תוצאות החיפוש

אתם מוזמנים ליצור קשר: 📧 אימייל: dr.idanyaron@gmail.com 📞 טלפון נייד: 050-5529604

פתח דבר בקעת הירדן וצפון ים המלח – התיישבות ואוכלוסייה יהודית:  בהתאם לסקירת ארגון "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים", שטח בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על פני כ-30 אחוזים מכלל שטח הגדה המערבית. כמעט 90 אחוזים מהאדמות האזור הוגדרו כשטח C – שנותר בשליטה מלאה של ישראל (המהווים כ-40 אחוזים מכלל האדמות של השטח הזה בגדה המערבית). השטח שנותר הוא שטחם של יישובים פלסטיניים, לרבות העיר יריחו, שהוגדרו כשטחי A או B. היישובים האלה מוקפים בשטחים שהוגדרו כ-C, והם מפוצלים ומבודדים זה מזה.   האזור מאוכלס בדלילות, וקיימים בו קרקע פורייה ושטחים פתוחים רבים. מאפיינים אלה הופכים אותו לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח המרחב. יחד עם זאת, ישראל מנצלת את רובן המכריע של אדמות בקעת הירדן וצפון ים המלח לצרכיה שלה, ואוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85 אחוזים מהן: הפלסטינים מנועים משהייה, בנייה, הנחת תשתיות, רעיית צאן ועיבוד אדמות חקלאיות.   ב"יעדי חומש לשנים 2025-2020" קבעה המועצה האזורית בקעת הירדן כי "יש לחתור לגידול ל-8,500 תושבים, ולהיערכות להמשך הגידול לעשור שלאחר מכן". צוין כי "המועצה תבחן הקמת יישובים חדשים באזור; תקדם את התב"עות [תוכניות בניין עיר] להרחבת היישובים; תפעל להסדרת הבעלויות על קרקעות המועצה". היעדים כללו "בחינתה והקמתה של התיישבות חדשה, ובכלל זה עיר חרדית בבקעה".   ביולי 2023 נחשפה התוכנית להחלת הריבונות על בקעת הירדן, אותה קִדמה שדולה בכנסת, בהשתתפות של עשרות ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה, ובהובלת תנועת "הריבונות" בראשות יהודית קצובר ונדיה מטר. על פי התוכנית, יש להרחיב במידה ניכרת את יישובי הבקעה, ליצור הרחבה קהילתית בכל מושב או קיבוץ שיתופי, ולהחיל את כלל תוכניות המדינה לטיפול בבעיית הדיור על יישובי בקעת הירדן, צפון ים המלח ומזרח השומרון. לדברי כותבי התוכנית, כדי להוציאה לפועל ולהתחיל בפיתוח האזור, יש קודם כל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן. לדבריהם, "החלת הריבונות הישראלית תסייע בהסרת החסמים הקרקעיים והתכנוניים, ותשדר מסר חשוב למשקיעים ולזירה הבינלאומית. החלת החוק הישראלי על שטחי בקעת הירדן תעביר את האחריות עליהם לגופי הפיקוח הישראליים: היחידה הארצית לאכיפה, הסיירת הירוקה, פקחי רשות מקרקעי ישראל וכמובן פקחי רשות שמורות הטבע ורשות העתיקות. הצעד הזה ייצור שיפור דרמטי באכיפה; כולל האחריות המוטלת על מועצת בקעת הירדן שרוב השטח נמצא בתחום שיפוטה".   בשטח המועצה האזורית בקעת הירדן מצויים כיום 28 יישובים (ובכלל זה היישוב רותם – ראו להלן). לפי "דו"ח כצל'ה" (1 בינואר 2025), גרים ב"גוש בקעת הירדן" 12,051 תושבים יהודים (ביישוב רותם – 312 תושבים).   בעשור האחרון, מתנחלים הקימו, בסיוע המדינה, למעלה ממאה חוות חקלאיות חדשות. בצפון הבקעה פועלים כיום לפחות שמונה מאחזים בלתי חוקיים, רובם חוות חקלאיות, או מאחזי רעייה.   בתחילת פברואר 2025 נמסר כי "רשות מקרקעי ישראל מקדמת תוכנית להקמת שלושה יישובים חדשים בקרקעות בבעלות המדינה, ממערב לכביש 90 – עורק התחבורה המרכזי בבקעה – ובסמיכות לו. היישובים עתידים לכלול כ-10,000 יחידות דיור. הקמת היישובים החדשים צפויה להכפיל את אוכלוסיית האזור".   הגברת הלחץ על התושבים המקומיים הפלסטינים:  נתוני בצלם משלהי 2017 העלו כי בבקעת הירדן גרים כ-65,000 תושבים פלסטינים, בנפות יריחו וטובאס. כ-20 אלף מהם גרים בעיר יריחו גופה.   מזה עשרות שנים מגבילה ישראל את יכולת קיומן של הקהילות הפלסטיניות ברחבי בקעת הירדן וצפון ים המלח. ההגבלות שהוטלו עליהם כללו חסימה של כמעט 80 אחוזים משטח בקעת הירדן בפני פלסטינים – באמצעות הגדרה של חלקים שונים ממנו כ"שטח אש", "שמורת טבע" או "שטח מוניציפלי" של התנחלויות.   לדוגמה, בתחילת 2020 חתם שר הביטחון דאז, נפתלי בנט, על צו המכריז על שמורת טבע חדשה "רותם משכיות", שנועדה להרחיק את הפלסטינים מהאזור.   מפת שמורת הטבע "רותם משכיות" (15 בינואר 2020) ישראל נתלתה בהגדרות האלו כדי להצדיק את סירובה לאשר תוכניות בנייה בקהילות הרועים, שיאפשרו לתושביהן לבנות את בתיהן כחוק ולהתחבר לתשתיות מים וחשמל. נוסף על כך, בגיבוי מלא של הצבא ושל המשטרה ובחסותם, מתנחלים הפעילו כלפי תושבי הקהילות אלימוּת יומיומית מתישה ומטרידה. המדיניות הזאת כפתה על תושביה הפלסטינים של הבקעה תנאי חיים קשים, ותחושת איוּם עמוקה.   מעשי האלימות של המתנחלים בכלל, ושל נערי הגבעות והחוות בפרט, כלפי הקהילות הפלסטיניות באזור הפכו לחלק משגרת חייהם של התושבים. מופעֵי האלימות כוללים: סיורים בשטחי הכפרים והקהילות; הטרדה מתמשכת; ניהול מסעות הפחדה של התושבים, ובכלל זה הנשים והילדים; פלישות ליליות לשטח הקהילות; השחתה ושריפה של רכוש; גניבת צאן; איומים חוזרים ונשנים על תושבי הקהילות לבל ייצאו למרעה; איוּם בהצתה של שטחי המרעה והחקלאות; רעיית עדרים בשדות פלסטיניים מעובדים ופגיעה ביבול החקלאי; יידוי אבנים לעבר הרועים; דהירה פראית בטרקטורונים או בסוסים אל תוך עדרי צאן של פלסטינים, ודריסת צאן; שיסוי כלבי תקיפה לעבֵר הרועים והעדרים; הצלפה באמצעות מקל או שוט ברועים ובעדרים ולעיתים גם בפעילי זכויות אדם ישראלים וזרים.   ככלל, המשטרה אינה חוקרת אירועים כאלה, וכאשר פלסטינים או פעילי זכויות אדם מגישים תלונות בתחנה או מחוצה לה – הם מוצאים עצמם לא פעם נחקרים כחשודים.   בהתאם לנתוני כרם נבות ושלום עכשיו (דצמבר 2024), בעקבות המדיניות הזאת גורשו למעלה משישים קהילות ומקבצי רועים, מה שמאפשר למתנחלים להשתלט על מאות אלפי דונמים נוספים, שטרם הגירוש הייתה בהם נוכחות פלסטינית כלשהי.   סיוע של ארגוני זכיות אדם : ברחבי בקעת הירדן וצפון ים המלח פועלים ארגונים וקבוצות שונים, המבקשים למנוע את הנישול והגירוש של הקהילות הפלסטיניות באזור.   קבוצת מתנדבים בולטת, הפועלת בצפון בקעת הירדן, היא "פעילי.ות בקעת הירדן". מטרתה היא לסייע לרועי הצאן הפלסטינים להמשיך ולקיים את אורח חייהם, ולהגן עליהם מפני אלימות הרשויות והמתנחלים. מירב הפעילות בשטח מתמצה בהגנה על הרועים מפני הטרדות מאיימות מצד המתנחלים, וכן במניעת פלישת מתנחלים על עדריהם לשטחי מרעה ואדמות חקלאיות מעובדות של הרועים, וצמצום שטחי המרעה שלהם.   אל-פארסיה קהילת כפריר (hamlet) הרועים הפלסטינית אל-פארסיה, בצפון הבקעה, היא אחת מקהילות רועי הצאן המפוזרות בשטחי C. זוהי קהילת רועים אגרו-פסטורלית, שמתפרנסת מרעייה בשילוב עם גידולי שדה (חקלאות בעל), לצורכי מזון לעדרים ולבני האדם (בתקופות מסוימות, בניה שילבו גם עבודה בישראל). הקהילות האלו מבקשות לשמֵר את אורח חייהן המסורתי, ומקיימות מארג חברתי, כלכלי ותרבותי ייחודי. פרנסתן מבוססת על גידול צאן וחיות משק. הן נשענות באופן משמעותי על נגישות לאדמות ולמקורות מים טבעיים, המהווים משאבים בסיסיים לקיומן.   הקהילה באל-פארסיה מורכּבת מכמה מתחמי משפחות. כפי שהסביר אחד התושבים לבית המשפט: "זה בתים (אוהלים שגרים שם אנשים), חדרים, סככות, מחסנים עשויים פח".   ראוי לציין כי בית המשפט התייחס ל"מִִתחם המכונה אל-פארסיה (להלן: המתחם)". עו"ד מיכאל ספרד ציין בספרו, שיצא לאחרונה, כיבוש מבית , כי "הפרקליטוּת התעקשה במשך שנים לכנות [אתרים מסוימים] 'מקבץ מבנים'. ביום נדיב במיוחד – 'מתחם'. לדרגת 'כפר' סירבו לעלות".   בכל מקרה, ה"כפריר" שוכן מול ההתנחלות רותם וחוות טנא ירוק שהוקמה בשוליה.   מבט חלקי – הכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) מבט חלקי – הכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) עצים להסקה – הכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024)   משמעות:  התיאור המפורט להלן הוא לכאורה מינורי, אבל מתייחס לתופעה מז'ורית. זוהי אחת הדוגמאות – אם כי לא האלימה ביותר – המעידות על המתרחש באזורי כולו: מאמץ כולל ומקיף לנשל מאדמתם את התושיבם הפלסטינים, ולגרש את קהילותיהם.   השפעת ה-7 באוקטובר: ההתפתחויות המתוארות להלן הן במידה רבה פועל יוצא של אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שהתלקחה בעקבותיהם. המתלונן נגד משפחת עמוסי בכלל, ונגד הבן גלעד עמוסי בפרט (ראו להלן), השיב לבית המשפט כי ההטרדות מתקיימות "כל יום – החל מיום ה-7 באוקטובר". בדיון על הארכת הצו הוא אף הרחיק לכת, ואמר כי "לפני ה-7 באוקטובר, אבא של גלעד [דידי] היה חבר שלנו; היה בא אלינו לבקר אותנו, ואף מביא חומרי בנייה [קשרים]". לשאלת בא כוח המשיב [נציגו של גלעד עמוסי, עו"ד חיים בלייכר], לואי אבו מחסוּן [המבקש בפנייה לבית המשפט המיוצג על ידי עו"ד מיכאל ספרד והשותפים במשרדו] ענה: "היינו חברים אז [לפני המלחמה]. אני לא יודע למה הוא עושה את זה עכשיו... אנחנו לא עשינו שום בעיות עם היישוב רותם".   המגמה היא אכן כללית: מאז ה-7 באוקטובר הגבירה ישראל את הלחץ שהיא מפעילה על עשרות קהילות רועים פלסטיניות באזור, כדי לגרום לתושביהן לנטוש את בתיהם ואת אדמותיהם. היא צמצמה את שטחי המרעה שלהן, ושבשה את אספקת המים הסדירה (בסוגרה בהדרגה את מחסום עאטוף, שדרכו בני הקהילות באזור נסעו באופן עצמאי הלוך ושוב במכליות או במשאית, כדי להביא מים). כמו כן, הוחרמו טרקטורים, הופרעו הפעילויות החקלאיות (חריש בסתיו, קציר באביב) – כל אלה, בנוסף לבצורת הקשה, הקשו על הרועים להזין את בעלי החיים שלהם. בנוסף, המדינה פעלה לניתוק בקעת הירדן משאר שטח הגדה המערבית. כל זאת, באמצעות שיתוף פעולה ותיאום בין הצבא, המשטרה, מתנחלי האזור והמועצה האזורית בקעת הירדן.   ראוי לציין כי המתנחלים אינם חוששים לפעול בגלוי, ואינם נרתעים, גם כאשר הם מתועדים על ידי פעילי זכויות אדם. ברור להם שיזכו לחסינות מצד הראשויות, ולכל היותר יינזפו.   השינוי אצל משפחת עמוסי: בשיחה אינטרנטית שקיימתי עם שירה עמוסי, אימו של גלעד עמוסי, התבררה היטב ה"התפקחות" שלה (וככל הנראה של בני משפחתה), אחרי ה-7 באוקטובר 2023: "אני מניחה שכמו כל הציבור במדינת ישראל, היו דברים שהתעקשנו שלא להכיר בהם לפני ה-7 באוקטובר. כמה שראינו אכזריוּת נוראית אצל אויבינו, רצינו לחשוב שאולי זה מיעוט, ואולי אם נושיט יד... ואולי אם נסביר פנים... לצער כולנו, בכאב בלתי נתפס, ראינו שרמת האכזריות אינה ניתנת לשיעור... אני מניחה שאין צורך להוסיף על כך מילים. יש לנו עדיין נערים שמוחזקים בידיהם... תושבי טובאס, שכם ותיאסיר... הם תומכי חמא"ס מובהקים, ורצחו על הציר מתחת לביתנו את יונתן, שהיה בדרך לבקר את ארוסתו [יונתן דויטש, בן 23, מבית שאן נרצח בפיגוע ירי בכביש 90, סמוך ליישוב מחולה בבקעת הירדן]; את צביקה, אב לחמישה מקיבוץ עין הנציב, ואת עופר, אבא לילד מתל אביב [שני לוחמי מילואים – צביקה פרידמן, בן 43, לעופר יונג, בן 39 – שנהרגו בפיגוע ירי בבקעת הירדן]... אני, לפני הכל, מַבחינה באופן ברור בין אויבי ומבקשי רעתי לבין אלה שאינם כאלה – בימי שגרה, ובוודאי בזמני מלחמה. מתייצבת לצד המגֵנים על עמי, על ארצי על מבקשי הטוב, ומתרחקת מרוצחי תינוקות, אונסי נשים – מהם ומבני משפחותיהם".   שירה הוסיפה: "תומכי חמא"ס ביו"ש אינם שונים מתומכי חמא"ס בעזה. האם האקדח שכוון לראשו של יונתן, שהיה בדרכו לחברה שלו, או האקדח שכוון לראשם של לוסי, דינה ורינה, שהיו בדרך לטיול תמים בצפון [האם לאה, ושתי בנותיה מאיה ודינה נהרגו בפיגוע ירי בצומת חמרה בבקעה], שונה מהאקדח שכוון לתינוקות שנהרגו בבארי? רק מי שמתעקש להמשיך לעצום עיניים מול רוע טוען כך... הם בעצמם יאמרו, אם תשאל אותם, לך שאין להם ענין רב יותר באדמת הבקעה מהאדמה שעליה אתה גר. אני תוהה מה עוד צריך להתרחש כדי שהבנה כזאת תחלחל".   אירועים מוקדמים: באמצע אוגוסט 2010 הודיע ארגון "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים" כי המינהל האזרחי הרס, בשני גלים, את כל המבנים בכפריר אל-פארסיה, שממזרח לו הוקמה ההתנחלות שדמות מחולה. בגל ההריסות הראשון נהרסו כ-70 מבנים ארעיים, בהם 26 בקתות מגורים שבהן חיו 107 בני אדם לפחות, כולל 52 ילדים. בגל ההריסות השני הרס המנהל עשרה מבנים נוספים וכן 27 אהלים שסיפקו הצלב האדום הבינלאומי והרשות הפלסטינית לתושבי הכפריר, שאיבדו את בתיהם בגל ההריסות הראשון. גל ההריסות השני הותיר 22 בני אדם נוספים, 11 מהם ילדים, ללא קורת גג.   באמצע מאי 2011 נמסר בשם ארגון "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים" כי באל-פארסיה, התושבים מנותקים מאספקת מים, ונאלצים לקנות מים ממכליות.   בתחילת נובמבר 2017 נמסר מ"משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים" כי "ארבע קהילות רועים בצפון בקעת הירדן מצויות בסכנה מיידית של גירוש. בכפריר המדובר – אל-פארסיה, נבעה אל-ר'זאל – שבעה מעשרה משקי בית המונים 32 בני אדם, בהם 16 ילדים, מצויים בסכנת עקירה ול-30 המבנים שלהם אין כל הגנה מפני הריסה. המאחז רותם מעבֵר לכביש, הוקם על הגבעה מול הכפריר אל-פארסיה, המאחז רותם.   המאחז רותם – תצפית מהכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) ב-1979 החליטה ממשלת ישראל דאז להקים בצפון בקעת הירדן היאחזות נח"ל נוספת בשרשרת היאחזויות שהקימה החל מסוף שנות השישים. ב-1984 הוקמה במקום – המצוי על אדמות העיירה טובאס, שנרשמו בתקופת הכיבוש הירדני כאדמות מדינה, והופקעו בידי ישראל לטובת ההתנחלו – היאחזות נח"ל, בידי גרעינים מהתנועה הקיבוצית. ב-2001 אוזרחה ההיאחזות על ידי כמה רווקים ומשפחות חילוניים ודתיים.   עם ההתאזרחות, צה"ל העביר קרקעות בהיקף של כ-1,600 דונם לידי המתנחלים, מבלי להוציא צו תפיסה או הפקעה, כפי שנעשה במקומות רבים אחרים במהלך אותו העשור. כ-3,700 דונם נוספים הועברו למאחז שדמות מחולה. כך נוצר גוש רציף של כ-5,300 דונם של אדמות ציבוריות, שהועברו למתנחלים.   בספטמבר 2017 התפרסמה כתבה שבה סופַּר על ההיאחזות רותם, ועל החווה שהוקמה בשוליה: "היישוב רותם מביא עימו רוח חדשה של התיישבות ייחודית. הערכים המרכזיים שקיבלו על עצמם תושבי רותם הם חיבור בין דתיים וחילונים וחיבור לסביבה – אקולוגיה. במשך השנים עברו ברותם גרעין נח"ל, ישיבת הסדר ועוד; אבל מי שהקימה לתחייה את המקום הייתה דווקא נערה צעירה עם הרבה רוח ותעוזה – שירה עמוסי".   שירה עמוסי סיפרה כי האדמות סביב היישוב מקיפות שטח של כ-4,000 דונם, שבהן הם רועים את צאנם, וכך – "שומרים על אדמות המדינה". ביישוב פועלת תנועת הנוער של "השומר החדש" – "ארגון חברתי-ציוני, המחבר בין החברה בישראל, לאדמה ולמורשת ברוח של ערבות הדדית, אומץ אזרחי ואהבת הארץ", והנערים תורמים למשימה.   למרות שהיישוב עשוי להיחשב "מתון" יחסית – בהשוואה למאחזים אחרים בגדה המערבית בכלל, ובבקעת הירדן בפרט – מסתבר כי קיימים מבין תושביו (החותרים לקידום העקרונות הנעלים של גיבוש קהילה מעורבת ודאגה לסביבה), גם כאלה המשקיעים מאמץ רציף לנשל ולגרש את הקהילות הפלסטיניות בסביבה.   חוות טנא ירוק – משפחת עמוסי במורדות המאחז רותם, קרוב יותר לכביש, הוקמה "חוות טנא ירוק". זו מוגדרת כ"חווה אורגנית, אוהבת ארץ ושומרת סביבה". המשק מטופח על ידי בני המשפחה וצוות עובדים, "מתוך חיבור לעבודת אדמה ואורח חיים חקלאי".   שירה עמוסי, המנהלת את החווה, הסבירה כי "העובדים מגיעים מרקעים מגוונים, ובעבורם העבודה בחווה מהווה גם כלי להתפתחות אישית".   בחווה מטעי זיתים, תמרים, עדר כבשים, עיזים. בעלי החווה מארחים מבקרים, ומקיימים מגוון פעילויות (כמו מרעה), סדנאות (כמו לימוד ערבית), אירועים וחאן אירוח. חוות טנא ירוק (צילום טלסקופי: עידן ירון, 23.9.2024)   שירה נישאה בזמנה לדידי עמוסי. הם הקימו את ביתם ביישוב רותם, ובהמשך הקימו את החווה התיירותית שלהם בשוליו.   שירה ודידי עמוסי (תמונת אינטרנט, שלהי אוגוסט 2013, על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים שטח מרעה – 'דידי'" (מרס 2024)   המפה הוצגה בפני "פעילי.ות בקעת הירדן" על ידי אחד המתנחלים באזור; זאת כדי "להוכיח" כי לפלסטינים תושבי קהילת הרועים הפלסטינית הסמוכה, אל-פארסיה, "אין זכות" לרעות במקום.   תנועת שלום עכשיו פרסמה במאי 2024 כי חוות טנא ירוק קיבלה תמיכה ממשרד החקלאות בסכום של 43 אלף ש"ח.   מפת גוגל: היישוב רותם – חוות טנא ירוק – אל-פארסיה סרטון מערוץ ZDF הגרמני (במאי: תומאס רייכרט) מעללי האב – דידי עמוסי שלהי יולי 2016: פעילי "תעאיוש – לקידום שותפות בין יהודים לערבים" מסרו כי רכז הביטחון (הרבש"ץ) של התנחלות רותם, דידי עמוסי, ירה לעבר עדר פרות של פלסטיני. באירוע נפגעה אחת הפרות מכדור ברגלה. לפי העדות, הרועה הפלסטיני מ קהילת עין אל-חילווה , יצא עם כמה מבני משפחתו ועדר הפרות שלו לאחת הוואדיות באזור. בסביבות 10:00 זיהה את רבש"ץ ההתנחלות רותם על אחת הגבעות מעל הוואדי, שלדבריו ירה ללא כל אזהרה לעבר אחת הפרות.   