הלאומיות הדתית הפונדמנטליסטית ה"משיחית" מאיימת לבלוע את המאפיינים הדמוקרטיים הליברליים של המדינה. מחזה האֵימים מזכיר את הרומן האוטוביוגרפי של העיתונאי האיטלקי קורציו מַלְפַּארטֶה (Curzio Malaparte) – קאפוט (Kaputt, 1944). קַאפּוּט – הרוס, שבור, מחוסל – הוא כתב אישום רב רושם נגד הפשיזם. השם מסמל את מטרתו השטנית של הפשיזם, ואת מצבה של אירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה.
תחושת ה"קאפוט" שורה גם על הוגים וחוקרים המתייחסים למצבה של החברה והמדינה בישראל. כך לדוגמה כתב הפסיכולוג החברתי עירן הלפרין בספרו אזהרת שוליים: "לא תיארתי לעצמי גם בחלומותיי הגרועים ביותר שכמה מנסיכי ומתדלקי השנאה והגזענות ינורמלו ויהפכו לפוליטיקאים מקובלים ומשפיעים בישראל. לא יכולתי לדמיין שמחוללי השנאה יעברו משולי השיח אל מרכזו, וייעשו חלק מהשדרה המרכזית של החברה והפוליטיקה הישראלית".
אעיר בהקשר הזה כי כאשר התחלתי, לפני כעשור, בעיסוקי האינטנסיבי בימין הרחוק, הייתה זאת תופעה שולית, שרבים התייחסו אליה כ"סהרורית" ממש. ברור כי זו זכתה במהלך השנים האחרונות ללגיטימציה שלטונית רחבה, ותפסה את מרכז הבמה. היא התאפשרה לאחר ש"שומרי הסף", המונעים בדרך כלל כניסה של גורמים עוינים לתוך המערכת הפוליטית, נחלשו או חדלו לתפקד.
הלפרין סיים באמירה כי נדהם מכך ש"אותם מחוללי שנאה, והתרבות החברתית והפוליטית שהם הביאו עימם, יהפכו את ישראל לחברה בתפקוד נמוך, חברה על סף פירוק מבפנים".
חברות כאלו הן בלתי יציבות, נעדרות אמון חברתי ושיתוף פעולה בין אזרחיהן, ובכך מגלות חוסר איזון וטשטוש המכנים המשותפים. בחברות כאלה אנו חוזים בהתפרצויות של עוינות גלויה ושל סכסוכים חריפים בין מחנות או קבוצות שונות.
אל אותם "מחוללי שנאה", המערערים את היציבוּת, אני פונה ושואל: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?" (יהושע ה', י"ג). אני מזדהה עם אותם מבקרים שראו בספרו של מַלְפַּארטֶה "עבודה מתוחכמת, המכוונת להגברת המודעוּת לשקיעתה של אירופה, ולהתמוטטות המוחלטת של המוסר והיושרה". אם המגמות שאנו חוזים בהן כיום יימשכו – אנו צועדים לבטח בדרך דומה.
עטיפת הספר