את מגורי רועה הצאן או הבקר ומשפחתו בצמוד לשטחי המרעה של העדר, וקובעת כי שר החקלאות בהמלצת צוות מייעץ ("רשות המרעה"), רשאי להכריז בצו על שטח מרעה בגליל או בנגב כאזור שמירה צמודה, אם בשטח המרעה נדרשת נוכחות מתמדת וצמודה של רועה סמוך לעדר לשם טיפול בו וקיום המרעה. הבנייה תאושר לבסוף על ידי הוועדה המקומית המתאימה.
החוק החדש ישרת מתנחלים ביהודה ושומרון, שנעשו לרועי עיזים. כל מה שיידרש, לאחר שיוחלט שהחוק תקף גם בשטחים, הוא לקבוע שהחוות הן בתחומי השיפוט של המועצות האזוריות האחראיות להתנחלויות. כך ייהפכו בעלי החוות מעבריינים למי שפועלים על פי החוק.