בעקבות הירי של דידי עמוסי לעבר הפרות, כוחות של משטרת ש"י וכוחות צבא הגיעו לזירת האירוע. לאחר הגשת תלונה הושעה הרבש"ץ מתפקידו ונשקו הוחרם, וכן נפתח לו תיק במשטרה.   אמצע פברואר 2020: ארגון "כרם נבות" פרסם את הדברים הבאים לגבי דידי עמוסי, שהיה אז רבש"ץ המאחז רותם: "שני פעילים ישראלים הגיעו ללוות רועים פלסטינים מקהילת אל-פארסיה. הרועים והמלווים עלו מערבה, ובשלב מסוים, כאשר העדר הגיע לאוכף, הטנדר של הרבש"ץ צץ על כיפה מצפון לאוכף ומייד החל לרדת. כאשר הגיע לאוכף, האיץ במכוון אל העדר, תוך שהוא צופר ומכוון את רכבו אל ריכוז הצאן כדי להבהיל ולפזר אותו. בשלב הזה מיהר אחד הפעילים לכיוון הטנדר, תוך שהוא צועק 'עצור'. הטנדר עצר, כאשר הפעיל הגיע אליו. בחור נוסף שהיה בטנדר יצא מהצד המרוחק מהפעיל, ואילו דידי עמוסי, הנהג, יצא לעברו. הפעיל טען בפני דידי שהוא אינו יכול לנהוג באלימות כזאת כלפי העדר והרועים. בתגובה הניף דידי את ידו, ופגע בפניו של הפעיל. מייד אחר כך עקר דידי את מכשיר הטלפון הנייד מתוך ידיו של הפעיל. כאשר הפעיל דרש מדידי שיחזיר את הטלפון הנייד, דידי זרק את המכשיר למרחק".   דידי עמוסי חוטף את הטלפון הנייד מהפעיל, ליד המאחז רותם (צילום: פעילת ליווי רועים, אמצע פברואר 2020) אמצע פברואר 2020: בעקבות העימות עם מלווי הרועים, ופנייה משפטית שלהם, הפרקליטות הצבאית השיבה כי הרבש"ץ דידי עמוסי ננזף, וכי במידה ותקרית כזו תישנה, הצבא ישקול את ביטול מינויו באופן זמני או קבוע.   אמצע נובמבר 2023: "פעילי.ות בקעת הירדן" ציינו כי, אחת הקהילות שסובלת במיוחד מאלימות מתנחלים היא אל-פארסיה. חמש משפחות מתגוררות ליד כביש אלון וחיות ממרעה. ממערב להם הוקם מאחז בלתי חוקי ב-2016 ומאז גורשו תושבי אל פארסיה מאדמות המרעה שלהם על גב ההר. בלית ברירה הם רועים מצפון ליישוב, אבל גם שם הולכת ומוקמת ישיבה תיכונית במבנה ענק והאזור מגודר. לכן הם עוברים את הכביש לחלקת אדמה קטנה ממזרח לכביש אלון – אבל מעליה שוכנת התנחלות רותם, שתושביה מתנכלים להם. רבש"ץ ההתנחלות, דידי עמוסי, ובנו גלעד עמוסי, תוקפים ללא הרף את הרועים, ובעזרת הצבא הם מגרשים אותם מפיסת האדמה הקטנה שבה הם עוד יכולים לרעות.   יולי 2024:  בתחילת יולי 2024 פרץ דניאל רן, רבש"ץ רותם, דרך מצומת רותם מערבה, כולל באדמה פרטית פלסטינית, והקים מצפה לזכר אחיו, כ-50 מ' מדיר הקהילה; את השטח הצמוד אליו, שמתחיל מטרים ספורים ממכלי המים של הקהילה, חרש דידי עמוסי.   דניאל רן ודידי עמוסי ("פעילי.ות בקעת הירדן", יולי 2024)   דניאל רן נהג מאז להחנות את הרכב שלו באזור המצפה שעל הגבעה, בנקודה בולטת כך שכל קהילת הרועים יכולה לראותו. לעתים הוא הגיע לבדו, ולעתים מלווה במתנחלים נוספים. מכיוון שהרבש"ץ הוא דמות המזוהה עם דחיקת הרועים הפלסטינים משטחי המרעה שלהם, נוכחות הטנדר שלו מייצרת תמיד גל של מתח וחששות בקרב קהילת הרועים. גלעד עמוסי העיד בבית המשפט כי הוא מסייע ל"חברו", דניאל רן, בפיקוח על בנייה בלתי חוקית בכפריר אל-פארסיה.   שלהי דצמבר 2024: דידי עמוסי ובנו גלעד הגיעו לחרוש שטח בגבול קהילת אל-פארסיה, בשטח שאינו בבעלותם. דידי עמוסי חורש שדה צמוד לאל-פארסיה. (צילום: "פעילי.ות בקעת הירדן", אמצע דצמבר 2024) מעללי הבן – גלעד עמוסי תחילת פברואר 2024: " פעילי.ות בקעת הירדן" מסרו כי גלעד עמוסי וחבריו הנערים, מההתנחלות רותם, עלה עם עדר הכבשים שלו על השדה הזרוע של רועה מאל-פארסיה. העדר ליחך והשחית את נבטי השעורה הרכים. השדה הזה נחכר מפלסטיני תושב טובאס, ואילו נערי המאחז של דידי טוענים שהשטח שייך להתנחלות רותם ובתוקף כך גם לה. גלעד עמוסי בשטח (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", שלהי ינואר 2024)   שלהי פברואר 2024: "פעילי.ות בקעת הירדן" מסרו כי צמד נערים, גלעד עמוסי וחבר חמוש, התיישבו ב-06:00 על גבעה מעל לכפריר, ובישלו קפה להנאתם ממש. המעשה עורר מהומה ופחד בקרב הקהילה. המלווים המגנים יצאו אליהם, והנערים היתממו ואמרו שהם בסך הכל "עושים פיקניק". פנייה למשטרה נגמרה בסירובם של השוטרים להגיע, בטענה שמדובר בפיקניק בשטח ציבורי, המותר לכל, גם אם זה במרחק של 15 מטר מבתי המגורים. כעבור כעשר דקות, הנערים סיימו את ההצגה, ועזבו, כאשר הם מותירים אחריהם מועקה וחשש.   אמצע אפריל 2024: " פעילי.ות בקעת הירדן" מסרו כי גלעד עמוסי וחבריו עלו על האדמות השייכות לתושבי הכפריר אל-פארסיה. האדמות חכורות מפלסטיני תושב טובאס, ואלה שטחי המרעה האחרונים שנותרו להם. עם הפנייה של הפעילים למשטרה, במוקד סירבו לקבל "תסריט דמיוני" כזה, אבל לבסוף הואילו לפתוח תיק אירוע. המתנחלים עלו בינתיים על שטחים פלסטיניים אחרים, לשם לא הגיעו הרועים מחשש מפני עימות. בהמשך סירבה המשטרה לטפל בתלונה, כל עוד שלא יציגו בפני השוטרים מסמכי טאבו על האדמות האלו. המסמכים אכן הגיעו מהרשות הפלסטינית אחרי שעה, אבל אז המתנחלים היו כבר בדרכם למגוריהם. לפתע פתאום, בשעה 15:00 הגיעו שמועות על רצח נער הרועים בנימין אחימאיר, באזור מאחז מלאכי השלום, בידי פלסטינים. גלעד עמוסי, ועוד שני צעירים, אחד מהם חמוש, הופיעו סמוך לכפריר אל-פארסיה, והתושבים המקומיים נתקפו בבהלה. הם סיפרו שראו את גלעד מסמן לבחור עם הנשק לירות בהם, אבל הוא כנראה סירב. הפעילים עזבו את האזור, וחזרו לכפריר בשעות הלילה. שלושה מתנחלים הגיעו למקום ברכב. הם שרו ורקדו. כאשר הפעילים שאלו אותם למה הם כל כך שמחים ביום עצוב כל כך, כאשר חברם הרועה עול הימים נרצח, הם לעגו להם והשיבו כי ככה הם מיישבים את ארץ ישראל. כאשר הגיעו לביתו של אחד התושבים, הבחינו כי בטרקטור שהמנוע שלו נהרס, במיטות הפוכות, בווילון שרוף למחצה, בפחים שבורים, בתכולת התרופות של המשפחה המוטלת על הקרקע. המשפחה הייתה בהלם. בעל הבית ובנו סיפרו לפעילים כי כ-20 מתנחלים פשטו על ביתם, שברו, הרסו ובזזו באין מפריע. משטרה והצבא לא הגיעו כדי להגן עליהם. אחת השכנות סיפרה כי המתנחלים פרצו את מכלאת העדר שלה, וכל 80 ראשי הצאן נעלמו להרים.   למוחרת עם בוקר, התושבת שמכלאתה נפרצה יצאה לחפש את העדר שלה. למרבה השמחה, מצאה את רוב העדר, למעט חמש כבשים.   כאשר הפעילים הגיעו לכפריר, מאוחר יותר, הם ראו את גלעד עמוסי וחבריו כמעט בתוך היישוב. הם הזעיקו את המשטרה, אבל עד שהשוטרים הגיעו, גלעד עמוסי וחברו עזבו בהליכה מתונה.   שלהי מאי 2024: כאשר "פעילי.ות בקעת הירדן" הגיעו לכפריר אל-פאריסייה, התגלו לעיניהם דגלי ישראל מתנוססים בראש הגבעה, שנטעו המתנחלים בערב יום העצמאות, במרחק 20 מטר מהבתים. הפעילים פנו אל הצבא והמשטרה, והתלוננו באוזניהם על פלישה לשטח הכפריר. המענה: אין מה לעשות, כי מדובר באדמות מדינה. תושבי הכפריר החליטו לא להתייחס לעניין, אף שהדגלים נשתלו ממש בפתח ביתם, בהבינם את מצב הכוחות באזור. היה ברור להם שכל ניסיון לעקור אותם רק יחמיר את מצבם, יביא למעצרים, ועלול להוות עילה לסילוקם.   כאשר גלעד עמוסי נשאל על ידי בא כוח המבקש "כמה דגלים שמת במקום?", הוא השיב: "חמישה-שישה".   בביקורי במקום תיעדתי דגלים רבים הרבה יותר – מסביב לכפריר כולו, ובמורד הדרך אל הכביש. המתחם עם הדגלים מסביב (ברקע) – העבר השני של גבעת התצפית (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) דגל מונף על גבי קוביית בטונדה, בקרבת הכביש הראשי (צילום: עידן ירון, 23.9.2024)   דגל ישראל וכיתוב של המאחז "רותם", בין הכפריר לכביש הסמוך (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) תחילת יולי 2024?:  בסרטונים בטלפון הנייד של לואי נראה גלעד, עם אדם נוסף, כאשר הם מגיעים למתחם המגורים שבו הוא מתגורר עם בני משפחתו, מתיישבים על הכיסאות של דיירי הקהילה, מעשנים, מציבים גזיה להכנת משקאות חמים, ושותים בסמוך לפתח סוכת המגורים, לעיתים ממש לצד בני הקהילה, שיושבים בפתח מקום המגורים.   אמצע אוגוסט 2024: "פעילי.ות בקעת הירדן" – ש"מסתכלים לכיבוש בעיניים" הפועל בעיקר בדרום הבקעה) הוא "ארגון-אח" שלהם – דיווחו כי בסביבות 10:00 הגיעו גלעד עמוסי וחבריו הגיעו לדרך העולה לכפריר אל-פארסיה, והתחילו לתקוע עמודים לדגלים, ואולי לגדר. הפעילים נעמדו מולם בשקט, ולא אפשרו לבצע את זממם. במקביל פנו למשטרה, שסירבה בתחילה לקחת פרטים, ורק לאחר דקות ארוכות הבטיחו לשלוח ניידת. כוחות צבא ומשטרה לא הגיעו כלל, אבל גלעד אסף את הכלים והתקפל.   שלהי אוגוסט 2024: סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא, רמאללה, פלסטין, הבהירה כי [כתוצאה מהפעילות של גלעד עמוסי ואחרים, המגובּה על ידי הרשויות הישראליות], "מתנחלים השתלטו על שטחים חקלאיים נרחבים, המשתרעים על פני מאות דונמים, שבהם כ-150 דונם של קרקעות רשומות בטאבו, בקרבת האוהלים של התושבים באזור הכפריר אל-פארסיה. באזור הזה נמשכים כבר חודשים רבים מעשי תקיפה מצד מתנחלים, בחסות כוחות הכיבוש הישראלי".   אחד מתושבי אל-פארסיה סיפר: "אני מתגורר בכפריר עם המשפחות של אבי ואחיי, וכולנו מגדלים צאן. במהלך השנים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, נגרם לנו סבל רב מידי הכיבוש, המתנחלים ומועצת המתנחלים. במקרים רבים הם רדפו אותנו, ומנעו מאיתנו את המרעה, הכו אותנו והחרימו את הטרקטור שלנו פעמיים ולפרקי זמן ארוכים, ושילמנו כסף רב כדי להשיב אותו. במהלך שלושת החודשים האחרונים התגבר הסבל שלנו. מדי יום המתנחלים פושטים עלינו, רודפים אותנו ותוקפים אותנו. כמובן, כל זה קורה בליווי וסיוע של צבא הכיבוש.   מתחם משפחתי – הכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024)   מבנה-אוהל במתחם (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) "ספטמבר השחור" – 2024: "פעילי.ות בקעת הירדן" סיפרו כי בתמיכת הצבא והמשטרה מגיעים מתנחלים מההתנחלות רותם לקהילת הרועים באל-פארסיה, ומוציאים לפועל את מדיניות הממשלה – שיבוש חיי הפלסטינים, והתעמרות מתמדת בהם כדי להביא לעזיבתם. מדי יום הם פולשים למבני הקהילה. אחת התושבות תיעדה בקולה את מעשיו של גלעד עמוסי, בנם של שירה ודידי עמוסי, שמתנכל להם.   18 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי תועד צופה מקרוב על הקהילה במשך כשעה, ומסייר ליד קולטי השמש של הכפריר.   19 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי הקים ספסל תצפית בגבעה שמעל היישוב.   ספסל התצפית (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) 27 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי הפעיל את חבריו, כדי להטריד ולהפחיד את בני הקהילה. הוא חנה מעל המאהל, והמפעיל זרקור, כשלצידו חבורה של נערים. גלעד עמוסי לא ירד, אבל חבריו הגיעו עד הבתים וסביבם, כאשר שהם "מייללים כמו כלבים", ומפחידים את הקהילה. לאחר שהונסו על ידי הפעילים, הגיעו מאוחר יותר כעשרה נערים – כולל גלעד עמוסי – אל גבעת הספסל. שניים-שלושה מהם ירדו לצידו המזרחי של מאהל הליווי. הם האירו והשמיעו קולות, שהפחידו את אנשי הקהילה, שישבו ב"מעגל" מצידו המערבי של המאהל. התושבים נפוצו בבהלה, וקראו לפעילים. כאשר אלה הגיעו, הנערים הסתלקו.   28 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי היה מעורב בבניית גדר לאורך דרך העפר, שנפרצה במקביל לכביש אלון (מערבה), העוקפת את אל-פארסיה ממזרח, ומגיעה לגבעה הצפונית המשקיפה על הקהילה.   29 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי השקיף מעל לדיר של אחמד, ושלח את חברו לרדת אל הדיר ולהטריד. הטרדת התושבים (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 30.9.2024)   30 בספטמבר 2024, בשעות הלילה: גלעד עמוסי וחבורתו הגיעו לבתים וזרקו אבנים לעבֵר שני בתים; דיירת אחד הבתים התעלפה מהפחד ומהלחץ, והשאר התושבים הסתגרו בבתיהם.   פגיעה בתושבים (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 30.9.2024)   תחילת אוקטובר 2024: בשעות הצוהריים, גלעד עמוסי צפה על הכפריר, כאשר עמד עם הטרקטורון על הגבעה שממול.   גלעד עמוסי צופה אל הכפריר מגבעת הכיסאות עם "חבר" (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 6.10.2024) גבעת הכיסאות על רקע מבני היישוב אל-פארסיה הסמוכים (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן") אמצע אוקטובר 2024: גלעד עמוסי סייר בקרבת הקהילה ובצמוד אליה.   גלעד עמוסי וחבר צפו על הכפריר מהספסל שעל הגבעה. גלעד עמוסי הגיע עם הטרקטורון לאחד הבתים הנטושים, ואחר כך יצא משם.   לפנות בוקר, גלעד עמוסי והעדר שלו עברו קרוב ומעל בתי הכפריר. הוא צפה מהגבעה על אחד הדירים, כאשר הכבשים שלו רעו קרוב מאוד לגדר הדיר.   גלעד עמוסי ומתנחל נוסף התקרבו לבתים הקרובים לקולטי השמש, בטווח של פחות מ-30 מטרים, עם טרקטורון ופנסים שסנוורו את הבתים.   גלעד עמוסי וחבר מתקרבים לבתי הכפריר (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 21.10.2024) שלהי אוקטובר 2024: גלעד עמוסי וכבשיו השתלטו על ברז המים הפלסטיני, וחסמו את הגישה לעדרי הקהילה.   החלטת בית משפט השלום בירושלים – 4 בנובמבר 2024:  בעקבות מכלול האירועים, בית משפט השלום בירושלים (בפני השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה, בהיעדרו של המשיב, ובייצוג של המבקש על ידי עו"ד מיכאל ספרד ועו"ד שניר קליין) קבע כי גלעד עמוסי אכן הטריד את תושבי הכפריר, וכי התנהגותו יוצרת איוּם כלפי בני ביתו של המתלונן. לפיכך קבע כי "ייאסר על גלעד] להתקרב למתחם המגורים שבו מתגורר המבקש, למרחק של 30 מטרים" (בצו שתוקפו עד אמצע מרס 2025).   שלהי נובמבר 2024: גלעד עמוסי וחברו הגיעו סמוך לגדר של הכפריר, מצד גבעת הבטונדות. משעות הצוהריים, גלעד עמוסי ישב על הגבעה, הדליק מדורה, והשקיף על בתי הכפריר, כאשר העדר מסביב.   שלהי דצמבר 2024: גלעד עמוסי עלה לגבעה מעל הכפריר מצפון. דידי עמוסי הגיע, והם חרשו במקום – גלעד עמוסי על הטרקטור, ודידי עמוסי מלווה אותי עם הטנדר.   גלעד עמוסי ואחיו הגיעו עם טרקטורון לגבעה ממערב לכפריר. אחיו נכנס עם הטרקטורון אל תוך הכפריר. הם התקרבו לצלם את הטרקטור החדש של אחד המתיישבים.   פלישת מתנחל אל תוך הכפריר אל-פארסיה (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן")   אמצע ינואר 2025 : גלעד עמוסי ושניים מחבריו חסמו את דרך הכניסה למשאית המביאה לכפריר ענפי זית כמזון לכבשים.   שלהי פברואר 2025: "פעילי.ות בקעת הירדן" הודיעו כי במהלך החודש זוהתה בכפריר אל-פארסיה פעילות מואצת מצד המתנחלים המתגוררים ברותם ובמשכיות לבצע "חנק" של הקהילה; זאת באמצעות השתלטות על השטח הגובל בבתי הקהילה מצפון; חריש השדה; קיום צעדות רועשות של נערי המאחזים בין בתי הקהילה בשעות היום והלילה; נוכחות יומיומית של נערי המאחזים בצמוד לבתים; מרעה כבשים מדי יום של גלעד עמוסי ממאחז חוות טנא ירוק בשדה זרוע השייך לרועה ל', הבאת הכבשים שלו למרעה בשטח הגובל בבתי הקהילה ומעליה, והקמת אוהל על הגבעה שמעל הבתים).   תחילת מרס 2025: סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא, רמאללה, פלסטין מסרה כי "מתנחלים פשטו על אוהלי תושבים באזור אל-פארסיה. נמסר כי מתנחלים ממשיכים לפשוט כמעט מדי יום על אוהלי התושבים באזור, תוך ליווי והגנה ישירה מכוחות הכיבוש הישראלי".   החלטת בית משפט השלום בירושלים – אמצע מרס 2025:  הדיון להארכת צו ההרחקה (המורחב, והכולל יסודות נוספים) של גלעד עמוסי התקיים בפני השופט אלעד פרסקי (את המבקש, לואי אבו מחסוּן, ייצגו עו"ד מיכאל ספרד ועו"ד עינת גייר; את המשיב, גלעד עמוסי – עו"ד חיים בלייכר, חוננו).   בדיון, שבו השתתפתי כצופה, הסביר בא כוח המשיב כי "זכותו להסתכל שאין [בכפריר] בנייה... זכותו וחובתו לבלוש אחר הקהילה". בא כוח המבקש ציין כי "כאשר מדובר בפעילות אינטנסיבית, שחוזרת ונשנית, ופוגעת בשלוות החיים, זו הטרדה מאיימת".   השופט ציין כי "מכוח הצו הראשון נאסר על המשיב [גלעד עמוסי] ליצור קשר עם המבקש [לואי אבו מחסוּן] להטרידו בכל דרך, לאיים עליו, לבלוש ולהתחקות אחר צעדיו, וכן להתקרב למתחם למרחק הפוחת מ-30 מטרים". השופט סיכם כי מכלל האירועים מלמד כי "המשיב הפר את תנאי הצו הראשון באשר למגבלת המרחק בשניים או שלושה מקרים; אבל מדובר בהפרה מינורית... בכל הנוגע למעשים אשר יוחסו לאחרים, הרי שבהיעדר הוכחת שותפות של המשיב אי-אפשר לפקוד עליו את החטאים האלה".   