לאחרונה נמסר כי "פרויקטור אזרחי יטפל בפשיעה הלאומנית של נוער הגבעות" או, להעדפתי, "נוער הגבעות – תג מחיר". הובהר כי שר הביטחון וראש שב"כ עומדים יחדיו מאחורי הרעיון ה"מהפכני" הזה.
כתבה עיתונאית ציינה – מנקודת מבט "ממלכתית" צרופה, המתעלמת כליל מההוויה של "נוער הגבעות" – כי "למרבה ההפתעה, קיימים מי שמתנגדים למהלך, שלטענתם הוא שיתוף פעולה עם שב"כ", וכי "קיימים אפילו גורמים שפועלים נגד הניסיון של שב"כ להוציא נערים ממעגל האלימות ביו"ש".
מי שמכיר את המציאות בשטח לא היה מופתע כלל וכלל מה"גילויים" האלה. כפי שאנסה להראות להלן, נסיבות התהליך וההחלטה שהתקבלה מונעות אפשרות שמינוי הפרויקטור וצוות עוזריו יביא לתוצאות ממשיות כלשהן בהקשר לתופעה המתוחמת עצמה של "נוער הגבעות – תג מחיר" (אם כי אין לשלול השפעות "סביבתיות" מסוימות).
היוזמה סובלת מ"עיוורון" באשר למהות התופעה של "נוער הגבעות – תג מחיר", ולרוח של מי שפועל בחסותה, ואף מתעלמת מלקחי העבר. כתוצאה מכך, היא נועדת לכישלון חרוץ; זאת לאחר בזבוז משאבים לאומיים (שיזרמו, כמקובל במחוזותינו, לידי "מקורבים" – כלומר, יספקו דלק נוסף ל"מפעל הג'ובים הפוליטיים" הנודע לשמצה).
נקודת מוצא
יש להבין כי "נוער הגבעות" היא תנועה חברתית, ש"פעיליה" (בהיעדר "חברים", במובן הארגוני הפורמלי) מתאגדים ספונטנית להגשמת חזון, שמגולם בפסוק: "לרשת ולהוריש את הארץ". תרומתם של "המאמינים האמיתיים" למאמץ הקולקטיבי עילאית. הם מקדישים את מירב זמנם ומִרצם להגשמת החזון המשותף.
תנועת "נוער הגבעות – תג מחיר" אינה "רדיקלית" גרידא, אלא "קיצונית" במובהק. היא לא רק דוחה את השלטון הדמוקרטי-הליברלי החילוני, אלא מבקשת לחולל מרד, ובעקבותיו מהפכה, ולהקים תחתיו – תוך שימוש בקיצוניות אלימה (מעשי אלימוּת המוּנעים דתית, פוליטית או אידיאולוגית) ובטרור ויג'ילנטי (טרור שמבצעיו עוסקים במעשי אכיפה, חקירה או הענשה של מי שנתפסים בעיניהם כעבריינים או כסוטים, מבלי שנמסרה להם סמכות חוקית לכך, ומחוץ לעוצמתו של הממשל הריבוני) – סדר דתי-מדיני-חברתי חדש.
ההנחה כי "התפקיד יאויש על ידי אדם מההתיישבות", אינה ערובה להצלחתו. יש לזכור כי "נוער הגבעות – תג מחיר" מתאפיין כ"תנועת התנגדות" – אוסף של פעילים חברתיים שמנסים לאתגר את השלטון ואת המבנה המדינתי-החברתי, ובכלל זה, מתמרדים נגד המוסדות של החברה ממנה יצאו (כלומר, מייסדי "ההתיישבות הוותיקה", כמו דור ממשיכי דרכם).
פעילי נוער הגבעות מתנגדים לממסד באשר הוא. לפיכך, הם לא נוטלים חלק בתהליכים הפוליטיים הממלכתיים, ולא בוחרים לכנסת. כך גם באשר לפוליטיקה המרחבית – בכלל זה, הם מתנגדים בתכלית למוסדות כמו מועצת יש"ע, או המועצות האזוריות.