בשקלול כל האמור, השופט מצא לנכון לקבל את בקשת הארכת הצו, באופן הבא: (א) איסור על מעבר בסמוך לגדר המתחם, למרחק הפוחת מ-30 מטרים...; (ב) איסור על סנוור מכוון אל עבר המתחם; (ג) איסור על הטרדה בכל דרך, או בילוש, אחר המבקש – לעניין הזה, עצם הצפייה מרחוק לעבר המתחם אינה, כשלעצמה, מהווה הטרדה או בילוש אחר המבקש, כל עוד הצופה עומד בשטח שאין כלפיו יסור לשהות בו, והתנהגותו אינה מלמדת כי הדבר נעשה לצורך הטרדה או לצורך פגיעה בפרטיות. כך, למשל, צפייה לעבר המתחם תוך היעזרות באמצעים עשויה ללמד על כוונה להתחקות אחר צעדיו של המשיב, או לפגוע בפרטיותו". נקבע כי הצוות יעמוד בתוקף במשך חודשיים.   גלעד עמוסי צופה בכפריר אל-פארסיה (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", תחילת מרס 2025) פלישה לכפריר – 26 במרס 2025: לפי דיווח של פעיל בקעת הירדן, שלושה מתנחלים, בראשות גלעד עמוסי, פלשו לכפריר הפלסטיני אל-פארסיה בשעה 01:00 בבוקר, בנוסעם על השביל, העובר דרך המאהל, בסמוך למכלי המים). הם האירו את האזור בפנסים, ודרכו נשק. בהמשך הקימו המתנחלים מחנה על הגבעה במרחק של 50 מטר מהכפריר. פלישת מתנחלים לכפריר אל-פארסיה (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 26 מרס 2025) יוער כי בדיון בהארכת הצו (17 במרס 2025) עלתה, באופן כללי, סוגיית ה"שביל". בא כוח המשיב [גלעד עמוסי] הסביר כי: "הטרקטורון עובר בין הבתים, כי השביל עובר בין הבתים". הוא הוסיף: "אני יכול להסכים שהטרקטורון לא יעצור שם". בא כוח המבקש [לואי אבו מחסון] שאל: "איזה אינטרס יש לו לעבור ליד הקהילה?". המשיב [גלעד עמוסי] הסביר לבית המשפט: "אין לי אפשרות לעבור עם הטרקטורון שם בלי שזה יהיה פחות מ-30 מטרים מהבתים. אי-אפשר לעשות עיקוף, כי זה מעל גבעה... היום אני הולך ברגל, זה הליכה של כמה דקות... ללכת זה הגיוני, אבל לקחת איתי עוד דברים זה כבר קשה". בהכרעת הדין כתב השופט כי חל על גלעד עמוסי "איסור על מעבר סמוך לגדר המתחם למרחק הפוחת מ-30 מטרים, למעט לצורך מעבַר עם הטרקטורון בשביל האמור. בכל הנוגע לנסיעה בשביל, אף המשיב רשאי לנסוע שם נאסר עליו לעצור במקום".   באירוע הנזכר (26 במרס 2025), כ-20 חיילים הגיעו מיחידת הניוד הר ציון 0710. הם עצרו את אחד הפעילים שתיעד את האירועים בצילומי וידאו. הפעילים התעמתו עם המתנחלים, שהזעיקו את משטרת ישראל. המשטרה הגיעה, חקרה את הפעילים, קיבלה את מספרי תעודת הזהות שלהם, ועזבה. במשך 2.5 השעות הבאות, ישבו המתנחלים על הגבעה, והפעילים עקבו אחריהם מהכפריר.   בשעה 03:30 בבוקר, אחד המתנחלים, חמוש ברובה סער M16, פלש שוב לכפריר. כאשר התעמת עם הפעילים והתושבים, הוא החל לדחוף אותם, ולאחר מכן פגע בשלושה בני אדם בקנה האקדח שלו. שלושתם נפצעו באורח קל. לאחר מכן הניף את אקדחו, וכיוון אותו לעבר הפעילים והתושבים, כולל ילדים. לאחר שהתעמת עוד יותר, וצולם על ידי הפעילים, הוא נסוג בחזרה אל הגבעה.   בשעה 06:00 בבוקר, חיילי צה"ל נכנסו לכפריר, ביחד עם המשטרה. הם כיוונו נשק לעבר פעילי זכויות האדם, איימו ודחפו אותם. משטרת ישראל עצרה את אחד הפעילים.   חזרתי אל הנאמר בדיון האחרון, מ-17 במרס 2025 (שבוע וחצי לפני האירוע המתואר). עו"ד המלומד בלייכר הסביר ארוכות לבית המשפט כי מרשו "כבר חצי שנה תחת צו. הוא הבין; הוא הבין מה נכון ומה לא נכון... מאז שהמשיב הבין את עניין ההטרדה, הוא גם מעיר לחברים שלו שישימו לב לגבר הזה... הוכח מעבר לכל ספר שהמשיב דווקא הפנים את העניין של הצו, והוא אומר שהוא לא יחזור על דברים שהפעילו את הצו הקודם".   פניתי אל עורך הדין המייצג את "פעילי.ות בקעת הירדן" בשאלות: האם פניתם למישהו בעניין, וכיצד מתקדמים. התשובה: "הנפגעים באירוע יחליטו אם הם רוצים להתלונן במשטרה על התקיפה ועל הפרת הצו. לשאלתך, כן – כך אפשר להפר צו של בית משפט, כאשר כל מערכות האכיפה מגויסות למאמץ המתנחלי, וכאשר בתי המשפט מורתעים או מאוישים במתנחלים. מבחינת מה שאנחנו מכירים, אין בכך חדש; זאת מלבד החרפת התמונה הזאת ככל שהזמן חולף, ובמיוחד מאז תחילת המלחמה".   פלישה נוספת לכפריר – 31 במרס 2025: כ-15 פורעים נכנסו לכפריר, בשעות הלילה, תוך הטרדה מאיימת של התושבים.   מתפרעים בכפריר אל-פארסיה (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 31 מרס 2025) השימוש בצו למניעת הטרדה מאיימת בשל האופי השיטתי של האירועים, שחרגו מ"תצפית" מרחוק על הכפריר, כדי "לפקח על בנייה בלתי חוקית", האירועים המתוארים להלן – שנוהלו על ידי האב, ובעיקר על ידי הבן, ו"חבריו" – הסתכמו, על פי פסיקת בית המשפט, לכלל "הטרדה מאיימת" (באנגלית: stalking).   "חוק מניעת הטרדה מאיימת", תשס"ב-2001, מגדיר את מהות העבירה, ואת המקרים שבהם עשוי בית המשפט להוציא "צו למניעת ההטרדה".   סעיף 2 לחוק מגדיר את המונח "הטרדה מאיימת" באופן הבא: "הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא, או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו".   ההגדרה הרחבה, המתייחסת ל"כל דרך שהיא", עשויה לכלול גם הטרדות ואיומים מרומזים, משתמעים ועקיפים, שאינם עולים כדי עבירות פליליות.   החוק מאפשר לפנות לבית משפט ולהוציא צו, שהפרתו מהווה הפרה פלילית, האוסר על האדם המטריד: להטריד את הנפגע, בכל דרך ובכל מקום; לאיים על הנפגע; לבלוש אחר הנפגע, לארוב לו, להתחקות אחר תנועותיו או מעשיו או לפגוע בפרטיותו בכל דרך אחרת; ליצור עם הנפגע כל קשר בעל פה, בכתב, או בכל אמצעי אחר (כמו למשל טלפון); להימצא במרחק מסוים מדירת מגוריו, מרכבו, ממקום עבודתו או ממקום לימודיו של הנפגע או ממקום אחר שהנפגע נוהג להימצא בו בקביעות; לשאת או להחזיק נשק, כולל נשק שניתן לו מטעם רשות בטחון או רשות אחרת מרשויות המדינה.   בית המשפט רשאי ליתן צו שתקופתו הראשונה לא עולה על חצי שנה, ויש בסמכותו להאריך אותו אחר כך.   הטרדת המבקש, לואי אבו מחסוּן, ומשפחתו קיבלה ביטוי מוחשי וממשי דווקא מתוך ציון פרטים קטנים, הנודע לחיים ממש: "הילדים שלי לא יכולים לצאת מהבית, והם עושים פיפי במכנסיים, כי הם פוחדים מגלעד. הם לא מורידים את הנעליים מפחד".   לואי אבו מחסוּן הצהיר כי גלעד נוהג להגיע כמעט מדי יום – באופן אובססיבי – לחצר ביתו, "פולש באופן כוחני אל הבית ואל בתים אחרים, ומחטט בחפצים של חברי הקהילה". לדבריו, ההטרדות האלו הפכו את חייו שלו ואת חיי בני ביתו לבלתי נסבלים.   תחושת האיום קשה. אחד התושבים סיפר, באמצע אפריל 2025, כי עד עתה עזבו את אל-פארסיה שלוש משפחות: "הם סוגרים עלינו... זה נהיה כמו כלא". בעקבות פרסום הכתבה ב"ביטאון האויב הארץ " על מצוקת משפחות הרועים, בדף "חדשות הגבעות" נכתב כי קריאת הכתבה מראה "אלה דברים היסטוריים מצליחים לחולל [באזור] מתי מעט יהודים עם אמונה יוקדת ונחישות אינסופית". לסיום: "גאים להיות האסון שלכם – עד לכיבוש וישוב הארץ כולה".   המקרה של משה שרביט: הדברים מתבררים גם ממקרה נוסף (שנידון בבית המשפט בתחילת מרס 2025) – זה של משה שרביט. בדומה למקרה של גלעד עמוסי, השטח לא מתרשם, או לא מושפע באופן משמעותי, מהליכים "חיצוניים" המתקיימים בבתי משפט בישראל.   בית משפט השלום בירושלים (בפני השופטת קרן מילר, לפי בקשת מנזמה אבו סיף וראדיה אבו סיף, בייצוג של עו"ד מיכאל ספרד, עו"ד עינת גייר, ועו"ד שניר קליין) דן במקרה של "הטרדה מאיימת". למרות שהחוק מתייחס בעיקרו של דבר לעניין יחסים בינאישיים בגבולות הקו הירוק, השופטת קבעה כי הוא "חל גם על המקרה הנידון", שבו יש "להחיל את הדין הישראלי".   השופטת תיארה את המקרה: המשיב [משה שרביט] והמבקשות מתגוררים במרחק של כמה מאות מטרים זה מאלו המבקשות הציגו עדויות על כך ששרביט נוהג להסתובב במתחם המגורים שלהן על גבי טרקטורון או ברגל, לשהות במקום, להיכנס למבנים ולהציץ לתוכם, לגעת ברכוש הנמצא במקום, ולנסוע עם הטרקטורון בתוך המתחם".   השופטת קבעה כי לטעמה, "מדובר בהתנהלות העולה לכדי הטרדה מאיימת, בייחוד בהתחשב בתדירות הגבוהה של הגעתו של המשיב למקום [המתועדת בסרטונים], ואף מדברי [שרביט] עצמו".   השופטת ציינה, היבט המחייב פרשנות משפטית נוספת, כי "אין מקום לאפשר איסוף ראיות עצמאי של המשיב, כל עוד הוא כולל כניסה למתחם המגורים של המבקשות וחיפוש אחר אמצעי תצפית כלשהם בעצמו, ויש להותיר את המלאכה הזו לצבא ולרשויות המוסמכות לכך, בהתאם לשיקול דעתן".   בהתאם לכך, השופטת הוציא צו האוסר על שרביט ליצור כל קשר עם המבקשות, להטרידן, ולהתקרב לבתי המגורים שלהן מרחק הנופל מ-30 מטרים (למשך תקופה של שישה חודשים).   יוזכר כי, באמצע פברואר 2024 הטילה בריטניה עיצומים על ארבעה מתנחלים, בטענה כי "איימו וביצעו פעולות תוקפניות ואלימות" נגד פלסטינים בגדה המערבית. הרשימה כללה את משה שרביט. לפי הצהרת משרד החוץ הבריטי, הם השתמשו בחודשים שלפני ההחלטה באלימות ובאיומים בכלי נשק נגד משפחות פלסטיניות, ואף הרסו נכסים. שרביט הואשם בין השאר כי באוקטובר 2023 תקף תושבים באחד היישובים הפלסטינים, והבריח כ-20 משפחות מהקרקע, לאחר שאיים עליהם שיש להם חמש שעות לעזוב. באמצע מרס 2024 הודיעה ארצות הברית כי הטילה עיצומים על שלושה מתנחלים נוספים, וכן על שתי חוות בלתי חוקיות שבבעלותם. אלה כללו את החווה של משה שרביט. ימים ספורים לאחר מכן הטילו מדינות האיחוד האירופי עיצומים על כמה מתנחלים, ביניהם משה שרביט.   סיכום:  מסתבר כי גם הצווים שהוצאו בגין הטרדה מאיימת מהווים פיתרון דחוק, היות שהם מותירים פרצה רחבה להפעלת אחרים בביצוע ההטרדות; זאת גם באופן ישיר ומיידי, בהתאם להגבלות המשפטיות שהוטלו על הנאשם. אחרי הכל, "פעילי.ות בקעת הירדן" דיווחו כי "כבר למוחרת, שרביט חזר לסורו", והמשיך להטריד את התושבים הפלסטינים.

הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא כיום אחת הדמוקרטיות המערביות המובהקות והיציבות ביותר. בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה, ומוראות השואה, העניין העיקרי של המחוקקים הגרמנים נתון בהשפעות שליליות שעשויות להתעורר כלפי הדמוקרטיה הליברלית, וביכולת הממשית להתמודד איתן.   הרפובליקה הגרמנית החדשה, שהוקמה לאחר המלחמה, נועדה למנוע מהימין הקיצוני לשוב אֵי פעם לעמדת הנהגה באמצעים דמוקרטיים. הרפובליקה הפדרלית נקראת לפיכך "דמוקרטיה מיליטנטית" (wehrhafte Demokratie), שבה המוסדות הפוליטיים המרכזיים זוכים לכוח ביצועי ומוטלת עליהם חובה להגן על הסדר הדמוקרטי הליברלי. חשוב מכל, קבוצות חברתיות – ובכלל זה מפלגות והתאחדויות – שנחשבות ל"עוינות" לסדר הדמוקרטי הליברלי צפויות להיפסל ולהיאסר.   ככלל, זכויות האזרח והחירויות הפוליטיות נשמרות בגרמניה של היום. חוקים נגד אפליה נרחבים ומפורטים. בתי המשפט מאזנים ביעילות את פעילויות הרשות המבצעת.   ליבו של "חוק היסוד" של גרמניה טמון בעיקרון של שלטון החוק ובהגנה על זכויות היסוד של הפרט. דבריו של נשיא המועצה הפרלמנטרית של גרמניה (1949-1948), קונרד אדנאואר, עוררו השראה בכל חברי המועצה אשר היו שותפים להתוויית חוק היסוד, והפכו לעקרון המנחה של החוקה הגרמנית: "דמוקרטיה היא יותר מצורת ממשל פרלמנטרית. זוהי פילוסופיית חיים (Weltanschauung) המבוססת על הכרה בכבוד, בערך ובזכויות הבלתי מופקעות של כל אדם. דמוקרטיה אמיתית צריכה לכבד את הזכויות האלו ואת הערך של כל יחיד בכל היבטי החיים – הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים".   בית המשפט החוקתי הפדרלי (1951) מאפשר ליחידים, לקבוצות ולארגונים לאתגר את הפעלת עוצמתה של המדינה. "החוק הפדרלי להגנת החוקה" משרת את הגנת החוקה של הדמוקרטיה הליברלית הגרמנית, את הקיום ואת הביטחון של הממשל הפדרלי ושל המדינות.   "המשרד הפדרלי להגנת החוקה" (Das Bundesamt für Verfassungsschutz – BfV) הוא הארגון הפדרלי הגרמני לביטחון פנים, האחראי על פיקוח ומודיעין. זה הוקם ב-1950, בעיקר לפיקוח על מרגלים מגרמניה המזרחית ולסיכול ריגול סובייטי בגרמניה המערבית. הארגון כפוף לקנצלר גרמניה, ופועל כזרוע מבצעת של "משרד הפנים הפדרלי לבנייה ולקהילה". מטה הארגון נמצא בברלין הבירה, לאחר שהועבר לשם מקלן. סגל הארגון כולל כשלושת אלפים עובדים ועובדות. בכל אחת מ-16 מדינות הפדרציה הגרמנית קיים משרד ממלכתי להגנת החוקה. המשרדים האלה אינם מורשים בדרך כלל לרגֵל אחר יחידים או לאסוף מידע אישי. לסוכני המשרד אין סמכויות משטרתיות [כמו לשב"כ אצלנו], ולכן הם אינם מוסמכים לעצור אזרחים, לחפש בבתיהם, או אפילו להורות למשטרה לעשות זאת.   פסילת רשימות בגרמניה אפשרית בהתאם לסעיף 21.2 בחוק היסוד: "מפלגות [קיצוניות] שבשל מטרותיהן או התנהגות תומכיהן, שואפות לחתור תחת הסדר הדמוקרטי הבסיסי החופשי, או לבטל אותו, או לסכן את קיום הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, יהיו בלתי חוקתיות". רק בית המשפט החוקתי הפדרלי זכאי להכריז על מפלגה פוליטית כ"בלתי חוקתית" (מה שנעשה פעמיים בלבד בהיסטוריה של הרפובליקה הגרמנית). בנוסף, התאגדויות קיצוניות נאסרות אם הן מפֵרות את החוק, או מכוונות נגד הסדר החוקתי או נגד התפיסה של ההבנה בינלאומית. ההחלטה אינה צריכה להתקבל בהכרח על ידי בית המשפט החוקתי, אלא מספיקה לצורך כך החלטה בבית המשפט המנהלי הפדרלי.   "תנועות קיצוניות" מוגדרות בגרמניה ככאלו הכוללת במטרותיהן, הגלויות או הסמויות, שאיפה למוטט את סדרי המשטר הדמוקרטי הליברלי, ולהחליף אותו בסדרים העולים בקנה אחד עם האידיאות של הקבוצה הנתונה. הן נתפסות ככאלו שדוגלות באלימות, ולעיתים קרובות משתמשות באמצעים אלימים כדי להשיג את מטרותיהן. פעילות העושה שימוש באלימות, או מתכוננת להשתמש בה – כדי לסכן אינטרסים זרים של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, או את הרעיון של ההבנה הבינלאומית, ובמיוחד החיים המשותפים המבוססים על דרכי שלום – נחשבת גם היא ל"קיצונית".   אלימות נתפסת כנובעת מעצם ההגדרה של "קיצוניוּת". היא באה לידי ביטוי בפשיעה אלימה ספונטנית – כמו תקיפה פיזית של יריבם פוליטיים או של מהגרים – וגם בפיגועי טרור, שלעיתים קרובות מתוכננים היטב מראש ומכוונים להטיל מורא על קבוצות של קורבנות פוטנציאלים. תקיפות שבוצעו בגרמניה בשנים האחרונות היו כרוכות בשימוש בכלי ירייה. הקיצונים מתנגדים לזכויות הבסיסיות והאנושיות המתוארות ב"חוק היסוד: החוקה" – כמו הזכות לחופש ביטוי. הם מתנגדים גם לעקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה, כמו הריבונות של העם והעצמאות של בתי המשפט.   בקטגוריה של תנועות ימין קיצוני בגרמניה נכללות, בין השאר: Nationaldemokratische Partei Deutschlands (NPD, National-Democratic Party of Germany), Die Rechte (The Right); Der III. Weg (The Third Way), בנוסף לרשימות ניאו-נאצית, כמו: Freie Kameradschaften או אחווה חופשית. מעצם ההגדרה, המפלגה הניאו-נאצית הגרמנית (NPD) מעולם לא הצליחה להיבחר לפרלמנט הגרמני – הבונדסטאג.   אלטרנטיבה לגרמניה דוגמה מעניינת היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (Alternative für Deutschland – AfD), שתשמש כמוקד הדיון כאן.   אלטרנטיבה לגרמניה, שנוסדה ב-2013, היא המפלגה הפופוליסטית, הימנית הרדיקלית, הראשונה בתולדות גרמניה. מאז הקמתה עוררה סערות רבות – בין השאר כאשר קראה לגרמנים להפסיק להרגיש אשמים בגין העבר הנאצי של המדינה.   אחד ממייסדי המפלגה, דוברה ומנהיגה במדינת ברדנבורג, אלכסנדר גאולנד (Alexander Gauland) – בעל תואר דוקטור במדעי המדינה, עורך דין, עיתונאי ופוליטיקאי – הרחיק לכת ואמר כי המשטר הנאצי הוא לא יותר מאשר "כתם של לשלשת ציפורים" בהיסטוריה הגרמנית.   רוב מנהיגיה הקודמים של המפלגה הודחו על ידי חברי הזרם הקיצוני יותר שלה. האחרונים עיצבו מדיניות המתנגדת להגירה, מתוך עוינות לקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, שקידמה בברכה את הגעתם של יותר ממיליון מבקשי מקלט לגרמניה.   אליס ויידל (Alice Weidel), ילידת מזרח גרמניה (1979), החלה את הקריירה הפוליטית שלה כאשר הצטרפה למפלגה ב-2013, שהייתה אז "אירוסקפטית" (המצדדת בעמדה פוליטית הכרוכה בביקורת על האיחוד האירופי ועל השילוב האירופי). הליברליזם הכלכלי שלה, והזלזול בחוסר היעילות הביורוקרטית תאמו לדגש של המפלגה בשעתה על קידום ריסון כלכלי, ריבונות לאומית, ועוינות כלפי הצעדים שננקטו למניעת הקריסה הפיננסית של האיחוד האירופי.   בבחירות הפדרליות ב-2013, עם 4.7% מקולות הבוחרים, המפלגה החמיצה במעט את הרף של 5%, הנדרש לשם ייצוג בבונדסטג.   ב-2014, בבחירות לפרלמנט האירופי, המפלגה זכתה בשבעה מושבים, ובכך ציינה את הניצחון החקיקתי הראשון שלה.   ב-2015, המפלגה עברה שינוי בולט בשל משבר המהגרים. המפלגה ניצלה את המשבר באמצעות שינוי קו הפעילות שלה – מאירוסקפטיות לזה הפופוליסטי יותר, שהעמיד בראש סדר העדיפויות שיקולי ביטחון רחבים, רטוריקה נגד מהגרים, וביקורת על המדיניות של הקנצלרית אנגלה מרקל. הפוליטיקאית הלאומית-הקונסרבטיבית פראוּקה פטרי (שהנהיגה את המפלגה ביולי 2015 ועד ספטמבר 2017) אימצה לחלוטין את הרטוריקה נגד מהגרים ונגד האסלאם.   בבחירות הכלליות של 2016, המפלגה זכתה להישגים בולטים בכמה מדינות בגרמניה הפדרלית.   באפריל 2017, ויידל נבחרה להנהיג במשותף את המפלגה (הנשלטת על ידי גברים), לצד אלכסנדר גאולנד. לאחר הבחירות, ויידל מילא תפקיד של סגן יושבת ראש הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה בבונדסטג.   בבחירות הכלליות של ספטמבר 2017, אלטרנטיבה לגרמניה, בהנהגתו של גאולנד, הפכה למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה, וערכה את הופעת הבכורה שלה בבונדסטג, עם 12.6% מקולות הבוחרים.   ב-2019 הודיע המשרד הפדרלי להגנת החוקה כי יתחיל במעקב אחרי מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, מכיוון שהיא מגלה נטיות קיצוניות. החשד התמקד בזרם הלאומני של רשימת אלטרנטיבה לגרמניה, שנקרא "הכנף" (Der Flügel)    זרם "הכנף", בהנהגת ביורן הוקה (Björn Höcke), התמקד בקשרים עם גורמים ניאו-נאצים ובפעולות שמנוגדת לחוקה הגרמנית. הזרם התפרק במרס 2021, אבל רבים מ-7,000 חבריו הפכו לפעילים באלטרנטיבה לגרמניה [ראו זליגה של פעילים אצלנו ממפלגת "כך" למפלגות לגיטימיות].   לראשונה בהיסטוריה של גרמניה, שלאחר מלחמת העולם השנייה, המפלגה הוכפפה למעקב של המשרד להגנת החוקה. היה זה אחד הצעדים הדרמטיים ביותר שנקטה דמוקרטיה מערבית כדי להגן על עצמה בפני תקיפה של כוחות ימין קיצוני [מה שמכונה אצלנו "דמוקרטיה מתגוננת", מכוּנה במקור הגרמני "דמוקרטיה לוחמת"].   הכרזה רשמית על מעקב אחר מפלגה פוליטית משפיעה בדרך כלל על החברוּת הרשמית במפלגה ועל נכונות אזרחים להצביע לה ולהשתתף בפעילויותיה; זאת הסיבה שבעטיה מפלגות ימניות אחדות מתנהלות בזהירות ומשתדלות שלא להיות מזוהות כ"קיצוניות". הן ממקמות עצמן אסטרטגית בתחום האפור בין קיצוניות ימנית לבין שמרנות לאומית [ראו רשימת ה"ליכוד" אצלנו], ומנסות לחסן עצמן נגד האשמות בקיצוניות על ידי דיבור בצופן שמעביר מסרים קיצוניים בדרך שלכאורה אינה קיצונית [ראו רשימת "עוצמה יהודית" אצלנו].   לעיתים, מנהיגים או פעילים במפלגה חורגים ממידת הזהירות ומצהירים הצהרות בעלות אופי קיצוני מובהק [ראו "למחוק את חווארה"; "רוצה לראות את חווארה שרופה וסגורה"]. ההסבר המוצע במקרים כאלה הוא, לעיתים קרובות, "בחירת מילים לא מוצלחת", או "הוצאת דברים מהקשרם". לעיתים רחוקות בלבד, יש לדברים האלה השלכות ממשיות על מבטאיהם; אבל כשלי לשון כאלה לא פעם אינם מקריים; נעשה בהם שימש אסטרטגי כדי לאותת לפעילים בימין הקיצוני היכן המפלגות האלו עומדות הלכה למעשה במישור האידיאולוגי.   ההחלטה לעקוב אחר המפלגה – שהתקבלה בעקבות חקירה שנמשכה שנתיים, ודוח שהקיף יותר מאלף עמודי ראיות – אפשרה למשרד להאזין לשיחות טלפוניות, לצותת לאמצעי תקשורת אחרים, ולעקוב אחרי תנועתם של חברי המפלגה. המפלגה ערערה על הצעד חסר התקדים הזה, אבל הפסידה.   בנובמבר 2019 נבחר טינו כרופאלה (Tino Chrupalla) – פוליטיקאי, וחבר הבונדסטג מאז 2017 – ליושב-ראש משותף של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, לצד אליס ויידל.   במרס 2022, בית המשפט המנהלי בעיר קלן אשרר את הערכת המשרד להגנת החוקה לגבי פעילות אנטי-חוקתית. השופט פסק שהמפלגה עשויה להיות מסווגת כ"ישות חשודה", וקבע שמותר למשרד לעקוב אחרי פעיליה. הדאגה התעוררה בעקבות רדיקליזציה [=הקצנה] גוברת, בעיקר בקרב הפעילים הצעירים. ראש שירות הביון הפנימי תומס, הלדנוונג, הצהיר כי המפלגה דוגלת בגזענות ובגירוש מהגרים, ובהתנגדות לביזוי הנגרם ללאום הגרמני.   ה"כנף" חדל רִשמית מפעילות באביב 2020, לאחר ש"הסוכנות הפדרלית לשמירת החוקה" הגדירה אותו, במרס 2020, כגוף "בעל עמדות ימניות קיצוניות, היוצאות נגד הסדר הדמוקרטי החופשי במדינה", והתחילה במעקב אחר פעיליו, שראו בהם "סכנה לדמוקרטיה" [ראו הדוגמה של תנועת להב"ה, בראשותו של בנצי גופשטיין, בישראל, שטרם הופעל כלפיה צעד רשמי כזה].   אליס ויידל שימשה, מאז שלהי נובמבר 2019, כממלאת מקום יו"ר המפלגה. מפברואר 2020, ועד יולי 2022 – כיושבת ראש המפלגה במדינת באדן-וירטמברג.   בשלהי ספטמבר 2021, המפלגה זכתה בבחירות ב-10.3 אחוזים מקולות הבוחרים. 79 מחבריה ישבו בבית המחוקקים הגרמני (בונדסטאג), בפעם השנייה אחרי 2017 (אז זכתה ב-12.6 אחוזים מקולות הבוחרים), וכמעט בכל בית מחוקקים מדינתי.   מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה זוכה להישגים הניכרים ביותר בשטח מזרח גרמניה לשעבר, שבו צעירים עוברים מאזורים שהיו קודם לכן תעשייתיים וכפריים לערים, כדי לחפש הזדמנויות חדשות.   ביוני 2023, מועמדה של המפלגה זכה בסיבוב מכריע בבחירות בתורינגיה שבמזרח גרמניה, בירת מחוז תורינגן (Thüringen) – אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה.   בספטמבר 2024 גרפה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, לראשונה מאז סיום מלחמת העולם השנייה, את מרבית קולות הבוחרים בבחירות שהתקיימו בתורינגיה. זאת ועוד, המפלגה הגיעה למקום השני בבחירות שהתקיימו במדינת סכסוניה, הנמצאת אף היא במזרח גרמניה.   בנובמבר 2024 הודיע הקנצלר אולף שולץ כי יגיש הצעת אי-אמון לבונדסטג. ב-15 בינואר 2025.   באמצע ינואר 2025 נבחרה ויידל כמועמדת מפלגתה לקנצלרית בבחירות הפדרליות בגרמניה, לקראת הבחירות בפברואר. ויידל, בת ה-46, היא פוליטיקאית ויועצת עסקית. היא עבדה, בין השאר, בבנקים גולדמן זאקס וקרדיט סוויס. במהלך לימודיה שהתה בסין (שם זכתה לדוקטורט בתחום המערכות הפנסיוניות), ולמדה מנדרינית.   בבחירות ניצחה המפלגה הנוצרית-הדמוקרטית, שרשמה גידול משמעותי בכוחה. כמו כן, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, שהכפילה ויותר את כוחה בבונדסטג. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפסידה כשליש מכוחה.   בעקבות התוצאות, קיבלה המפלגה הדמוקרטית-הנוצרית 28.5 אחוזים מהקולות (208 מושבים בבונדסטג). אלטרנטיבה לגרמניה זכתה ב-20.8 אחוזים מהקולות (152 מושבים).   האלטרנטיבה וההקשר הישראלי מעמד המפלגה: תריסר שנים לאחר ייסוד אלטרנטיבה לגרמניה – אירוע חסר תקדים בנוף הפוליטי הגרמני – המפלגה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים בפדרציה [ראו "עוצמה יהודית" אצלנו]. המפלגה שאבה את בוחריה מחוגים קונסרבטיביים ובורגניים במערב המדינה. כיום, רוב בוחריה באים ממזרח גרמניה, ומאזורים מדוכאים כלכלית, שבהם האזרחים מתאפיינים על ידי השכלה נמוכה, תחושה של חסך חברתי-כלכלי, ואינה כלפי "מפלגות המערכת הישנה". הבוחרים האלה הוטרדו [כפי שאירע אצלנו] מהשינויים המהירים בחברה ובתרבות, ולכן הגיבו לטובת הרטוריקה והתוכנית שהציעה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה.   ההקצנה המתמדת בעמדותיה של אלטרנטיבה לגרמניה רק הגדילה את הפופולריות שלה. למרות המגמה הזאת, חבריה ישבו בראש ועדות חשובות של בית המחוקקים, והופיעו בהרחבה באמצעי התקשורת ההמוניים [ראו "עוצמה יהודית" ו"הבית היהודי" אצלנו].   עמדות המפלגה לגבי ישראל: בשלהי אפריל 2023, אלכסנדר גאולנד, מנהיג מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, אמר כי לקהילה היהודית בארצו אין סיבה לחשוש ממפלגתו: "אנחנו לא מפלגה אנטישמית, ואין לנו תוכנית אנטישמית... קשה לי להבין למה דווקא הקהילה היהודית מבקרת מפלגה ימנית לאומנית".   בראשית ינואר 2025 אמר גאולנד, באשר למלחמה בין ישראל לחמאס בעזה, כי עמדתה הרשמית של אלטרנטיבה לגרמניה תומכת בישראל: "עלינו להכיר בנקודת המוצא, שישראל הותקפה בדרך הברברית ביותר. כל מי שעורף ראשים של נשים או גברים מוותר על כל זכות לסובלנות". הוא הוסיף: "אנחנו עומדים איתן לצד ישראל. אני יודע שהקמתה של ישראל לא היתה אידאלית בהתאם לאמות המידה של היום; אבל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא חולקת את הערכים שלנו – לא רק במדיניות החוץ אלא בחיים עצמם". גאולנד הדגיש: "יש לנו מחויבות מוסרית כגרמנים, לאחר שרצחנו שישה מיליון יהודים, לתמוך בניצולים שהקימו את המדינה הזאת, כי הרגנו את אבותיהם".   באמצע ינואר 2025, בעקבות לחץ של אילון מאסק – לאחר שטען ברשת X כי "אלטרנטיבה לגרמניה היא היחידה שיכולה להציל את המדינה" – אליס ויידל הביעה תמיכה בלתי מסויגת בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה.   תגובות משמאל: לאחר הבחירות המקומיות בגרמניה, בתחילת ספטמבר 2024, העיתון דבר  דיווח כי "בפעם הראשונה מאז עליית היטלר לשלטון: הימין הקיצוני ניצח בבחירות מחוזיות בגרמניה: מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה ניצחה בבחירות. הוזכר כי זו הפעם הראשונה שהמפלגה זוכה ביותר משליש מהקולות, והפעם הראשונה מאז עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 שמפלגת ימין קיצוני מנצחת בבחירות חופשיות בגרמניה. הכתבה פירטה כי קנצלר גרמניה, אולף שולץ, קרא לכל המפלגות לא להצטרף לקואליציה עם מפלגת הימין הקיצוני. הוא הוסיף כי התחזקות הימין הקיצוני מדאיגה: "למדינה שלנו אסור להתרגל לזה. מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה פוגעת במדינה שלנו. היא מחלישה את הכלכלה, מפלגת את החברה, והורסת את המוניטין שלנו".   לפני הבחירות הכלליות האחרונות, בשלהי פברואר 2023, הדגישו מקורות בשמאל כי "מאות אלפים הפגינו בגרמניה נגד הפשיזם, בעקבות שיתוף הפעולה בין השמרנים לבין הימין הקיצוני; זאת לאחר ששבוע קודם לכן, המפלגה השמרנית הצביעה ביחד עם מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה על הצעת חוק להחמרת התקנות נגד מהגרים ומבקשי מקלט. הייתה בכך שבירה של הטאבו המסורתי ("חומת האש" – Brandmauer) נגד המפלגה [שכבר נשבר אצלנו לפני שנים]. החוק למניעת "הגירה לא חוקית" של השמרנים עבר בזכות תמיכת המפלגה בפער של שלושה קולות בלבד (348 מול 345).   בכתבת דעה בעיון הארץ , צוין כי "בחסות מאסק וטרמפ, ממשלת ישראל מכשירה את הנאצים החדשים בגרמניה". הועלתה הטענה כי "הדממה הישראלית מול הימין הקיצוני, וההגנה על מאסק, הן אבני דרך קריטית בדרך ללגיטימציה מלאה של הימין הקיצוני בגרמניה [כפי שעשה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לגבי מפלגת "עוצמה יהודית" בישראל].   תגובות מימין: לאחר פרסום המדגמים, בעקבות הבחירות, אתר "סרוגים" הכתיר את כתבתו: "הבחירות בגרמניה: הישג חסר תקדים למפלגות הימין". הכתב פירט כי "במידה ותוצאות האמת יישארו דומות לתוצאות המדגמים, מדובר במהפך של ממש בפוליטיקה הגרמנית, שנשארה מאז מלחמת העולם השנייה כמעט תמיד בעלת נטייה פוליטית שמאלה; אבל כעת, שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט, שיהוו כמעט חצי מהמושבים, יהיו מפלגות הימין הגדולות, עם אפשרות משמעותית להצלחה בהרכבת קואליציה".   באתר "מידה" הובעה הדעה כי "ככל שישראל תעכב את פתיחת ערוצי הקשר עם מפלגות כמו אלטרנטיבה לגרמניה, כך ייחלש העניין שלהן בישראל. צוין כי "הימין הריבוני דוחף לקידום האינטרסים הלאומיים של כל מדינה. אם ישראל לא תבהיר שהיא חשובה לאינטרסים של מדינות אחרות, מעמדנו הבינלאומי ילך וייחלש. גם אם טרמפ יעמוד בארבע השנים הקרובות לצד ישראל".   לאחר היוודע תוצאות האמת של הבחירות הכלליות בגרמניה, שופרות הימין בתקשורת צהלו על "התוצאות המדהימות", ועל הצפי שפרידריך מרץ, מנהיג המפלגה הנוצרית-הדמוקרטית, ייבחר לקנצלר הגרמני, במקומו של שולץ. נתניהו בירך את המנהיג הנבחר: "מצפה לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם הממשלה החדשה". השופרות לא שכחו להזכיר כי "המנהיג הבא של גרמניה ידוע בחיבתו לישראל. הוא מתח ביקורת קשה על ממשל ביידן בכל הנוגע לסיוע הצבאי, וטען כי מדינתו מחויבת להעניק נשק לישראל ללא כל תנאים".   יש להעיר כי, בניגוד לעמדה הנחרצת של מרץ, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה נמצאה בעימות פנימי סביב שאלת התמיכה בישראל. כבר אחרי התקפות החמאס הביע ראש המפלגה (במשותף) טינו כרופאלה "תנחומים לשני הצדדים", ותמך בהפסקת אש מיידית. בדיון שהתקיים בדצמבר 2024 השתלח ישירות בקנצלר שולץ, שאישר יצוא נשק בשווי 150 מיליון אירו לישראל בשנה האחרונה. "בעזרת משלוחי הנשק שאישרת לישראל אתה תורם להרג בשני הצדדים. אתה לא תורם לדה-אסקלציה, אלא שופך דלק על האש". כרופאלה הוסיף כי על גרמניה להפסיק לספק נשק לאזורי מלחמה, כולל לישראל.   חזרתו לשלטון של דונלד טרמפ, והזרם הפופוליסטי הגואה ברחבי העולם, היו בעלי השפעה בולטת על הרטוריקה הפוליטית והגישה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה. בערוץ 14 פורסם כי "נשיא ארצות הברית, דונלד טרמפ, בירך בעקבות תוצאות הבחירות בגרמניה: 'יום נהדר, לגרמנים נמאס מהאג'נדה חסרת ההיגיון'".   באתר ערוץ 7 הועלתה בכותרת השאלה: "אחרי הבחירות – גירוש המוני של מהגרים מגרמניה? הכתבה הזכירה כי אליס ויידל הכריזה כי אם המפלגה תזכה בהישג משמעותי בבחירות ותהפוך לחלק מהקואליציה, "אנחנו נסגור את גבולות גרמניה למשך 100 ימים, נגרש מהגרים ללא קשר למעמד האזרחות שלהם בגרמניה, נחדש את קניית הגז מרוסיה, נפרוש מהסכם האקלים בפריז, נבטל את השימוש במטבע היורו בגרמניה, וניצור קונפדרציה חדשה של מדינות בגרמניה". כמו כן, כי התחייבה "לעזוב את מערכת המקלט למהגרים של האיחוד האירופי, ולזרוק מהעבודה פרופסורים ללימודי מגדר".   בעבר הזכיר הערוץ כי ביורה הוקה (Björn Uwe Höcke) – מנהיג המפלגה בתורינגיה, אשר ויידל קרובה אליו מבחינה אידאולוגית, וכבר הצהירה כי בכוונתה למנות אותו לתפקיד בכיר בממשלתה אם תיבחר לקנצלרית – ביזה פעמים רבות את זכר השואה, וכינה את האנדרטה בברלין לזכר השואה כ"אנדרטת הבושה".   אתר "בחדרי חרדים" הכריז על "הישג ענק למפלגת הימין הקיצוני בגרמניה, ומכה לקנצלר: ניצחון לשמרנים אוהבי ישראל".   מסקנה:  לאחר ההתפעלות-רבתי מהמודל של הונגריה, ההיקסמות מהמודל האמריקני, ואולי גם זה הגרמני, גואה בהתאם.   ככל הנראה, עלייתה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה תואמת את הדגם הרחב באירופה שבו קבוצות ימיניות, לאומניות ופופוליסטיות הרוויחו מדאגות דומות: זהות לאומית ומדיניות הגירה. (זהות לאומית אינה סוגיה חשובה פחות גם בישראל). באירופה, מפלגות רבות של ימין רחוק השתלטו על הממשלות הלאומיות, או הצטרפו לקואליציות (כמו במקרה שלנו). עם זאת, עתיד המפלגה הגרמנית לא יהיה בהכרח דומה לזה של מפלגת עוצמה יהודית בישראל.   יחד עם זה, נראה כי יותר ויותר מדינות באירופה קוראות תיגר על מה שנחשב לטאבו פוליטי: שיתוף פעולה של מפלגה מהזרם המרכזי עם מפלגות ימין קיצוני. במקרים רבים שיתוף פעולה ברמת השלטון המקומי מוביל להכנסתן לקואליציה ברמה הארצית. ככל שהמפלגות הפופוליסטיות האוטוריטריות זוכות במושבים רבים יותר, החרמתן עלולה להתנקם במפלגות האחרות. מדיניות כזו מאששת, לכאורה, את טענת הימין הקיצוני שהוא מייצג את רצון העם נגד האליטות המושחתות של הזרם המרכזי. בניגוד למצב העכשווי בגרמניה, אחדים ממנהיגי מדינות נאלצים אחרות ביבשת נאלצים לשנות את עמדותיהם, אם כי עדיין לא הגיעו לכדי הקמת קואליציות עם המפלגות האלו. המנהיגה השותפה של אלטרנטיבה לגרמניה, אליס ויידל, מיהרה להצהיר לאחר היוודע תוצאות הבחירות כי מפלגתה פתוחה למשא ומתן קואליציוני עם מרץ, וכי היא מוכנה להיכנס לממשלה. "ידנו תהיה מושטת תמיד לקחת חלק בממשלה, כדי לממש את רצון העם, את רצון המדינה". היא הדגישה כי "ללא שיתוף פעולה כזה לא יתאפשר שינוי מדיניות בגרמניה".   לעומת זאת, מפלגות הזרם המרכזי, כמו CDU, המפלגה הליברלית FDP, ומפלגת המרכז-שמאל SPD, בדומה למפלגת הירוקים, החליטו כולן להרחיק את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מהקואליציה, מאז עלייתה לראשונה. המפלגה וחבריה הואשמו בגזענות, קיצוניות, רביזיוניזם היסטורי, וקשרים עם קבוצות ניאו-נאציות, בעודה מציגה עצמה כחסידת חופש הביטוי וריבונות הלאומית.   במישור הלאומי, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הורחקה במכוון ממושבים פרלמנטריים מכריעים. המפלגה סורבה באופן עקיב לזכות בתפקידי סגן נשיא או ראש ועדה בבונדסטג, בניגוד למפלגות אופוזיציה אחרות, שבדך כלל מילאו תפקידים כאלה. הצעדים האלה הגבילו את יכולתה להשפיע חקיקתית, מעבר להתנגדות קולנית ומחאות סמליות.   לאחר היוודע תוצאות הבחירות, ויידל מיהרה להכריז כי מפלגתה פתוחה למשא ומתן קואליציוני עם הקנצלר המיועד מרץ, ושהיא נכונה להיכנס לממשלה: "ידינו תהיה מושטת תמיד לקחת חלק בממשלה, כדי להגשים את רצון העם, רצון המדינה". היא הדגישה כי "ללא שיתוף פעולה כזה, לא יהיה אפשר להכיל שינו מדיניות בגרמניה".   בניגוד לכך, מרץ, מצידו, אמר ימים ספורים לאחר בחירתו כי הוא מעוניין להקים קואליציה עם מפלגת הסוציאל-דמוקרטים, שסיימה את הבחירות הכלליות במקום השלישי. לדבריו, "התוצאה של אלטרנטיבה לגרמניה היא איתות לגוש הדמוקרטי למצוא את המכנה המשותף בהקדם". הקנצלר המיועד הזהיר מפני מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, ואמר כי היא "מפלגה שאינה מעוניינת בפתרונות, וחיה על בסיס בעיות".   בעקבות המדיניות של " קוֹרדוֹן סֶנִיטֵר" (צרפתית: "אזור בידוד" מפני מחלות) – הסירוב של המפלגות הפוליטיות המרכזיות לשתף פעולה עם מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, מכיוון שהן תפסו את האסטרטגיות שלה כבלתי מקובלות וכקיצוניות – המפלגה עדיין מבודדת פוליטית, למרות הצלחתה בבחירות, שאפשרה לה לזכות ייצוג בבונדסטג ובכל 16 המדינות של הפדרציה הגרמנית.   למרות הכל, כפי שמתברר מהמקרה הישראלי, העתיד בגרמניה אינו מובטח. בקואליציה אפשרית ב-2029, ויידל עשויה למצוא עצמה בחזית של תקופה חדשה, שבה פופוליזם ימני יהפוך לרכיב חיוני של הממשלה, אם תחזיותיה אכן יתגשמו, והמפלגה תמשיך להרחיב את בסיס התמיכה שלה.   גרמניה, מדינה שנודעת במדיניות המרכזית שלה והמחויבות לערכים ונורמות דמוקרטיים הליברליים, עשויה לחוות שינוי משמעותי בנוף הפוליטי שלה. ממשל עתידי בראשות מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה עשוי לסטות מההסכמה הכללית שבעקבות מלחמת העולם השנייה, ולהוביל את האומה למדיניות לאומנית יותר – בתקווה שזו לא תהיה קיצונית כפי שאנו חווים במדינת ישאל היום. אחרית דבר בתחילת אפריל 2025, השמרנים והסוציאל-דמוקרטים השיגו הסכם להקמת ממשלה חדשה בגרמניה, בראשות הקנצלר פרידריך מרץ. על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