הרעיון ש"הפרויקטור יהיה כפוף לממשלה וידווח למגוון משרדים ממשלתיים מלבד הביטחון, ביניהם החינוך והרווחה" לא יכול להתקבל על דעת "נערי הגבעות – תג מחיר". לפיכך, יהיה זה בהכרח גוף מוקצה ומבוזה, וכל מי שישתף פעולה איתו ינודה ויוּדר.
גם ה"עבודה מול רבנים", שמנהל שב"כ, לפי הצהרתו, נוגדת את אופי התנועה. כידוע, הנערים תופסים עצמם כאנטי-רבניים במפגיע. לנוער הגבעות אין "רבנים" שהם נשמעים להם ללא ערעור או הרהור. לפיכך, גם "האחריות הרבנית" על הנעשה בשטח מוגבלת ועקיפה, אם בכלל.
הידיעות על כך ש"החטיבה היהודית" [החטיבה לסיכול טרור וחתרנות מדינית בקרב מגזר ישראל וזרים] מקיימת "שיחות עם רבנים וגורמים משפיעים בקרב נערים בהתיישבות ביהודה ושומרון, כדי לנסות ולהגיע איתם להסדרים במטרה להפסיק את פעילותם הלאומנית ולהרחיקם מהדרך שעלולה להביא אותם להסתבכות ואף למעצר" נראות לפיכך מופרכות במידה רבה (הן מזכירות, במידה מסוימת, את ההתייחסות ליחידות "הנח"ל החרדי" בהקשר ל"גיוס בני ישיבות" – כאשר המשרתים בהן מגיעים משולי החברה החרדית, ובוודאי שלא מהגרעין הישיבתי הקשה שלה).
תיווך ממסדי – רבנים וראשי מועצות אזוריות
בעבר הוזכרו לפחות שני מקרים של "תיווך", שבו נציגי החטיבה היהודית בשב"כ יזמו שיתוף פעולה עם רבנים בולטים, ועם ראשי מועצות אזורית, במעֵין "הסדר" שסייע ל"נערים" לקצר את מעצרם המִנהלי ולמצוא בעבורם חלופה שיקומית. מתברר שהיו אלה "צעירים-קטינים", שנאלצו לקבל על כורחם הסדר כזה. בעיקרון, נערים בגירם מקרב פעילי התנועה לא ישתפו פעולה עם רשויות הביטחון, גופי אכיפת החוק או מערכת המשפט. הם מתמידים בנחישותם; למרות הצעות שהם ומשפחותיהם מקבלים משב"כ.
גם הרבנים שעסקו בעבר בתפקידי "תיווך" לא בהכרח נמנעו ממתיחת ביקורת על שב"כ. לאחר הודעתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ על ביטול המעצרים המנהליים ליהודים הציע הרב אליקים לבנון (רב המועצה האזורית שומרון, וראש ישיבת ברכת יוסף באלון מורה): "תערבו אותנו הרבנים, התקשורת שלנו עם הנערים יכולה להועיל. לא צריך מעצר מנהלי בשביל זה". הוא לא פירט לאיזו אוכלוסיית "נערים" הוא מתייחס.
הרב לבנון, ביחד עם הרב דוד חי הכהן (ראש ישיבת נתיבות ישראל, ראש קהילת אורות התורה, ורב שכונה בבת ים), ציינו "בעקבות הרדיפה המתמשכת של שב"כ כלפי המתיישבים", כי "אין שום הצדקה למעצרים מנהליים וליחס משפיל ומבזה", שמגלה שב"כ כלפי נוער הגבעות.
שילוב של "אמצעים קשים" עם "אמצעים רכים" – דוגמת פרויקט "הרועה העברי"
האמצעים העומדים לרשות המדינה הם "קשים" מצד אחר (בתחומי הביטחון, אכיפת החוק והמשפט), ו"רכים" מצד אחד (בתחומי החינוך והרווחה).
מקרה בולט של ניסיון להפעיל "אמצעים רכים" הוא זה של פרויקט הרועה העברי. הפרויקט הוקם ב-2013, "כדי לחזק ולהעצים את החינוך, ההתיישבות והחברה ברחבי ארץ‑ישראל", ובשאיפה "להעצים את בני נוער, ולקדם פרויקטים התיישבותיים, מהפן החינוכי-הערכי".