פתח דבר 8-7 במרס 2025   מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם (ישעיהו נ"ט, ז') תיעוד פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים בלילה שבין יום שישי לשבת, 8-7 במרס 2025 התרחש אירוע דרמטי בדרום בקעת הירדן. באירוע נשדדו מאות ראשי צאן מבעליהם הפלסטינים בכפר ראס עין אל-עוג'א, בבקעת יריחו. השוד נמשך שעות, ובוצע על ידי עשרות מתנחלים, שחלקם נשאו נשק ארוך וחלקם – אלות; כל זה נעשה לעיני פעילים ופעילות של "מסתכלים לכיבוש בעיניים", שצילמו את מעשה השוד, ודיווחו עליו באורח מיידי לרשויות הביטחון ואכיפת החוק, אבל ללא הוֹעִיל.   השוד, שתוכנן מראש, ושבו נטלו חלק עשרות מתנחלי מאחזים אלימים וחמושים, הוא חלק ממהלך של "טיהור אתני", שנועד לסלק קהילות רועים פלסטיניות משטחי C.   המתנחלים פלשו, במבצע מתואם מראש בין ראשי המאחזים המקיפים את הכפרים ראס עין אל-עוג'א וכן מערג'את , וככל הנראה בליווי אנשי משטרה וצבא [נִצפה לפחות ג'יפ צבאי אחד]. תוך כדי שוד ראשי הצאן נעצר בידי המשטרה תושב המקום, בעליו של אחד העדרים, לאחר שהוכה באלות בידי הפולשים. סיבת המעצר: "גניבת צאן" [ש"זוהה" על ידי מתנחל, ו"הוחזר" לו במקום, בנוכחות המשטרה]. בנוסף, פלסטיני אחר נפצע בידו מרסיס ירי [העצור שוחרר לאחר יומיים, בתשלום ערבות בסך 1,000 ש"ח בלבד, מה שמעיד על כך שהאשמתו בגניבה הייתה מופרכת].   האירוע החל ב-21:00, כאשר זוהר סבח  יצא בשעה הלא-שגרתית הזאת עם עדרו, והתקרב לעבר בתי התושבים בקהילה, כאשר הוא מצמיד את עדר הצאן שלו לעדרי הצאן של תושבי המקום הפלסטינים – מהלך מוכּר, המשמש בסיס לטענה שקרית שלפיה נגנבו מהמתנחל ראשי צאן. תוך דקות אחדות הגיעו לאזור כ-15 כלי רכב, ועשרות רבות של מתנחלים, חלקם חמושים בנשק ארוך, חלקם באלות. [במקרה קודם, שהתרחש השנה, נעשה שימוש באותה השיטה, ורק הודות לתיעוד של פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים" דחה בית המשפט את הטענה על גניבה, ושיחרר את הרועה הפלסטיני שנעצר על בסיסה – ראו להלן].   לאחר חצות טילפן שוטר, שהזדהה בשם י', וקרא לפעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" לבוא לקחת את הכבשים שנגנבו. הוא הציע להם להגיע לקרבת הכפר מערג'את, לא הרחק מהמאחז של זוהר סבח . שוטרת אחרת, בשם ש' – שהזדהתה כסגנית מפקדת משטרת בנימין – טענה גם היא שהכבשים מחכות לבעליהן, והציעה שיבואו לקחתן ליד המאחז.   פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" נסעו לנקודת המפגש, ואחרי שהמתינו זמן מה הגיעו זוהר סבח , מתנחל נוסף [ככל הנראה קטין], ואיתם 22 כבשים. השוטר שנכח במקום אמר כי הם עשו "מעל ומעבֵר", וכי זוהר סבח רק לקח בחזרה את הצאן שנגנב ממנו.   סיכום האירוע על ידי "מסתכלים לכיבוש בעיניים". טלה שמת בדרך הבריחה, בעקבות השוד (תיעוד פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", 7.3.2025)   פנייה בהולה של עו"ד האגודה לזכויות האדם בישראל אל אלוף פיקוד המרכז, מפקד משטרת מחוז ש"י ויועמ"ש איו"ש (8 במרס 2025): "אירוע אלימות וגניבה חמוּר – ראס עין אל-עוג'א – בגיבוי צבאי ומשטרתי בתיאום מלא עם "מסתכלים לכיבוש בעיניים", עו"ד האגודה לזכויות האדם נִסחה מכתב המופנה לראשויות ביו"ש. להלן הדברים:   "באירועים באזור מגורי קהילת הרועים ראס עין אל-עוג'א, בדרום בקעת הירדן, פעלו מתנחלים באלימות, בגיבוי של גורמים הנחזים להיות מטעם הרשויות. במהלכם נגנבו עדרים המונים מאות ראשי צאן, על ידי המתנחלים תושבי מאחזי האזור...   תיאור האירועים: בסביבות השעה 21:00 הגיעו מתנחלים סמוך למכלאות הצאן של משפחות עביאת וטאיפאת, תושבי קהילות ראס עין אל-עוג'א. במכלאות האלו מוחזקים עדרים המונים למעלה מאלף ראשי צאן, בבעלות חמש משפחות מהקהילה. לאחר הגעתו למקום, בעודו עומד בסמוך למכלאה, אחד המתנחלים חייג לרשויות, ודיווח על גניבת צאן. מייד לאחר מכן הגיעו למקום, באופן מתואם, עשרות כלי רכב של מתנחלים. אלה פרקו מהם, כאשר הם חמושים בנשק חם ובאלות. המתנחלים לוו בחיילים, או באנשים לובשי מדים, חמושים גם הם (ייתכן בלווי מטעם המועצה האזורית, או מטעם המשטרה). אחד מבעלי העדר ראה את המתנחלים מגיעים, ועמד בכניסה למכלאות הצאן של הקהילה, בתקווה למנוע גניבה. מתנחל ירה, ככל הנראה באוויר, כדי להרתיע את התושב הפלסטיני שעמד בדרכו, והכה אותו כדי לסלקו מהדרך ולהגיע למכלאות הצאן. אותו המתנחל פרץ למכלאות, פתח את שעריהן, והבריח מאות כבשים ועיזים.   חלק מהצאן הועמס על כ-15 טנדרים אזרחיים, שהגיעו למקום; אבל רובו הוברח ברגל לכיוון מערב ולכיוון דרום, אל ההר הסמוך (שם נמצאים מאחז כוכב השחר, והמאחזים הסמוכים). בניסיון למצוא את העדר, כשעתיים מאוחר יותר, התגלו עשרות טלאים מתים בשטח הפתוח. פעילים שנכחו במקום בזמן האירוע שמעו את קולות הירי, ותיעדו את הברחת הצאן בצילומי וידאו... בעת האירוע הייתה פנייה מיידית למשטרה (מספר האירוע 7760). בהמשך להגשת התלונה יצרה המשטרה קשר עם הפעילים, ונמסר כי המתנחל מעוניין להשיב את הצאן שנגנב. בהמשך הושבו כ-30 כבשים, מתוך מאות רבות [של תושבי הכפר ראס עין אל-עוג'א, ולא של תושבי הכפר מערג'את], בסביבות השעה 01:00 לפנות בוקר, בכביש שליד קהילת מערג'את ו'חוות זוהר'. יתר העדרים, מאות ראשי צאן, נעלמו בחשכה, לא נמצאו ועדיין נעדרים, למרות חיפושים שערכו התושבים והפעילים. מטעם המשטרה לא ניתן כל סיוע נוסף במציאת העדר או באיתור העבריינים. פניות חוזרות ונשנות למוקד המשטרה נענו בתשובה: 'יש להגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה ביום ראשון'... התושב שעמד בדרכם של המתנחלים, בכניסה למכלאות, נעצר במהלך האירוע. תושב פלסטיני נוסף ככל הנראה נפצע.   מדובר באירוע עבריינות לאומנית חמוּר מאין כמותו, ובהיקף עצום. זה אורגן ותואם מראש על ידי מתנחלים, וזכה לסיוע וגיבוי הרשויות, ולמצעֵר – אוזלת יד מוחלטת מצידן, וכפירה בחובת הצבא כריבון בשטח הכבוש מכוח המשפט הבינלאומי, 'לשמור על הסדר הציבורי, להגן על התושבים המוגנים ועל רכושם, לאכוף את הדין בשוויון, ולמנוע ביצוע פשעי מלחמה ורדיפה לאומנית וגזענית'. פעולתם המוטה, בלשון המעטה, של גורמי אכיפת החוק באירוע הזה מצטרפת לתופעה כללית של שיתוף פעולה או העלמת עין מעבריינות מתנחלים, שמטרתה דחיקת קהילות הרועים הפלסטיניות בשטחי B ו-C בגדה המערבית ממקומות מגוריהן, וגזלת מקורות המחייה ואמצעי הקיום שלהן... עשרות רבות של קהילות נדחקו ונעקרו באופן הזה מאז אוקטובר 2023".   האירוע החמוּר לא יובן ללא ההקשר המוחשי שבו הוא התרחש.   מקרה הבוחן דוגמה מובהקת למחלוקת בין ימין לבין שמאל, על כל היבטיה, היא זו של דרום בקעת הירדן – בכלל זה, חוות זוהר, הכפר ראס עין אל-עוג'א, והכפר מערג'את.   אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על שטח של כ-1.6 מיליון דונם, שהם כמעט 30% משטחי הגדה המערבית. הוא משמש כעתודת הקרקע המשמעותית ביותר של הפלסטינים.   מקרה הבוחן הזה מתייחס לתהליך גורף שבו, במשך השנים האחרונות התחוללו גירוש ונישול של קהילות פלסטיניות רבות במרחבי הגדה המערבית, בעקבות פעילות מלקחיים – שיזמו מתנחלים אלימים "מלמטה", בגיבוי רשויות המדינה השונות "מלמעלה".   לפי נתוני ארגון "כרם נבות", גוף אזרחי שנוסד ב-2012, ושמתמקד במעקב, במחקר ובפרסום עובדות ומסמכים על מפעל ההתנחלויות ועל מדיניות האדמות הישראלית בגדה המערבית, שפורסמו באתר "שיחה מקומית", המושתת על עיתונות אקטיביסטית, המחויבת לדמוקרטיה, להתנגדות לכיבוש, לחתירה לשלום, לשוויון, לצדק חברתי, לשקיפות ולחופש המידע (תחילת נובמבר 2023), גורשו – בעקבות הפעילות הזאת – 54 קהילות פלסטיניות ומקבצי מגורים של משפחות, מהן 47 מאז אוקטובר 2023.   מנתונים שהתפרסמו באתר Ynet (בהתאם למאגר פיקוד המרכז) התברר כי בחודשיים הראשונים של 2025 חלה עלייה חדה במספר מקרי הפשיעה הלאומנית של מתנחלים ושל אזרחים ישראלים יהודים אחרים נגד פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון (יחסית לנתוני 2024). בממוצע חודשי, מדובר בעלייה של כ-30 אחוזים, כאשר מתחילת השנה התרחשו 139 מקרים. הנתונים האלה משקפים היטב גם את המציאות בדרום בקעת הירדן.   גישה מקורות הדברים שלהלן מוצגים מתוך מקורות מגוונים – מן הימין ומן השמאל הפוליטי. המקורות אינם מאוזנים, מכיוון שעיקר הנוכחות וההשפעה בשטח היא של גורמי ימין, והנציגות של גורמי שמאל מצומצמת ומתוחמת. הגורם המרכזי משמאל, שמקיים נוכחות רצופה בשטח, הוא קבוצת האזרחים המתנדבים "מסתכלים לכיבוש בעיניים", המתנגדים לכיבוש ופועלים לסיומו. עיקר פעילותם נועדה למנוע פגיעה בזכויות הפלסטינים בשטחים. הם שואפים להציב במרכז השיח הציבורי בישראל את ההכרח בסיום הכיבוש ועוולותיו, ולתמוך במאמצים לכינון שלום צודק באזורנו.   המקורות מימין, על גווניו השונים, כוללים: ישראל היום, אתר רוטר, אתר ערוץ 7, אתר סרוגים, אתר עולם קטן, אתר הקול היהודי, אתר ערוץ 14, ארגון חוננו, קבוצת "חדשות הגבעות", משפיעני נוער הגבעות אלישע ירד (רשת X), ח"כ לימור סון הר-מלך, עוצמה יהודית (רשת X).   המקורות משמאל, המצומצמים יותר, כוללים: אתר הארץ , "מסתכלים לכיבוש בעיניים" (עדויות כתובות וראיונות עומק), אתר בצלם, אתר כרם נבות.   לאחר הצגת נקודות המבט המנוגדות, משני צידי הקשת הפוליטית, מובאות עדויות של גורמים "ניטרליים" יותר (לפחות לכאורה) – גורמי ביטחון (דובר צה"ל). כמו כן, מוצגות "תצפיות" – ראיות כתובות ומצולמות (סטילס ווידאו), שמקובל להניח שהן "אובייקטיביות" יותר (למרות שגם בעניין הזה אפשר להציע הסתייגויות מסוימות).   נקודות מבט   מלחמת המידע היא על טריטוריה – רק לא על זו הגיאוגרפית. במלחמת מידע, התודעה האנושית היא הטריטוריה. (Renée DiResta, The Digital Maginot Line )   אנו מצויים כיום בעיצומו של "הקרב על התודעה" בין "ימין" לבין "שמאל" בישראל. זה מתייחס למכלול הפעולות והכלים שבאמצעותם גורמים השותפים למסגרת תפיסתית מסוימת חותרים להשפיע על התודעה של קהלי יעד, או למנוע השפעה עליה. ה"תודעה" עליה ניטש הקרב היא מכלול התובנות שיש ליחיד או לקבוצה לגבי המציאות הסובבת ולגבי הדרך שבה יש לעצבה; זאת כנגזרת של מכלול הערכים והאמונות שבאמצעותם הם בוחנים את סביבתם, מפרשים אותה ופועלים כדי להתמודד עם האתגרים הגלומים בה.   החלטתי להתמודד ישירות עם נקודות המבט השונות, ולעיתים קרובות אף המקוטבות של הימין ושל השמאל. אני סבור כי גרסאות מסוימות (בעיקר אלו הקונספירטיביות) חשובות ומסוכנות מכדי שנוכל לאפשר לעצמנו להתעלם מהם. יצאתי מההנחה כי אם איננו מכּירים את נקודות המבט הדומיננטיות השונות, איננו יכולים להתייחס אליהן כראוי. מעבֵר לכך, חשוב גם להשוות בין נקודות המבט האלו, ולהתייחס ל"סבירות" – במשמעות של ה"התאמה" שלהן ל"מציאות".   מסתבר כי, לא פעם, נקודות המבט של הימין ושל השמאל יוצרות שני עולמות המתנהלים בצירים מקבילים. הם מצויים באותו מישור ואינם נפגשים.   כדי לאפשר לקוראים לגבש מסקנות משלהם, הדגשתי בעמודות של נקודת המבט של כל צד את העניינים השנויים במחלוקת (כחול). כמו כן, הבאתי בכל מקום נדרש עמודה המציגה את נקודות המחלוקת המתגלות ביניהן; זאת בהתאם לפרשנות של הפעילים (למרבה הצער, נבצר מאיתנו לקבל – באופן מסודר ומוסמך – את הגרסאות מנקודת המבט הנגדית. אם נקבל כאלו, נפרסמן בהתאם).   הבעיה מחריפה לאין שיעור כאשר ציבור מסוים, החשוף לגרסאות קונספירטיביות, אינו מוטרד עוד מהשאלה האם קביעה כלשהי היא אמיתית או שקרית. במקום זאת, מה שנראה לו חשוב הוא האם מסֵר כלשהו מתאים להשקפת עולמו. אם מסרים שונים שמקורם ב"הנדסת תודעה", "מידע מטעה" (דיסאינפורמציה"), "ידיעות כזב" (פייק ניוז), תעמולה, דמגוגיה, תיאוריות קונספירציה, ולעיתים גם שקרים בוטים. אם שקר והונאה תומכים בעמדת אותו ציבור, הוא נכון להיעתר להם ולהעמיד פנים שהדברים נכונים. מבחינה זאת, איננו חיים עוד בעולם שלאחר-האמת, אלא גם בעולם שלאחר-הבושה.   נקודות היישוב במוקד הדיון חוות זוהר חוות זוהר שוכנת ליד כביש יריחו-רמאללה, בתחילת העליות לכיוון רמאללה (על כביש 449).   חוות זוהר – מבט מהכביש (צילום טלסקופי: עידן ירון, 26.9.2024)   חוות זוהר – מבט נוסף (צילום טלסקופי: עידן ירון, 26.9.2024) הכפר ראס עין אל-עוג'א הכפר שוכן במרכזו של מחוז יריחו, 9.8 ק"מ מצפון לעיר יריחו. במזרח נמצא הכפר פאסיל, ומצפון אדמות הכפרים מאליכּ, ודיר ג'ריר.   על פי אתר כרם נבות, הקהילה במקום נוצרה בהוראת צה"ל, שרצה לרכז את הבדואים וקהילות הרועים החצי-נוודיות במקום אחד. זוהי הסיבה שהיישוב בנוי מכמה ריכוזים נפרדים, אשר בכל אחד מהם מתגוררת קבוצה נבדלת. הכפר הוא מקום מגוריה של קהילת הרועים הגדולה ביותר בגדה המערבית, ומונה כ-150 משפחות. באפריל 2025 מתגוררות בכפר כחמש קהילות, המונות יחדיו כ-110 משפחות. בצמוד למבני המגורים הוקמו דירים המאכלסים כ-3,000 ראשי צאן.   למרות זאת, ראס עין אל-עוג'א ממוקם בשטח C, וכמו כמעט כל הישובים הפלסטינים בתחום הזה, מעמדו מעולם לא הוסדר. זה מה שהופך אותו למטרה להתנכלויות של המתנחלים, המשתוקקים לגרש את הפלסטינים מהאזור, ובפרט את הבדואים שחיים שם לאורך כל השנה. הקהילה מונה כ-120 משפחות, וכאלף נפשות.   בשל חשיבות האזור כמקור מים, כבר ב-1970 הוקמה ממזרח למִפתח ואדי אל-עוג'א היאחזות נח"ל. שנים אחדות לאחר מכן אוזרחה ההיאחזות, והיום היא מוכּרת כהתנחלות ייט"ב.    השם נלקח מ"נחל ייט"ב" (ראשי תיבות: נחל יד יצחק טבנקין) – עִברוּת של השם הערבי "ואדי עוג'ה" (מערבית, "מתפתל"), שאורכו כ-24 ק"מ, ושנשפך אל נהר הירדן.   עין עוג'ה הוא מקור המים הגדול והחשוב ביותר ליישובים שמצפון ליריחו. הוא מוכר בעיקר בגלל אמת המים, הידועה כ"מגלשה".   ה"מגלשה" (צילום: עידן ירון, 26.9.2024) זוהר סבח לרגלי המגלשה (מסתכלים לכיבוש בעיניים, 2.4.2025) המעיין הוא אחד ממקורות המים האחרונים בגדה המערבית שעדיין פתוחים-חלקית בפני פלסטינים, ואחד האחרונים שמתנחלים טרם השתלטו עליו סופית. המים במעיין עוג'ה משמשים – על פי חלוקה היסטורית, שזכתה להכרת השלטונות הישראליים – גם לצורך השקיית העדרים של תושבי הכפרים ראס עין אל-עוג'א (ושל מערג'את). ב-1979 הוכרז המעיין וסביבתו כשמורת טבע.   פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" תיארו את המצב במקום (שלהי אוגוסט 2024): בכפר ראס עין אל-עוג'א, התושבים מעזים לאט-לאט לשוב ולצאת למרעה; אבל רק אם יש ליווי מגן של פעילי זכויות אדם. אלה גם מלווים את העדרים בסוף המרעה אל הנחל, כדי לשתות מים.   נחל עוג'ה ומימיו הם בתחומי אדמות פלסטיניות פרטיות. הבעלות ממוסמכת. המתנחלים, שמקיפים בקצב מהיר את הקהילה במאחזים (כל אחד מהם מורכּב בדרך כלל מאוהל, כלי רכב, מכלאה לצאן), לא מתרשמים ממסמכים. הם חמושים, הם מגובּים על ידי הצבא והמשטרה, והם משתלטים גם על המים, ומנסים למנוע מהרועים להגיע אל התעלה ואל ה"מגלשה" – להשקות את עדריהם, ולמלא מים בטנקרים. ה"מגלשה" – אזור בילוי פופולרי של משפחות פלסטיניות – הפכה למֵי מריבה. מתנחלים עם משפחותיהם מגרשים את הפלסטינים שמגיעים למקום, שהוא שטח פרטי פלסטיני.   המאחז ייט"ב הוקם כקיבוץ, ולרשותו הועמדו אדמות בסביבה. כ-6,000 דונם מאדמות הווקף באזור הכפר, שמשים את המתנחלים לגידולים חקלאיים שונים. בסוף שנות השמונים, הקיבוץ התפרק וננטש על ידי תושביו. בראשית שנות התשעים, ההתנחלות הוקמה מחדש, אבל הפעם כמושב שיתופי, שהתבסס על מהגרים מברית המועצות. גם בגלגולה החדש, החקלאות במקום לא הייתה מוצלחת.   אדמות ראס עין אל-עוג'א – מתחם המגורים כולו, וחלק משטחי המרעה – שוכנים על קרקע פרטית פלסטינית. זו רשומה בהסדר המקרקעין הירדני, וכך גם במשרד רישום המקרקעין בבית אל. חלק מן האדמות הן בבעלות בני הקהילה (בדואים מכמה חמולות); רובן הן בבעלות משפחות פלסטיניות מהכפר עוג׳ה וממזרח ירושלים, בעלות מעמד חברתי גבוה – ביניהן משפחות דג'אני, חוסייני, נשאשיבי ועוד.   בעקבות ההתפתחויות בשטח, הוגבלו ביותר האדמות שהועמדו לרשות הכפר.   מפה מייצגת את מצב הקרקעות בכפר ראס עין אל-עוג'א – "מסתכלים לכיבוש בעיניים", פברואר 2025   הכפר מערג'את מצוי בדרום בקעת הירדן, מעבר לכביש שבערוץ שמתחתיו שוכנת חוות זוהר.   אירועים מוקדמים הכפר ראס עין אל-עוג'א לפי עדויות שהתפרסמו באתר "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים", בשלהי פברואר 2020, עשרות מתנחלים, שהגיעו ברכב וברגל, חלקם חמושים (בנשק חם, בסכינים, במקלות ובאלות), ירדו מהגבעות, ניסו לפזר את הכבשים שרעו ליד האוהלים, ופלשו לאוהל השייך לאחת המשפחות. באוהל שהו באותה העת חמשת ילדי המשפחה. תושבי הקהילה, שהיו בסביבה, הבחינו בנעשה ומיהרו לעזרתם. המתנחלים צעקו שהם מחפשים את צעירי הקהילה, שיסו את הכלבים בילדים ובתושבים שהתקבצו באוהל, כיתרו את כולם, איימו עליהם והפחידו אותם. מתנחל הכה בראשו, באמצעות קת רובהו, את אחד התושבים. רק לקראת סוף האירוע, לאחר כשעתיים, הגיעו למקום חיילים ששהו כל אותה העת בסביבה, והורו למתנחלים להתרחק.   בתחילת אפריל 2024 הגיעו שלושה מתנחלים, לפחות אחד מהם חמוש, אל הכפר, הסתובבו בין אוהלי התושבים, הציתו שני צריפי מגורים לא-מאוכלסים בבעלות משפחה שלא נכחה במקום, ריססו מגן דוד על צריף נוסף, ועזבו את המקום. תושבי הקהילה הזעיקו את המשטרה, שגבתה עדויות מהתושבים.   הכפר מערג'את   שלהי יולי 2023 בשבת, 29 ביולי, בסביבות 16:00, הגיע לכפר זוהר סבח , כשהוא מלווה בחיילים. הוא הסתובב במבני הקהילה, ונכנס לאוהלי מגורים ולמכלאות הצאן, בתואנה שנגנב ממנו צאן. חיילות שהגיעו למקום צרחו על תושבים, שניסו להרחיק את המתנחל מבתיהם ומכלאותיהם. לבסוף עזבו המתנחלים והחיילים את המקום. תיעוד "בצלם": https://youtu.be/7BmVlfB0vhA   שלהי נובמבר 2023 ≥ נקודת המבט של הימין נקודת המבט של השמאל ≤ הבדלי גרסאות זוהר סבח , בעל חווה חקלאית בבקעת הירדן, גויס למילואים עם פרוץ המלחמה, והשאיר את החווה בידי בני נוער מתנדבים . בדואים ממקבץ המאהלים הבלתי חוקי הסמוך, מערג'את, שהבחינו בהיעדרותו, גנבו עשרות ראשי צאן מהעדר . כאשר התגלתה הגניבה הוזעק בעל החווה למקום, יחד עם אזרחים נוספים וכוחות צבא ומשטרה. רק לאחר שעות ארוכות אותרו העיזים הגנובות בתוך אחד הבתים במאהל הבדואי הסמוך, כאשר לחלקן כבר נחתכו האוזניים באכזריות, כדי להסיר את עגילי הזיהוי שלהם, ולטשטש עקבות. עם הגעת הכוחות לבית שבו הוסתרו העיזים נמלטו הגנבים מהמקום, אבל במשטרה הודיעו לבעל החווה כי זהות הגנבים תושבי המאהל הבדואים ידועה , וכי הם ייעצרו במוקדם או במאוחר.   חיש מהר הוחלה מדיניות חדשה, מחמירה ודורסנית, וזו החלה לתת את אותותיה בשטח תוך ימים אחדים. הקורבן הראשון, שהוגש מנחה לאמריקנים, היה זוהר סבח , בעל חווה בבקעת הירדן. היה כאן אירוע קלסי של טרור חקלאי , שנגמר הפעם בתוצאות טובות למדי; אבל מתברר שבעיני יהודה פוקס [אלוף פיקוד המרכז בשעתו] האירוע הזה נכנס להגדרה של "טרור יהודי". כבר למוחרת בבוקר הודיעו בצה"ל לבעל החווה כי הוא מודח משירות מילואים. זמן קצר לאחר מכן הודיע המח"ט למתנחל זוהר סבח  כי נשקו האישי, וכן הנשק של אשתו, ששימש להגנת בחווה מפני המתקפות הערביות, מוחרם ב"הוראה מגבוה".   אירוע חמור התרחש בחווה הסמוכה ליישוב מבואות יריחו – חוות זוהר. זוהר סבח , בעל החווה, שגויס לשירות מילואים, גילה כי ערבים מהכפר הסמוך ניצלו את היעדרותו והצליחו לגנוב עשרות ראשי צאן מהעדר שנשאר בחווה. זוהר סבח  קפץ במהירות בחזרה לחווה, ויחד עם אזרחים נוספים וכוחות צבא ומשטרה איתר את העדר באחד הבתים בכפר הסמוך, אחרי שעות של חיפושים בהם התגודדו עשרות ערבים סביבם כדי לשבש את החיפושים. במשטרה הודיעו כי זהות הגנבים ידועה , והם ייעצרו בקרוב; אבל כל זה לא מנע מערביי הכפר וארגוני השמאל הקיצוני לפרסם כי "מתנחלים חמושים פלשו אל הכפר". הקמפיין עשה את שלו, וגורמים בצה"ל הודיעו למתנחל זוהר סבח  כי האלוף הורה להחרים את נשקו וכן את נשקה של אשתו. בארגון השמאל הקיצוני "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בירכו על החרמת נשקו של זוהר סבח , ואמרו כי אלה "חדשות טובות". בארגון 'מסתכלים לכיבוש בעיניים' שנמנה על השמאל האנרכיסטי פועלים בשנים הארוכות נגד החוות החקלאיות באזור, ואף מייצרים פרובוקציות תכופות יחד עם ערביי הכפרים והמאהלים באזור .   הם יפרסמו שמתיישבים מסתובבים להם במאהלים ומטילים אֵימה על התושבים, הם יפרסמו על "אלימות מתיישבים". מה שהם לא יפרסמו זה את זה שהם יצרו פרובוקציה כדי לעזור לגנוב כבשים ו"המתיישבים האלימים" באו לחפש את מה שגנבו להם.   ארגון חוננו: האירוע במבואות יריחו היה ניסיון לינץ'  ברועה צאן יהודי [בן 17].   אלישע ירד: טרור חקלאי  במהלך השבת: זוהר סבח , בעליה של חווה חקלאית בבקעת הירדן שרעה את צאנו בבוקר יום השבת, נתקל בעשרות בדואים, שהגיעו לכיוונו והחלו לאיים ולהתגודד סביבו. הוא חזר אל החווה, אלא שאז גילה כי חסרות כבשים בעדר. יחד עם כוחות צבא ומשטרה פתח זוהר סבח  בסריקות והכבשים החסרות התגלו במאהל הבלתי חוקי הסמוך עוג'א אל-פוקא, אחד הגנבים נעצר. במהלך החיפושים יידו עשרות בדואים אבנים לעבר הכוחות שהגיבו בירי באוויר, כדי להרחיק את הפורעים. תושבי החווה מדווחים כי מתחילת האירוע נכחו בשטח פעילי שמאל קיצוני, חמושים במצלמות, שניסו להפריע לפעילות הכוחות, מה שמעלה את החשד כי מדובר בפעולה שתואמה מראש עם פעילי השמאל שנכחו במקום, כדי להפיק תמונות מגמתיות ומכפישות .   זוכרים את בעל החווה שגויס למילואים וגילה שבדואים גנבו את עדרו? אז לאחר הגניבה החליט האלוף בצורה בלתי נתפסת, ובניגוד לדעת המח"ט, להחרים את נשקו ולהדיח אותו משירות מילואים . מה הסיבה להחלטה התמוהה? ובכן, דרישה ישירה שהעבירו ארגוני שמאל קיצוני לפוקס ולגורמי ממשל אמריקנים, ביניהם הגנרל האמריקני מייק פנזל, שנמצא בארץ ומשמש בתפקיד המתאם הביטחוני בין ישראל לארצות הברית. כמה ימים לאחר החרמת הנשק בישר האנרכיסט גיא הירשפלד [בשעתו פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים"], שמוביל מתחילת המלחמה את קמפיין "אלימות המתנחלים" בחשבון הפייסבוק שלו: "אנחנו מתחילים להרגיש את הלחץ האמריקני". את בעל החווה, שנשקו הוחרם, כינה הירשפלד "הטרוריסט ממערג'את", הכפר הבדואי הסמוך, וכתב בלעג: "אתם מוזמנים לשאול אותו היכן הנשק שלו. אנחנו נמשיך ונעדכן את חברינו בעולם על פשעי היהודים בפלסטין הכבושה עד שהם יבינו שצריך ללחוץ על הגז ועל ממשלת הדמים הזו". הערוץ הישיר שפתחו ארגוני השמאל הקיצוני מתחילת המלחמה עם הגנרל פנזל וגורמים אמריקניים אחרים נעשה אפקטיבי ומהיר עד כדי כך שקצינים במילואים ובעלי חוות ברחבי יהודה ושומרון סיפרו כי פעמים רבות פרק הזמן מהרגע שהגיעו פעילי שמאל קיצוני לזירת האירוע והודיעו כי יטפלו בעניין "מול הפיקוד הבכיר" – עד שהכוחות בשטח הספיקו לקבל הוראה ישירה מהאלוף פוקס לא עלה על עשר דקות. עיתון הארץ , הגר שיזף (1 בדצמבר 2023): מתנחל המשרת במילואים ירה לעבר פלסטינים בטענה שגנבו ממנו צאן":  זוהר סבח  הגיע עם מתנחלים נוספים לכפר פלסטיני סמוך, מערג'את, ירה באמצעות נשקו הצבאי (שקיבל במסגרת שירותו בהגנה המרחבית), ונכנס לבתים. האירוע דווח למשטרה, ובעקבותיו הושעה הוא הושעה מלחימה, ונשקו נלקח ממנו.   תושבת הכפר מערג'את סיפרה כי זוהר סבח   נכנס לכפר יחד עם עוד כ-20 מתנחלים . לדבריה, הקבוצה תקפה את תושבי הכפר, לקחה מהם טלפונים סלולריים וניסתה לגנוב מהם כבשים, תוך ירי בנשק . היא הוסיפה: "אחד מהם הכה את אבא שלי ואחותי באמצעות הרובה שלו, חשבנו שהוא עומד לירות עלינו ". המתנחלים לקחו כ-20 כבשים מהכפר, בטענה שהן נגנבו מהם.     הבהרת פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים", דניאל דה מלאך: "במשטרה הודיעו כי 'זהות הגנבים ידועה', אבל ככל הידוע איש לא נעצר ואין שום עדות לגניבה . חשוב להבהיר שכל הטענות על גניבה מצד תושבי הכפר התבררו כעורבא פרח, או לפחות לא זכו לאישוש".   "לפי הגרסה שלפיה 'יחד עם אזרחים נוספים וכוחות צבא ומשטרה אותר העדר', הפשיטה על הכפר הייתה בהשתתפות אנשי משטרה. השתתפות אנשי משטרה לא מופיעה בגרסת התושבים, וגם לא בגרסת של צה"ל, ואף מוכחשת ".   "הודעת ארגון חוננו כי 'האירוע היה לינץ' ברועה צאן יהודי', סותרת את הגרסה שלפיה הגניבה התרחשה בזמן שבו זוהר סבח  היה בשירות מילואים.   גם "הגרסה של אלישע ירד, שלפיה ' זוהר סבח , בעליה של חווה חקלאית בבקעת הירדן, שרעה את צאנו בבוקר יום השבת, נתקל בעשרות בדואים, שהגיעו לכיוונו והחלו לאיים ולהתגודד סביבו', סותרת את הטענה שלפיה זוהר סבח  לא היה במאחז בזמן ה'גניבה' , וחזר מילואים כדי לטפל בבעיה".   [בעיתון ישראל היום  נכתב אמנם: ' זוהר סבח , בעל חווה חקלאית בבקעת הירדן, גויס למילואים עם פרוץ המלחמה והשאיר את החווה בידי בני נוער מתנדבים'"].         תמונה מתוך סרטון המתעד מתנחל מאיים על פלסטינים באמצעות נשקו האישי גורם ביטחוני: "צריך להבין שכל מי שלובש מדים וקיבל נשק מהצבא מייצג את מדינת ישראל ואת צה"ל. הנשק נועד להגן על היישוב או החווה מפני מחבלים, ולא כדי לפתור סכסוכים פליליים. לצערי, כמו באירועים קודמים, גם פה לא קראו לכוחות הביטחון לטפל באירוע, ולקחו את החוק לידיים".   "בצלם" – תיעוד "מתנחלים חמושים וחיילים נכנסים לכפר הפלסטיני מערג׳את, כאשר אחד מהם טוען נשק ומכה באמצעותו תושבים (צילום: תושבי הקהילה). "המתנחל מאיים בנשק, וצועק: 'איפה העיזים שלי?'" https://twitter.com/i/status/1730193449557573776   תחילת ינואר 2024   דיווח בדף ה-X של עיתון הארץ : זוהר סבח תועד מקים מחסום בלתי מאושר, כאשר הוא חמוש בנשק שקיבל מצה"ל. https://x.com/i/status/1742892545695240476   שלהי פברואר 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד מתנחלים משתלטים על בית בכפר מערג'את, ומגרשים את המשפחה באיוּמי נשק ואלימות. אחד המתנחלים כיוון נשק לעבר פעיל שניסה לתעד. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=442506548105240&rdid=4WF0HRa1ZgwFNxDM   תחילת מאי 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד מזה שבועיים ברציפות שהעדר של זוהר סבח  נכנס לתוך הקהילה בכפר מערג׳את. זוהר סבח , או אחד מנעריו, מגיעים מהמאחז הלא חוקי שהקים, עם כלי רכב או עם העדר בלבד. העדר פולש לתחומי קהילת הרועים מערג'את. גם היום לא חרג ממנהגו. התקרבותו לבתי התושבים או לעדריהם מטרידה ומאיימת, לנוכח מקרי אלימות שאירעו בעבר. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=1161674904829388&rdid=TSXi8a8S47dNSjK1   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד נערי מאחז בלתי חוקי (ככל הנראה מהמאחז המקומי של זוהר סבח ) נכנסים עם טרקטורון לתוך קהילת הרועים בכפר מערג׳את. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=794501842616274&rdid=lDiW5VHAIGLY6y0Z   שלהי מאי 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד שלושה מתנחלים רעולי פנים מגיעים בכלי רכב, עם צ׳קלקה, לתוך קהילת הרועים בכפר מערג'את. הם נכנסים לדיר, ומעמיסים-גונבים 20 עיזים. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=773291738258232&rdid=vJT4HmfeWkuc2Ro7   22 ביוני 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד עדר של המתנחל זוהר סבח  הגיע לשטח המרעה של ראס עין אל-עוג'א, בשבת קודש, והתקרב תוך הפחדה לעדרים הפלסטיניים. המתנחל הזעיק משטרה וצבא, טען שהותקף ושגנבו לו עיזים. כוחות הביטחון פלשו לכפר, הכריזו עליו כשטח צבאי סגור, עצרו פלסטינים ועיכבו פעילי זכויות אדם שבאו לתעד. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=2462466883951989&rdid=Xwn8XdkHMQh1nFmy   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד של פעיל באירוע בראס עין אל-עוג'א "בערך ב-07:00 בבוקר הגיע המתנחל זוהר סבח מהמאחז שלו עם עדר, והתקרב אל עדרי הפלסטינים. הם התחילו מייד לברוח. החמור של אחד הרועים נשאר מאחור, קרוב לעדר של זוהר סבח , והם ביקשו מאיתנו ללכת להביא אותו. זוהר סבח  התקשר למשטרה או לצבא, ואמר שתקפו אותו, הכו אותו באלה, זרקו עליו אבנים וגנבו לו עיזים. הכל שקרים. הצבא הגיע מלווה על ידי גבריאל קאליש  [רבש"ץ מבואות יריחו, בוגר ישיבת ההסדר מעלה אפרים, שזכה ב"אות רבש"ץ מצטיין חטיבתי", בספטמבר 2023, בשל כך שהוא "תורם ומשקיע רבות בביטחון היישוב. מעורב ומחובר באופן תמידי להערכת המצב; מחובר לשטח ולאנשים, נעים הליכות ודרך ארץ, ופועל מתוך תחושת שליחות אמיתות ואהבת הארץ"]. החיילת דיברה עם זוהר סבח , אבל לא רצתה להקשיב לי. העדרים הפלסטיניים הסתלקו בחזרה לכפר, והעדר של זוהר סבח  המשיך להתקדם אל תוך הכפר. בינתיים הגיע לצד השני של הכפר קבוצה גדולה של מתנחלים, צבא ומשטרה. הכוחות דיברו עם זוהר סבח , עומר עתידיה  [בעל "עינות קדם – חווה חקלאית במדבר"], גבריאל קאליש , ועם מתנחלים נוספים. לנו לא נתנו להתקרב אליהם. דיברו אלינו באלימות מילולית. לקחו לנו תעודות זהות, והודיעו שאנחנו צריכים להגיע למשטרת בנימין כדי לתת עדות. לאחר מכן עצרו שלושה פלסטינים שאין להם שום קשר לאירוע, ובהמשך פלסטיני נוסף. כאשר הגענו לתחנה הודיעו לנו שאנחנו מעוכבים כי 'היינו מעורבים באירוע תקיפה'. לקחו את הטלפונים שלנו, ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. אחרי כשעה הודיעו לנו שאנחנו כבר לא מעוכבים; אבל צריכים להישאר כדי לתת עדות. בדרך, לפני שהגענו לתחנת המשטרה, חסם אותנו רכב שממנו ירד מתנחל רעול פנים, דיבר ערבית והתחזה לפלסטיני. להערכתי, כל האירוע היה מתוכנן. המהירות שבה צצו כל המתנחלים מעידה על כך. הגיעו מתנחלים שבדרך כלל לא רואים באזור, כמו עומר עתידיה . הצבא והמשטרה לגמרי איתם. אותנו הם לא סופרים ובטח שלא את הפלסטינים". https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=458483833468337&rdid=fQYOhfKwNXlzTANt   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד של פעיל "בהמשך לאירועי אתמול (22.6.2024) ב ראס עין אל-עוג'א, לאחר שהצליח לגנוב כבשים תחת ההגנה של אנשי הביטחון, ולהוסיפם לעדר העיזים שלו, חזר היום זוהר סבח  עם מתנחלים נוספים ועם כוחות הביטחון, להמשיך בביזת הכבשים. בסביבות 15.30 הגיעו, כמו אתמול, מתנחלים בחסות חייל וקצינה ל ראס עין אל-עוג'א. הם נכנסו לדיר אחרי דיר, בחפשם אחרי מה שהם כינו 'כבשים גנובות'. הקצינה דרשה מהפלסטינים להתרחק ולא להפריע באיתור הכבשים. שלושה מתנחלים נכנסו לדירים, בעוד החיילים אינם מתירים לאיש להתקרב. בחלוף כחצי שעה, כאשר חיפושיהם היו לשווא, הם פנו לחזור לדיר שבו החרימו או שדדו כבשים אמש. בנקודה הזו, המתח גבר, והתכנסו פלסטינים רבים – נשים, ילדים וגברים. העדרים, אחוזי הפחד, נמלטו מהגדרה לאחר שפלסטינים פתחו שער. ניסיונות ההרגעה של אבי המשפחה צלחו. המתנחלים נכנסו, ומצאו כבשה אחת שאוזנה רצועה בסימן צהוב. התעורר ויכוח ארוך ביחס לבעלות על הכבשה. אנשים התקבצו סביב, כולל הרבש"ץ החמוש. שני כלי רכב של המתנחלים הגיעו עד לשער הגדרה, ולשם הועמסה הכבשה. מתנחל השליך אבן על הפלסטינים הנקבצים, ואלה השיבו באבנים. הקצינה ירתה באוויר צרורות