בתחילת הדרך, מנכ"לית משרד החינוך הוציאה מסמך המופנה אל אישים מרכזיים – ביניהם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, ראש שב"כ, מפכ"ל משטרת ישראל, מנכ"ל המשרד לביטחון פנים וראש אכ"א בצה"ל – באשר ל"מינוי נציג לוועדה בין-משרדית להפעלת פרויקט הרועה העברי". היא פירטה: "בשל מעורבותם המשמעותית של קטינים באירועי תג מחיר, ובהמשך לעבודת מטה שנעשתה בשיתוף עם משרדי הממשלה המתאימים, גובש פרויקט הרועה העברי, אשר נותן מענה חינוכי-רווחתי משקם לאוכלוסיית הנערים והנערות בסיכון ביהודה ובשומרון, במסגרת המאמצים ההתערבותיים למיגור תופעת הפשיעה הלאומנית. את הפרויקט תלווה ועדת היגוי בינמשרדית, אשר תהיה אחראית על גיבוש תוכנית העבודה, מטרות הפעלתו ויישומו. אבקש כי תמנו נציג מטעם משרדכם לוועדה, ותעבירו את שמו ופרטי ההתקשרות ללשכתי, לקראת ישיבת התיאום בהקדם".
דבר המכתב והפרויקט נחשפו במהרה באתר ערוץ 7. נכתב שם כי במסמך המפרט את שלבי הפרויקט נקבע כי בשלב הראשון יופעלו מערכי החינוך, לעידוד "קבלת השונה", ומערך הרווחה, "שיסייע במישור האישי והמשפחתי". לצידם יגויסו אנשי גשר ודמויות מפתח בגבעות, כדי ליצור קשר ישיר ולהגיע להסכמות עם מנהיגי הנוער. בהמשך יפעל הפרויקט ליצירת אמון עם המשפחות והקהילה למניעת הידרדרות להתנהגות המנוגדת לחוק, לצמצום מצבי סיכון, ולשילוב בתעסוקה המקומית". עוד נכתב כי "הצעירים יופנו לשילוב בחיילות השונים בצה"ל, ולאחר שחרורם יינתן דגש על שילובם בעשייה תורמת לחברה וביוזמה עצמית-עסקית".
במשרד החינוך הדפו את הביקורת, וטענו כי "מדובר בפרויקט חינוכי המתקיים בשיתוף עם משרד הרווחה וגורמים נוספים", וכי "שב"כ אינו חבר בה". עם זאת, בשיחה אישית שקיימתי עם נער גבעות, בן 20, יליד עמונה, שבה שאלתי אותו לגבי הפרויקט, הוא השיב נחרצות: "איזה משרד החינוך? זה פרויקט של שב"כ!". הוא הדגיש: "אף אחד מאלה שחובשים כיפה ומגדלים פאות לא התקרב אליהם. לא הגענו לגבעות סתם, אלא מתוך אמונה, מתוך אידיאולוגיה. לכן, הם שינו כיוון ופנו אל הנער המנותק, אל ה'ערסים', שאינם דתיים-אידיאולוגיים" (ראו שוב ההקבלה ל"בני ישיבות" לעומת "נוער חרדי עובד-מנותק", וכדומה).
מייסדי הפרויקט טענו לימים כי אין להם מגע עם שב"כ. למרות זאת, התעוררה התנגדות עזה לכניסתו לחלק ניכר מהגבעות והמאחזים, שנבעה מתפיסה אידיאולוגית עמוקה, לצד חשדנות אופיינית. מנחם בן שחר, ממקימי גבעת רונן, הסמוכה להר ברכה, אמר כי אינו מבין מדוע ראוי לשתף פעולה עם גוף שלטעמו אינו מתנהל בשקיפות: "אני לא מבין מה בדיוק עומד מאחורי הפרויקט הזה; אבל אני מבין היטב את מי שלא רוצה לשתף עם זה פעולה. יש תחושה שהמדינה רואה תופעה של ציבור עם כוח, וזה בַּאג שאין לה שליטה על הציבור הזה. לכן היא מנסה לתקוף אותו ולהתחכך אתו מכל הצדדים כדי להשתלט עליו, רק שהיא עושה את זה בצורה מביכה. לגבעות יש אמירה כל כך ברורה ברוך השם, אמירה בקול צלול בלי הרבה תקשורת ודברור. אז חבל לטשטש את המסר שלנו לעם ישראל על ידי התערבות עם גורמים שבמקרה הטוב אינם מזוהים אתנו, ובמקרה הגרוע יכולים לפגוע בנו".