רבים, וחיילים נוספים הצטרפו בירי לא מבוקר באוויר של גז מדמיע. כתוצאה מכך נפגעו ילדים באמבולנס. יודגש שוב: באירוע לא נגנב צאן מהמתנחל זוהר. עדרו מורכב מעיזים, אבל גם אתמול וגם היום נלקחו (נשדדו) כבשים מהפלסטינים, בשיתוף פעולה הדוק עם הצבא". https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=483417644212151&rdid=DnrJgY7tDIIvVpYS   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד (דורון מיינרט) ״האירועים ביומיים האחרונים באזור ראס עין אל-עוג'א הם מיקרו-קוסמוס למפולת שכולנו נמצאים בה; אובדן מוחלט של שלטון חוק... הפעם הייתי מעורב ברוב האירוע אישית, וזוהי עדות מגוף ראשון, שמגובָּה בסרטונים ובעדויות נוספות של מי שהיו איתי. האירוע התחיל בשבת, בשעה 07:00. אני ושותפי היינו שם כבר מהלילה שלפני כן. הגענו לאזור המרעה שמדרום לכפר, ומייד ראינו ארבעה עדרים פלסטיניים שנעים במהירות חזרה לכיוון הכפר. מעבֵר לנחל ראינו את עדר העיזים של המתנחל זוהר סבח ... הפעם, זוהר סבח  רעה את העדר בעצמו, ולא אחד מנעריו. הפלסטינים ניגשו אלינו, וביקשו שנבוא איתם להביא חמור שנשאר ליד העדר של זוהר סבח . הלכנו איתם, והם לקחו את החמור, וחזרו לעדרים שלהם שהמשיכו ללכת במהירות בחזרה לכיוון הכפר, מאֵימת זוהר סבח . כאשר עברנו בקרבת העדר של זוהר סבח , שמענו אותו מתקשר למשטרה או לצבא, וטוען שהכו אותו במקל, זרקו עליו אבנים וגנבו לו עיזים. השיחה הזו היא ההתחלה של כל האירועים שלאחר מכן, והיא חד-משמעית שקר מוחלט. אנחנו היינו שם, ראינו מה מתרחש, צילמנו. איש לא נגע בו, ואין שום סיכוי שגנבו לו עיזים או שהעדרים התערבבו. מרחק המינימום בין העדרים היה 500 מטר לפחות, לאורך כל האירוע. זוהר סבח  עצמו נראה לאורך כל האירוע בריא, שלם ורגוע; פועל על פי תוכנית מתואמת עם שאר המתנחלים באזור, ולהערכתי גם עם גורמים בצבא ובמשטרה. מהשלב הזה היה ברור שמדובר באירוע גדול ומתוכנן של שוד צאן ושל הטלת אימה על הכפר; אירוע שמטרתו, בין השאר, להרתיע את התושבים המקומיים משיתוף פעולה איתנו, המתנדבים. תוך דקות מההודעה הגיע לאזור רכב צבאי, שהובל על ידי רכב אזרחי שנהוג על ידי גבריאל קאליש , רבש"ץ מבואות יריחו... זמן התגובה המהיר מעיד על כך שהדברים היו מתוכננים מראש. בדרך כלל לוקח לכוחות באזור להגיע לפחות חצי שעה – הייתי שם בעשרות אירועים. זוהר סבח ניגש לחיילת, וסיפר לה את הסיפור השקרי שלו. אני ניגשתי אליה ואמרתי שכל דבריו שקר, שהייתי שם יחד עם שותפי, ושיש לנו סרטונים שמוכיחים זאת, היא אמרה שלא יכול להיות ש זוהר סבח  משקר, וסגרה את החלון. כך נהגו החיילים, הקצינים והשוטרים האחרים שניסיתי לדבר איתם בשעתיים שלאחר מכן. גבריאל קאליש  המשיך אל תוך הכפר, ואנחנו נסענו אחריו. בכניסה לכפר, בחלקו הצפוני, כבר היו כעשרה כלי רכב של מתנחלים, וכוח צבאי נוסף. מהר מאוד הגיעה קצינה בדרגת סרן (כנראה המ"פ של הגזרה), ושתי ניידות משטרה עם שני שוטרים מוכּרים לנו – פקד ג"ח, ושוטר בשם א,. ב"צירוף מקרים אקראי", שניהם היו במשמרת באותה שבת, ושניהם שהו בקרבת מקום, כך שהתאפשר להם להגיע תוך רבע שעה. הניסיונות לדבר עם הקצינה זכו בתגובה דומה לניסיון לדבר עם החיילת שלה. כאשר ניסיתי לדבר עם השוטרים, הם לקחו ממני ומשותפי תעודת זהות, התנהגו אלינו בברוטליות מילולית, ומנעו מאיתנו למסור עדות למרות שחזרנו ואמרנו שאנחנו יודעים שמדובר בעלילה ובשקר. דרשו מאיתנו להישאר מרוחקים, ולא להתקרב לכוחות ולכניסה לכפר.   לשטח הגיעו גבריאל קאליש , זוהר סבח , ועוד רבים אחרים, שכוחות הביטחון משרתים אותם ומתרועעים איתם, שותים בצמא את דבריהם – הם אדוני הארץ.   בשלב הזה התחילו הכוחות את הביזה ואת הטרור בכפר. עצרו אנשים שאין להם שום קשר לאירוע, ונכנסו בשיטתיות לדיר אחרי דיר בחיפוש אחר הצאן הגנוב. כאשר ניסיתי ללכת אחריהם כדי לתעד. הודיעו לי שאני מעוכב. קצין נוסף, שרצה לתחקר אותי במקום, נבלם על ידי קצין המשטרה השוטר ג"ח הודיע לנו שאנחנו מעוכבים בחשד למעורבות באירוע תקיפה או לצורך מתן עדות או לצורך חקירה. בכל פעם, גרסה אחרת; אבל ברור שהמטרה הייתה פשוט להרחיק אותנו מהמקום. במשטרת בנימין, אליה נלקחנו, אמרו לנו שאנחנו מעוכבים כמעורבים באירוע תקיפה. לאחר כשעה הודיעו שאנחנו לא מעוכבים עוד, אלא רק עדים. נתנו עדות מלאה לחוקרת, ומסרנו את הסרטונים ואת התמונות. כמובן שאף אחד לא חיכה לבירור האמת. המעצרים השרירותיים והשוד והביזה של הכבשים המשיכו ללא כל הוכחה על כך שהיה בכלל אירוע חוץ מדבריו של זוהר סבח , שכמובן לא נדרש להציג כל סרטון או כל הוכחה לכך שפגעו בו או גנבו ממנו.   העברתי את הגרסה שלי גם לעיתונאי שכתב כתבה, אבל העורך שלו לא פרסם אותה. מי שכן פרסם היו עיתונים וקבוצות ווטסאפ של הימין, שמסרו כמובן את הגרסה השקרית של זוהר סבח  וחבורתו. באחד הפרסומים הואשמתי, בשמי, שאני יחד עם שותפי תקפנו את זוהר סבח . בינתיים הגיעו לשטח פעילים נוספים, שהמשיכו לתעד את האירוע ולנסות לדבר ללא הצלחה עם הקצינים בשטח ועם קצינים בכירים יותר, ללא הועיל. הכוחות סייעו למתנחלים לשדוד עיזים וכבשים (למרות שבעדר של זוהר היו רק עיזים), והמתנחלים העבירו אותם לחווה של זוהר. בסך הכל עצרו בין שלושה לשישה פלסטינים, ושדדו 12 עיזים וכבשים.   אתמול, ביום ראשון בשעות הצהרים, הגיע שוב זוהר סבח , עם עוד שלושה מתנחלים וכוח קטן של קצינה ושלושה חיילים, ונכנסו לכפר כדי 'לחפש כבשה גנובה'. הם עברו דיר אחר דיר. הפעם לא הגיעה איתם שוטרים. קצינת צה"ל חושבת שתפקידה בגזרה הוא לסייע למתנחלים להיכנס לכפר ולחפש כבשים גנובות לכאורה. בשלב מסוים נזרקו אבנים בין שני הצדדים, והכוחות ירו בפראות באוויר. החיילים יצאו, חזרו אחרי כשעה וירו עשרות מטולי גז מדמיע לעבר הכפר – זאת אחריו שהאירוע הסתיים, ללא קשר לפעילות מבצעית...   כל האירוע היה ללא ספק מתוכנן ומאורגן מראש על ידי המתנחלים כצעד נוסף להשגת את המטרה – גירוש הקהילות משם, כפי שגירשו כבר עשרות קהילות. באזור ראס עין אל-עוג'א – מערג'את המתנדבים הישראליים מפריעים, ולכן המטרה היא להרתיע את הפלסטינים משיתוף פעולה איתנו. הדברים נאמרו לנו במפורש על ידי המתנחלים: "אם לא הייתם פה, זה לא היה קורה". נכון, הם פשוט היו מסתלקים". https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=893622592780197&rdid=ccjuhdj3CIOybRyb   דורון מיינרט בביקור בבית הספר (צילום: עידן ירון, 27.9.2024) תחילת אוגוסט 2024 צילום מתוך הכפר מערג'את: הכביש המוליך לצומת טייבה. מתנחלים מ"חוות זוהר" מטילים טרור, ומכים פלסטיני המחכה בצד הדרך. תחילת ספטמבר 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד בכפר מערג׳את נשמעו צרחות מאחד הבתים בקהילה. על פי עדות, שלושה מתנחלים הגיעו ועמדו ליד אחד הבתים. לאחר מכן נכנסו לחדר בחלקו האחורי, המשיכו משם לבית השכנים, וניסו לגנוב עדר. המתנחלים התיזו גז פלפל, ופגעו באישה וילד. אנשי הקהילה יצאו לשֵמע הצרחות וההמולה, ובכך מנעו את גניבת העדר. שלושת המתנחלים ברחו ברגע שהגיעו למקום פעילי זכויות אדם. זמן קצר לאחר מכן, מקהילה הקרובה ראס עין אל-עוג'א, הגיע דיווח על מתנחלים שפגעו וחתכו צינורות מים". https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=528931669502450&rdid=Q6ydXe "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד מתנחלים חמושים פולשים לקהילה בכפר מערג'את, מסתובבים בין הבתים ומייצרים פחד. מתנחל ספק נופל, ספק פוצע את עצמו. קריאות של פעילים למשטרה לבוא למקום להוציא את המתנחלים מהמקום נענות בפיהוק אדיש ומנומנם. כאשר הצבא בכל זאת מגיע, נעצרים שלושה פלסטינים. המתנחלים פולשים, ואת הפלסטינים עוצרים.   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד כדי לאפשר למתנחלים להתנכל ללא הפרעה לקהילה בכפר מערג'את, מוציא הצבא, בעזרתו הפעילה של רבש"ץ מבואות יריחו, גבריאל קאליש  (ובסבירות גבוהה, לפי פקודה שלו) צו שטח צבאי סגור לאזור שבו נמצא מתנחל עם עדרו. לאחר שהצבא הוציא את הפעילים מהאזור, נכנס מתנחל בדהירת רכב לתוך הקהילה.   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד הבוקר, הצבא רעול הפנים גם עיכב את פעילי זכויות האדם שנמצאים בכפר מערג'את, כדי לתעד את העוולות ולחצוץ בין הפלסטינים המותקפים לבין הפורצים הבריונים. עדר של עשרות עיזים, וכן כמה כלבים, הורעלו למוות הלילה בכפר מערג'את. דגימות נשלחו לבדיקה על ידי הפעילים במקום. לפני שהעדר הורעל נצפו מתנחלים באזור. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=1239389120744034&rdid=avS3ZtJA1GyfPvWk   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד תוצאות הנתיחה של העיזים בכפר מערג'את מוכיחות שהעיזים מתו כתוצאה מאכילת חומר דישון או חומר הדברה רעיל. לא נמצא בקיבה מזון מסוים, שאפשר להוכיח בוודאות שהוא מקור הרעל, וייתכן שהרעל היה במים. ברור שאין באזור שדות מעובדים, כך שחומר הדישון או חומר ההדברה נאכל בדיר, ומן הסתם הוחדר באופן עוין. גם העובדה שהעיזים שהראו סימני מחלה והוזרק להן אטרופין ניצלו, מוכיחה כי הייתה כאן הרעלה.   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד בלילה שבין חמישי לשישי הורעלו בכפר מערג'את עשרות עיזים ומספר כלבים. הבוקר, יום ראשון, הפלישה היומית: מתנחל מהמאחז הקרוב של זוהר סבח  פולש עם עדר לתוך שטח פלסטיני פרטי. הצבא שהוזעק הלך דווקא למאחז של זוהר סבח . https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=1200651307991476&rdid=dz8dXFJbGMgIR8E4   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד שני פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", ובמאי סרטי תעודה צרפתי, נעצרו בכפר מערג׳את. הבוקר פלש רועה מתנחל לתוך הקהילה בכפר מערג׳את. הוא תועד כאשר העדר שלו בתוך הקהילה, רועה על אדמה פרטית. הפעילים הזעיקו את הצבא, שהגיע ישירות למאחז של זוהר סבח  ממנו יצא המתנחל.   16 בספטמבר 2024   ≥ נקודת המבט של הימין נקודת המבט של השמאל≤ הבדלי גרסאות ערבים ביצעו לינץ'  ברועה צאן: "היינו כפסע מבנימין אחימאיר 2". הפורעים שהבחינו בבעל החווה נמלטו מהשטח והשאירו את הרועה מדמם. כוחות הצלה שהגיעו למקום העניקו לו טיפול רפואי בשטח, ופינו אותו לבית החולים . מאוחר יותר עצרו כוחות משטרה שניים מהחשודים בתקיפה .   רועה צאן יהודי, שיצא מחוות זוהר, הותקף על ידי פלסטינים באזור מבואות יריחו. לפי עדויות, התוקפים הגיעו מהמאחז הערבי מערג'את הסמוך. האירוע הסלים לכדי עימות נוסף בין אזרחים ישראלים לפלסטינים, שבמהלכו נפצעו כמה מעורבים משני הצדדים . זמן קצר לאחר מכן הגיעו כמה אזרחים ישראלים לנקודה אליה נמלטו והסתתרו החשודים שתקפו את האזרח הישראלי. במקום נוצר חיכוך, ובמהלכו נפצעו כמה פלסטינים. כוחות הצלה, שהגיעו למקום העניקו לנפגעים טיפול רפואי. הרועה פונה לבית חולים, עם חבלות בראשו . לא נמסרו פרטים על מצבם של הפצועים הפלשתינים. בהמשך היום, כוחות משטרה עצרו שני חשודים בקשר לתקיפה של הרועה .   העימות שפרץ בין פלסטינים ליהודים באזור מבואות יריחו החל כאשר פורעים ערבים תקפו רועה צאן יהודי , שרעה עם עדרו בתחום השיפוט של היישוב מבואות יריחו בבקעת הירדן. הפורעים הקיפו את הרועה, חטפו את מכשיר הפלאפון שלו, והכו אותו באלות. במהלך התקיפה הצליח הרועה ללחוץ על לחצן מצוקה ייעודי, שנרכש עבור הרועים, ולהזעיק למקום את בעל החווה וחבריו הרועים שחשו למקום יחד עם כוחות הביטחון באזור, והחלו לחפש אחר הפורעים שנמלטו למאהל הבדואי הסמוך. הפורעים, שהבחינו בבעל החווה, נמלטו מהשטח והשאירו את הרועה מדמם. כוחות הצלה שהגיעו למקום העניקו לו טיפול רפואי בשטח, ופינו אותו לבית החולים. מאוחר יותר עצרו כוחות משטרה שניים מהחשודים בתקיפה.   ארבעה פלסטינים תקפו רועה יהודי. הוא פונה לבית חולים, במצב בינוני. שניים מהתוקפים נעצרו. בשעה 09:42 התקבל במוקד הבקעה מגנום SOS מהמכשיר הלווייני של החווה. הועבר דיווח למוקד הבקעה ולבעל החווה. כוחות הגזרה הוקפצו, ונשלחו כוחות ביטחון ואמבולנס".   זוהר סבח : "הרועה התקשר אליי, ולא הצלחתי לשמוע דבר חוץ מצרחות ושאגות. הבנתי מייד שקורה משהו רע, ורגע לאחר מכן קיבלתי התראה ללחצן המצוקה, ששידר במקביל למוקד הביטחון".   איילת לאַש : " יהודים הותקפו היום על ידי תתי-אדם ערבו-נאצים , סמוך למבואות יריחו. התוקפים: מנהל בית ספר, ועוד מורה . איך זה ששקט פה?! איפה כל השמאלנים שהזדעזעו מאירועי ג'ית?! איפה כל המתן כהנות, שרצו לגנות ולבקר את הערביות עם זר פרחים?! יבואו לבקר גם את היהודים שנפצעו מלינץ' של הנאצים הערבים?!". ראו להלן. טענת "מסתכלים לכיבוש בעיניים": " לא ראינו כל עדויות רפואיות לפציעתו של הנער , למרות התמונה שהתפרסמה של פגיעה מאחור בראשו, שאין לנו מושג לגבי אמינותה".   פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים" דניאל דה מלאך: "הטענה כי 'כוחות הצלה שהגיעו למקום העניקו [לרועה] טיפול רפואי בשטח, ופינו אותו לבית החולים' אינה נכונה. המותקף, שתמונתו טושטשה במקורות של הימין, לא פונה לבית החולים, אלא השתתף בהתקפה על הכפר, והוגש נגדו כתב אישום .   גם בהודעה של סון הר-מלך, היא כותבת שכוחות הביטחון 'מתנכלים' לרועה שהותקף. אם הרועה 'הובהל לבית חולים', איך ייתכן שכוחות הביטחון 'מתנכלים לו?'. הם עצרו אותו, כי הוא השתתף בהתקפה האלימה ".   תמונת 'הצעיר שנפגע' התפרסמה באופן שלא מאפשר זיהוי שלו  (זאת, בין השאר, מכיוון שהוא מתועד בתקיפה האלימה של בית הספר)".   "הטענה כי 'יהודים הותקפו', אינה נסמכת על עדויות מוכחות".   "האמירה כי 'האירוע הסלים לכדי עימות נוסף בין אזרחים ישראלים לפלסטינים, שבמהלכו נפצעו כמה מעורבים משני הצדדים' לא תואמת את המציאות. אף לא אחד מהם נפצע. רואים בסרטונים כי הם תוקפים באלות, גם את פעילי מסכלים לכיבוש בעיניים, וגם את הפלסטינים, וכי הפעילים לא הגיבו ".   "האמירה כי, 'מאוחר יותר, עצרו כוחות משטרה שניים מהחשודים בתקיפה', המתייחסת למורה ולמנהל בית הספר – שהפורעים נכנסו למשרדו חמושים בעלות לרעולי פנים, והכו אותו – חסרה, ואינה מציינת כי החשודים שוחררו אחרי יומיים, ללא אישום כלשהו , מה שמעיד שגרסת המתנחלים אינה מבוססת" [ראו להלן].     התייחסות לאחר מעשה – ח"כ מטעם עוצמה יהודית לימור סון-הר-מלך :   עיתונות ימין – תיעוד "הצעיר שנפגע" (פורסם בעיתונות הימין כ"צילום ללא מקור")   אירוע שיא: 16 בספטמבר 2024 – בית הספר בכפר מערג'את   שלט בית הספר (צילום: עידן ירון, 26.9.2024)   שלט תרומה – בית הספר (צילום: עידן ירון, 26.9.2024) בית הספר – מראה כללי (צילום: עידן ירון, 26.9.2024)   חדר מנהל בית הספר (צילום: עידן ירון, 26.9.2024)   דלת המנהל הפרוצה (צילום: עידן ירון, 26.9.2024)   ≥ נקודת המבט של הימין נקודת המבט של השמאל≤ אין גרסה מסודרת ומוסמכת. נערים תקפו שני פלסטינים בבית ספר בכפר מערג'את, לעיני התלמידים. התושבים דיווחו על התקרית לפעילי שמאל. הפעילים באו לשם, והוכו גם הם בידי המתנחלים, שהשתמשו באלות. לדברי הפעילים, המתנחלים טענו כי הם מחפשים תושב של הכפר שהיכה את חברם.   ארגון בינלאומי (WBP) אזכר את האירועים בבית הספר היסודי אל-קאבנה בכפר מערג'את. בניסוחו: ביום שני, בסביבות 09:47, נמסר כי שלוש מורות וכמה תלמידים נפצעו, יחד עם פעילה בריטית-פלסטינית. בית הספר מעסיק 30 מורים ומורות, המשרתים כ-100 תלמידים ותלמידות, ונתמך על ידי הארגון. הארגון קרא להגן על התלמידים בבית הספר ובסביבתו, מפני תקיפת המתנחלים; להסיר את כל ההגבלות המונעות חופש תנועה של בני אדם וסחורות בגדה המערבית; להבטיח שבתי ספר לעולם לא יהוו למטרה לפעילות צבאית או עוינת, ושהמורים והתלמידים לא יושפעו בדרכם לבית הספר מכל פעילות צבאית או עוינת; שתיערך חקירה וידווח על כל תקיפה על בתי ספר. לוח הזמנים של האירוע – נקודת המבט של פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" 09:27 ע': "I hope the activists return to meet the settler now. He is near the house next to the school. After he made sure that you had left the village, he approached the residents' homes." 09:32: ד': "we were in Auja to pick up someone and go there mow". 09:40 ע': "Settlers attacked a man now in Marjat, near the school". [09:42: הודעה לכתב Ynet, אלישע בן קימון, על רועה שהוכה. 09:44 ער': "ד', אנא מהרו". 09:46 עו': "הם הגיעו". 09:49 מאיר בלייך מתחיל לצלם סרטון, בן 01:52 דקות. 10:07 ת': המתנחלים יצאו מהכפר מערג'את עכשיו. 