מי שדיברו בתקיפות רבה יותר נגד הפרויקט היו פעילים מקרב הדור הצעיר של התנועה. כך לדוגמה, מאיר אטינגר, האידיאולוג הבולט של נוער הגבעות, הסביר בבלוג שלו באתר הקול היהודי: "המלחמה של הממסד בנוער הגבעות מתאפיינת לא רק על ידי התנכלות במעשים אלא גם בהיבט של תרבות. גופי הממסד מנסים להכניס לנוער הגבעות את התרבות שדרדרה אותם בעצמם לאיבוד הזהות היהודית, הבלגה על פגיעה ביהודים, וחוסר אמונה בזכותנו על כל רחבי הארץ. כבר בפגישה הראשונה שלי עם החבר'ה של הרועה העברי, עוד לפני שהם הזדהו שהם מהפרויקט הזה, ראיתי איך הם חתרו לשכנע את החבר'ה להשקיע את הזמן שלהם רק בקריירה, פרנסה וכסף, דבר הפוך מהערכים שלנו כיהודים שנלחמים בתאוות ממון ופועלים למען עם ישראל גם אם זה דורש הקרבה אישית. התרבות המערבית היא זאת שהביאה את שב"כ, משרד החינוך והמסד בכלל לאובדן כל הערכים. זה דומה למתייוונים שהתחילו את ההשפעה שלהם בעם ישראל לאו דווקא בנזקים פיזיים. גם פה עיקר הנזק שלהם זו ההשפעה הרוחנית שהם מכניסים את התרבות המתייוונת שלהם, את תאוות הממון והפריצוּת, לתוכנו. אנחנו לא צריכים שהם יחנכו אותנו, אלא אנחנו אלה שצריכים לחנך אותם ולהפיץ את האור שלנו אליהם".
הרב יצחק שפירא (ראש ישיבת עוד יוסף חי ביצהר, בנשיאותו של הרב יצחק גינזבורג) סיפר כי אנשי הרועה העברי היו אצלו בביקור בבית בבקשה שיעניק את הסכמתו לפרויקט. לדבריו: "מדובר בפרויקט שאמור לתת מסגרות של לימודים ועבודה לנערי הגבעות. מה שפחות ידוע הוא שמאחוריו מסתתרים שב"כ, משרד ראש הממשלה ומשרד החינוך, כלומר – ראשויות המדינה. ככאלה, חשוב להן לקבל אישור של דמויות המקובלות על הנוער, כדי לזכות בשיתוף פעולה מצידו. "אמרתי להם: אין בעיה, אני בעצמי מוכן ללמד שם יחידת לימודים שהכנתי באזרחות בנושא מהי מדינה יהודית, נלמֵד מהי אזרחות כמו שאנחנו מבינים שהיא צריכה להיות. אתם תממנו, אני אסביר על המדינה. מוכן לגמרי להיות שותף... אתם רוצים גיבוי, למה שלא תאשרו את זה?". באופן לא מפתיע, אך מקומם מבחינתו, הוא לא זכה לשיתוף פעולה מצידם.
אז – והיום
כַּתָּב "הקול היהודי" ודובר "חוננו", אלחנן גרונר, שאל בשיחה עם מייסד פרויקט הרועה העברי: "נוער הגבעות האותנטי, אם אפשר להגדיר את זה כך, ממילא לא מתקשר איתך. אולי פשוט נכשלת במשימה והעדפת להגדיר שינוי של קהל היעד והמטרות?". לדברי גרונר, מייסד הפרויקט "לא הכחיש את מסקנתי, אבל טען כי מלכתחילה לא כיוון לכניסה ל'גרעין הקשה'".
אותו אלחנן גרונר כתב לאחרונה, כעורך אתר הקול היהודי, על רעיון הפרויקטור האזרחי בכותרת: "בדיחה לא מצחיקה ופרויקט שנקבר לפני שנולד, מכיוון שהוא קשור לשב"כ": "שורת ניסיונות דומים נכשלו, ורק שאבו מיליונים לטובת פרויקטים שלא בהכרח קשורים לגבעות. הסיבה פשוטה: נוער הגבעות הוא לא הבעיה. הוא הפיתרון. הבעיה היא מדינה רופסת שלא מטפלת באויב ומאפשרת רצח יהודים. ברגע שיטפלו באויב, אף אחד לא ירגיש צורך לפעול עצמאית; אבל הממסד עצמו לא מכיר בזה. הוא מדמיין שאם יתנו תקציב לחוג ריתוך ופוייקה לנערים, הם פתאום לא ירגישו צורך לנקום על פיגועים. זה לא עבד ולא יעבוד עד שלא יפנימו שהתנהלות הממסד היא הבעיה ולא הנוער".
אזכיר לסיום כי שיחה שניהלת עם אחד מ"אושיות" נוער הגבעות בעבר, שבה הוא סיפר לי כי לאחר עזיבת הגבעות, נישואים והתיישבות בגוש שילה, הוא שימש כ"רכז נוער – איתור" במועצה האזורית מטה בנימין. לדבריו: "לימים הבנתי שיש כלים ממסדיים שאפשר לנצל אותם. מדינת ישראל על כל רשויותיה היא כלי, לא קודש ולא חול – היא יכולה להיות נגדך או למענך, ואפשר לנצל אותה. איפה שאני יכול להשתמש בה, זה טוב; איפה שלא – אין לי בעיה אידיאולוגית לתקע פגיון בגבה. אני בקשר עם ארגונים ממלכתיים וציבוריים, אבל קשה לי עם זה. לראות דגל ישראל – שבשמו דרסו אותי – זה ממש קשה". הוא הוסיף: "אני עובד עם נוער הגבעות. הנוער נמצא פה ויש לו כוחות עצומים לקדם תהליכים בעם ישראל ולכן מישהו צריך לקחת עליו אחריות ולתת לו את הליווי המתאים.
אחרי הכל, ולמרות רקעו המוכּר והמוניטין שרכש, הוא התוודה: "ההתייחסות הראשונית אליי מצד הנוער הייתה של חוסר אמון, כי אני מגיע מהמערכת – מהממסד. נדרש תהליך ארוך כדי לזכות באמון אישי מצידם. אני שם על השולחן את העובדה שאני מתפרנס גם מכספי המועצה: 'זה הפרויקט, אלה המטרות שלו, ומה שתגידו – אני אתכם'".
הפעיל אמר לי כי "סוף-סוף המדינה התחילה להתייחס אל נערי הגבעות בחיוב, לעודד אותם ולעזור להם – לא בכוונה להוציא אותם מהגבעות, אלא לחזק את היכולות שלהם בעזרת תוכנית לימודים, קורסים מקצועיים ותוכנית פרטנית [בניסוחו של גרונר, "חוג ריתוך ופוייקה"]". עם זאת, הוא הודה לבסוף כי "הנוער נוטה שלא לקבל תקציבי מדינה או רשויות ממלכתיות כלשהן". לכן, "רוב רובו של התקציב שעמד לרשותי לא נוצל כלל".
במשרד החינוך הסבירו כי תוכניות שונות – ובכלל זה "הרועה העברי" – ממשיכות לפעול; אבל, אחד הבכירים במשרד הודה כי "אף לא אחת מהן הצליחה להעניק טיפול משמעותי וסיוע לנערי הגבעות".
המשאבים הלא מבוטלים שהושקעו במגוון פרויקטים שניסו "להמיר" את "נוער הגבעות – תג מחיר" לא הביאו לתוצאות המקוות. אין סיבה להאמין כי "הפרויקטור האזרחי" החדש יצליח במקום שבו אלה נכשלו. לפיכך, הפרויקט עתיד להתגלות כחסר תכלית.