11:01 ע': אני עם הבחורה הצעירה שהותקפה. קוראים לה ת', בת 25. היא מספרת שרעתה את הצאן ליד בית הספר. הגיע מתנחל אחד, ובא להכות אותה עם אלה; אבל היא תפסה את האלה עם היד. אחר כך הגיעו שלושה או ארבעה, והכו אותה ברגל, וביד ובכל חלקי הגוף (היא צולעת, והיד שלה רפויה, לא חושב שזה שבר, אבל לא מבין בזה). הצמידו אותה לרצפה, אחד מהם לחץ את המגף שלו על הלחי שלה, שהייתה על הקרקע כדי שלא תוכל לזוז, והשאר הרביצו לה עם אלות.   "בצלם" – תיעוד בבוקר יום שני, 16.9.2024, הגיעו מתנחלים מהמאחז "חוות זוהר" לבית בדרום קהילת אל-מערג'את, שבמחוז יריחו, במה שנראה כניסיון מכוון לייצר פרובוקציה, שתספק אמתלה לתקיפת תושבי הקהילה. לדברי המתנחלים, תושב הקהילה תקף אחד מהם ופצע אותו. בסביבות השעה 9:30 נמלטו שתי נשים מהבית לכיוון בית הספר, כאשר מתנחלים חמושים במקלות רודפים אחריהן. המתנחלים נכנסו לשטח בית הספר, צעקו על פעילים שנכחו במקום, תקפו אותם במקלות, ופצעו אחת מהם בזרועה. למשמע המהומה יצאו כמה תלמידים מהכיתות, ואחד המתנחלים הכה את התלמידה בת ה-13, והיא נמלטה אל מחוץ לשטח בית הספר. בשלב הזה נעלו המורים את דלתות הכיתות, והמתנחלים חבטו בהן ובחלונות, וניסו לפרוץ אותם. בינתיים הגיעו לבית הספר מתנחלים נוספים, חלקם רעולי פנים וחלקם חמושים במקלות. המתנחלים הצליחו לפרוץ את דלת חדרו של המנהל, שבו נכחו גם שתי מורות ותלמיד כיתה א'. המנהל הרים כיסא, כדי להתגונן, ואז תקפו אותו המתנחלים, הפילו אותו ארצה והכו אותו במקלות בכל חלקי גופו.   לאחר מכן, הם גררו אותו ברגליו אל החצר. הם תקפו גם את שתי המורות, הפכו את תכולת החדר, והשחיתו ציוד, בעוד התלמיד מסתתר בבכי מתחת לשולחן. לאחר מכן יצאו המתנחלים מהמשרד, וגררו את המנהל למכוניתם. כמה דקות לאחר מכן הגיעו לבית הספר חיילים ושוטרים, יחד עם מתנחל שדימם מראשו. הכוחות הרחיקו את המתנחלים התוקפים מהמקום, ואז ערכו בשטח בית הספר חיפוש אחר חשוד בתקיפת המתנחל מוקדם יותר באותו בוקר. לאחר מכן, הם הוציאו את מנהל בית הספר ממכונית המתנחלים, אזקו את ידיו, והכניסו אותו לג'יפ צבאי, שהתחיל לנסוע בשטח הקהילה. בדרכם נתקלו בתושב הקהילה שהתלונן על פלישת המתנחלים, ואז עצרו גם אותו. הם הושיבו אותו ואת מנהל בית הספר לצד הדרך, ולאחר זמן מה הכניסו את שניהם לג'יפ ולקחו אותם מהמקום. כעשר דקות לאחר שהג'יפ עזב את המקום הגיע לקהילה אמבולנס שפינה את הפצועים לבית החולים ביריחו.   מאוחר יותר באותו היום הגיעו חיילים לבית הספר והחרימו את מצלמות האבטחה שלו. לאחר האירוע עצרה המשטרה גם חמישה מתנחלים, שניים מהם קטינים. מנהל בית הספר נחקר, ואז אושפז בבית החולים הדסה תחת שמירה ושוחרר ב-19.9.24 יחד עם העצור השני מהקהילה. https://www.youtube.com/watch?v=KZ4EX1HZYVk (עותק של סרטון שצולם על ידי פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים", מאיר בלייך)   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד (מאיר בלייך) בשעת בוקר הלכנו בצמוד לעדר, שהובל על ידי מתנחל שיצא מהמאחז של זוהר סבח . העדר נע תחילה בצמוד לבתים של מערג'את, הנושקים לכביש 449. אחר כך פנה לכיוון מבני היישוב ובית הספר, ושם חצצנו בינו לבין בתי התושבים. בחלוף דקות אחדות, כאשר העדר ורועו התרחקו ופנו לכיוון מבואות יריחו, נסענו לעוג'ה, אספנו את הסטודנטית הבריטית, ופנינו ל ראס עין אל-עוג'א. כאשר הגענו לשם הוזעקנו לכפר מערג'את. שם, ראינו מתנחלים אחדים רצים עם אלות לעבר בית הספר. גם אנו רצנו לשם, ובמתחם הפנימי ראינו נערות נמלטות בזעקות, ומתנחלים משתוללים, כשהם מצוידים באלות. הם תקפו אותנו. אחרים תפסו פלסטיני, השכיבוהו והכו אותו. למקום הגיעו כוחות צבא, וההשתוללות שככה.   דובר צה"ל: התקבל דיווח על אזרח ישראלי שהותקף על ידי כמה פלסטינים במרחב מבואות יריחו, וכתוצאה מכך נפצע בראשו. זמן קצר לאחר מכן הגיעו כמה אזרחים ישראלים לנקודה שאליה נמלטו והסתתרו החשודים שתקפו את האזרח הישראלי. במקום נוצר חיכוך, ובמהלכו נפצעו כמה פלסטינים. עם קבלת הדיווח, כוחות צה"ל ומשטרה קפצו לנקודה, טיפלו באירוע החיכוך ועצרו כמה פלסטינים בחשד לתקיפת מתנחלים.   מעצרים   ב-18 בספטמבר 2024 נמסר כי "הוארך מעצרם של שלושה חשודים נוספים בתקיפת הפלסטינים בכפר. בין העצורים זוהר סבח . הוא נכנס בעבר אל הכפר, וירה בו בנשקו הצבאי, שהוחרם לאחר מכן. שני החשודים האחרים הם קטינים. השלושה חשודים בתקיפה ממניע גזעני ובקשירת קשר לביצוע פשע. אתמול הוארך מעצרו של אחד חשוד נוסף בתקיפה, שבוצעה לפני יומיים".   אמצע ספטמבר 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד שתי ילדות קטנות, שמכּירות כבר את השגרה של המתנחל המקומי, בורחות מפניו לתוך בית הספר. גבריאל קאליש  – רבש״ץ מבואות יריחו – בביקור המי יודע כמה בקהילה בכפר מערג׳את, מגיע לאזור בית הספר – אותו בית ספר שאך שלשום מתנחלים אלימים פרצו לתוכו והכו תלמידים, מורים ופעילים – ולא שיש לו מה לחפש שם. הוא לא מוזמן ולא רצוי. הוא פולש זר, שכל רצונו הוא לזרוע פחד ואימה, שעושה זאת במתק שפתיים וחיוך מזויף. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=2319478571748626&rdid=YvhkMLAM1UrepxCF   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד היישר מהמאחז של זוהר סבח  יוצא המתנחל לתוך הכפר מערג'את. הבוקר הוא תקף באלה את אחת הפעילות. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=550680334291467&rdid=UeqrITkrVLz8rWZs   19 בספטמבר 2024   שני פלסטינים נחשדו בעקבות האירוע, והופנו לבית המשפט הצבאי יהודה להערכת מעצרם; זאת למרות שהייתה אינדיקציה לכך "ששניהם היו מותקפים, ולא מבין התוקפים״.   העצורים הפלסטינים (חדשות מבזק לייב, 16.9.2024) (התמונות מופיעות בעיתונות הימין בציון "קרדיט חופשי")   החלטת בית המשפט הצבאי יהודה לגבי שחרור מנהל בית הספר והמורה (19 בספטמבר 2024) בית המשפט הצבאי יהודה – החלטה בעניין הארכת מעצר של החשודים היהודים "בית המשפט הצבאי יהודה" פרקליטות מחוז ירושלים הגישה כתבי אישום נגד חמישה מתנחלים, שניים מהם קטינים, בגין מעורבות בתקיפת פלסטינים ופעילי שמאל בבית ספר בכפר מערג'את. כתבי האישום, שהוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים, מייחסים לנאשמים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חטיפה, הסגת גבול ואיומים – כל אחד לפי חלקו. שלושת הבגירים הנאשמים הם זוהר סבח , בעל מאחז חווה סמוך, וכן מלכיאל שמולביץ ' ו נס גורליק . הפרקליטות מבקשת לעצור את כולם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. לפי כתב האישום, החמישה נכנסו לבית הספר עם אלות וגרזן, הכו ובעטו בכמה אנשים ששהו בבית הספר, בין היתר מנהל בית הספר, וגרמו לחלקם שברים בחלקי גופם. באותו הזמן שהו בבית הספר הפלסטיני המנהל, שתי מורות ותלמיד בגיל בית ספר יסודי. כאשר הבינו שהמתנחלים נכנסו לבית הספר החזיק המנהל את הדלת בחוזקה כדי שלא תפתח, והקטין הסתתר מתחת לשולחן המנהל.   בכתב האישום פורט כי הנאשמים שברו את ידה של אחת הפעילות וכן את צלעותיו של המנהל. הנאשם מלכיאל שמולביץ'  הכה את המנהל בעודו מחזיק גרזן בידו, והטיח את ראשו בדלת. בהמשך, לפי האישום, הם גררו את המנהל אל מחוץ לשטח בית הספר, הכניסו אותו לרכבם ונסעו איתו מרחק קצר עד להעברתו לידי כוחות הביטחון. לפי כתב האישום, החבורה הגיעה למקום לאחר שאחד הנאשמים הקטינים נפצע בראשו כשהושלכה לעברו אבן באזור בית הספר בכפר. אף שלמנהל לא היה קשר לאלימות הוא נעצר, וכעבור שלושה ימים הובא לדיון בבית המשפט הצבאי עופר ושוחרר.   עורך דינם של המתנחלים טען באחד מדיוני הארכות המעצר כי הנער שהעיד שהותקף הזעיק עזרה באמצעות טלפון חירום שחולק למתנחלים לאחר רצח הנער בנימין אחימאיר באפריל. עורך הדין טען כי בעקבות הקריאה הגיעו המתנחלים לבית הספר, ובהם זוהר סבח . בדיון שהתקיים ערב קודם לכן אמר נציג המשטרה כי שמולביץ' זוהה כמי שהכה אדם בתוך חדר המנהל בבית הספר ושהוא זוהה בסרטון עם גרזן. כך גם נכתב בכתב האישום. הוא שמר על זכות השתיקה כאשר נשאל על כך.   בשלהי ספטמבר 2024 נמסר באתר "מסתכלים לכיבוש בעיניים" כי ב-25 לספטמבר הגיעה לכפר מערג'את קבוצה של כ-11 מתנחלים, ביניהם אלחנן גרונר , ואיתו מי שנראים כבעלי תפקידים והשפעה. המארח היה לא אחר מאשר גבריאל קאליש , רבש"ץ מבואות יריחו.   רבש"ץ מבואות יריחו, גבריאל קאליש ("מסתכלים לכיבוש בעיניים", 8.10.2024) רבש"ץ מבואות יריחו, גבריאל קאליש, ועוזר ("מסתכלים לכיבוש בעיניים", 8.10.2024) זוהר סבח בשטח (תיעוד פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", 17 בדצמבר 2024)     תחילת ינואר 2025   זוהר סבח בועט בפעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים". תחילת פברואר 2025   "בצלם" – תיעוד  מסגד וטרקטור הוצתו בכפר מערג'את שבמרכז הגדה המערבית. בתיעוד שהפיץ ארגון "בצלם" נראים שניים מציתים את המבנה והטרקטור, ואחד מהם נשמע אומר לשני בעברית: "תדליק, תדליק". המשטרה מסרה כי פתחה בחקירה, וכי היא חוקרת חשד לפשע על רקע לאומני. https://x.com/i/status/1886074119453569029   אחרית דבר באמצע מרס 2025, פעילה ב"עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון" מסרה (באתר "שיחה מקומית") כי "רק לפני כמה שבועות הודיע הממונה על הרכוש ביהודה ושומרון על כוונתו להקצות 2,400 דונם של שטחי מרעה באזור ראס עין אל-עוג'א – באותו מקום שבו נערך הפוגרום [שתואר בראש הדברים]... הקצאה רשמית של השטח לצורכי הרעייה של המתנחלים היא עליית מדרגה נוספת בשיתוף הפעולה המתקיים ממילא בין המדינה לבין המתנחלים בגירוש הקהילות הפלסטיניות... מדובר במסע מתמשך לריקון שטחי C מתושביהם הפלסטינים; זאת במטרה לאפשר את סיפוח הגדה תוך כליאת הפלסטינים חסרי הזכויות בשטחים קטנים ככל האפשר.

הרב מאיר כהנא סיים את חייו באופן טראגי, לאחר שנורה בצווארו על ידי אל סייד נוסייר, ב-5 בנובמבר 1990, בניו-יורק הרחוקה.   מייד לאחר הרצח, וההלם שהיכה בחסידי הרב בישראל, ברוך מרזל – שניצב באחת הסמטאות של שוק מחנה יהודה בירושלים, המעוז הכהניסטי המבוצר היטב – אמר, בהתייחסו לבן (האמור – לפי הלכות מלכים – למלוך תחתיו): "אתה לא מרגיש אותו. עד שערבי לא מתחיל לקלל אותו, או לזרוק אבנים, הבחור שקט מאוד. ברגע שמשהו קורה, בנימין הוא הראשון שמזנק".   ברוך מרזל מיהר להדגים מקרה – שהוא אישית לא נכח בו, אבל שמע עליו ממקורות מוסמכים: "בנימין הציל שני חסידי ברסלב, שערבים התנפלו עליהם והיכו אותם. היו שם מכות נמרצות. בנימין נעצר על זה". כאן באה הגדולה והתפארת: "[הרב מאיר] כהנא אמר לי אחר כך, שזה היה היום המאושר בחייו: בנו נעצר בארץ ישראל על הגנת יהודים".   בנימין זאב כהנא בצעירותו, בניו-יורק בנימין זאב נאסף אל אבותיו בדרך טראגית, בדומה לאביו. הוא נרצח ביריות ממארב מחבלים, בשלהי דצמבר 2000 (כעשר שנים לאחר רצח האב), כאשר בני המשפחה עשו את דרכם מירושלים בחזרה לביתם בכפר תפוח שבשומרון. ביחד איתו נרצחה רעייתו טליה.   מספידי הבן השתדלו להעניק לבנימין זאב ערך בפני עצמו, למרות שידעו את יתרונו המובהק של האב על פניו. הם העלו את הטענה כי "היה לא רק 'הבן של...', אלא אישיות גדולה בפני עצמו, הוגה דעות עם שילוב נדיר של טוהר לב ומסירות נפש למען קידוש שם שמיים".   מעבֵר לכל, הבן היה ונותר "נחבא אל הכלים", אבל "השתדל להיות איש". הוא "לא התחשב בסיכוי שלו להצליח". ואכן, כאביו לפניו – נושא שיש להקדיש לו פרק נפרד – "כֹל אֲשֶׁר עשה, לא הצליח". כדברי אחד מהמספידים אותו, הוא "זכה שבכל מעשי ידיו התייצבו מולו המערכות וניסו לעצור בעדו". להווי ידוע: "אין מחמאה וכבוד גדולים מזה". חגי סגל, תושב עפרה, חבר במחתרת היהודית, שהורשע בחבלה חמורה, העורך הראשי של היומון  מקור ראשון , לשעבר עורך הביטאון  נקודה  וממייסדי מחלקת החדשות בערוץ 7 – ניסח את הדברים בצורה המוצלחת ביותר (יוני 2019): "כאשר עלעלתי בספר ההספדים [לרב מאיר כהנא] נשר ממנו דף מוכתם בבוץ: עלון פרשת השבוע וייגש-ויחי תשס"א,  דרכה של תורה . מצאתי אותו בזירת הרצח של בנימין כהנא ושל אשתו טליה בכביש 60, ליד עפרה. הייתה שם ערימה גדולה של עלונים כאלה, לצד המכונית מנוקבת הקליעים של בני הזוג, ותחושת עליבוּת: הנה מוטלות גופות בני הדור הצעיר של משפחת כהנא, יורשיו הביולוגיים והרוחניים של המנהיג שנרצח אף הוא בידי ערבים. הם התיימרו להביא לעולם את בשורת העוצמה היהודית, מעוטרת בסמל האגרוף המפורסם, אבל בסוף נפלו שדודים מאגרופו של הצד השני. מאיר כהנא ובנו לא הרגו אף ערבי, ערבים הרגו אותם. התנועה היהודית בעלת הדימוי האלים ביותר בדורותינו הותקפה למוות בעת שהפיצה עלוני שבת".

הרב מאיר כהנא נתפס על ידי חסידיו כ"צופה ומנהיג", "כהן ונביא".   בריאיון האחרון לעיתונות אמר: "אני אחזור לכנסת ברשימה חדשה, עם שֵם אחר, אבל עם אותן המטרות ואותם האנשים. כתוב בתורה, 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ' [שמות א', י'], אז נוציא מצע חדש שיעקוף את חוק הגזענות שאמצעותו פסלו אותנו [סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת], אז ידעו כל השמאלנים... מי זה כהנא". הרב כהנא הוסיף: "מי שחושב שאנחנו תופעה חולפת – שישכח מזה... עוד ועוד יהודים רואים את זה". הוא קינח בדברים: "אני מאמין בקדוש ברוך הוא, שמראה לי את הדרך ושומר עליי... בסוף תקום כאן מדינה יהודית הִלכתית".   צפייתו-נבואתו של הרב כהנא התגשמה, לפחות בחלקה. ההתחכמות צלחה, והוקמה אכן "רשימה כהניסטית חדשה". במסגרת המשא ומתן הקואליציוני דרשו נציגי הציונות הדתית ועוצמה יהודית לבטל את "חוק הגזענות", המוֹנע מהמזוהים הישירים עם הרב כהנא [ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומיכאל בן ארי] להיכנס לכנסת ישראל. הצעד הזה טרם צלח. עם זאת, דרכו של כהנא בוודאי שלא הייתה "תופעה חולפת", והכל יודעים – בימין, במרכז, כמו בשמאל – "מי זה כהנא" (למרות שאין להם מושג ירוק, ולו בוסר, על מי ועל מה מדובר).   במבחן העליון, דרכו של הרב כהנא כַּשְלָה – מבחן האמונה בקדוש ברוך הוא השומר עליו מפני "אויביו ושונאיו וכל מבקשי רעתו" (סדר ליל ראש השנה). ב-5 בנובמבר אותה השנה (פחות מחודשיים אחרי הריאיון האחרון הזה), הרב כהנא נרצח בניו-יורק על ידי מתנקש שהיה בעל זיקה לארגון הטרור אל-קאעידה. חסידיו לא השלימו עם העובדה כי – למרות סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא – הוא נרצח על ידי בן עוולה. אחד העיתונאים תיאר היטב את התחושה: "הוא מת להם פתאום. סתם כי איזה ערבי בניו-יורק דפק לו כדור בראש. מוות נעדר הילה. רחוק מירושלים. והם האמינו שהוא חסין".   נותר "עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (חבקוק ב', ג') – הלא הוא הקמת "מדינה יהודית הלכתית"; כזאת שתחליף את הדמוקרטיה הליברלית המערבית הרקובה, בהתאם לתפיסתו של הרב מאיר כהנא ז"ל, ובמידה רבה – גם של ממשיכי דרכו יבדל"א.   "נחיה ונראה" – או, מוטב לומר, "אַז מיר וועלן לעבן, וועלן מיר זען" (אם נחיה – נראה).   מקור: יצחק רביחיא, "אני מאמין שהקדוש ברוך הוא שומר עליי", ידיעות אחרונות , 9.11.1990.

ארצות הברית של אמריקה בשנות השישים של המאה העשרים התפרסם, על ידי ליאונרד סי לואיס, מסמך מרעיד אמות סיפים בשם: דוּח אַיְירוֹן מַאוּנְטֶן על האפשרות והרציות של השלום . לואיס כתב בהקדמה: "ה הרצוף בזה מסכם את תוצאות המחקר, שנמשך שנתיים-וחצי, על הבעיה הרחבה שיש לִצפותה במקרה של מעבר כולל של החברה האמריקנית למצב שבו לא יתקיים המאפיין הקריטי ביותר שלה: יכולתה ומוכנותה לנהל מלחמה.   הנחת היסוד של "קבוצת העבודה", ה"סודית ביותר", הייתה כי "סוג כלשהו של שלום כללי עשוי להיות נתון בקרוב למשא ומתן". הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את "קבוצת העבודה": לַמה יש לצפות אם יִבקע השלום? מה יש להכין כדי להתמודד עם אפשרות כזאת?   יוער, לפני שאנו מתקדמים, כי העניין כולו היה סוג של "קנוניה של השמאל" בארצות הברית. דוּח אַיְירוֹן מַאוּנְטֶן  שימש כסטירה על החשיבה של עילית הכוח בארצות הברית דאז.   המסמך המפוברק נראה אמיתי, בקרב קורים משמאל ומימין כאחד. הוא עורר רושם עַז, והפך לשיחת היום. השפעתו לא פַּגה במשך עשרות שנים, והדיון בו – כאילו היה זה מסמך ממשי – נמשך עד לימינו אלה.   "קבוצת העבודה" נראות רלוונטיות לישראל, לא פחות מאשר לארצות הברית של אמריקה. לפיכך, הן צריכות לעורר עניין רב גם אצלנו, במיוחד בימים טרופים אלה.   מסקנות: "קבוצת העבודה" הסיקה כי "מצב של הפסקת פעולות האֵיבה וחזרה לשגרה עלול להביא לסכן את הדבק המאחֵד של החברה. המחברים תהו: "האם מלבד 'אתוס המלחמה', יש לנו שפה אזרחית משותפת כלשהי? האם יש לנו מכנֵה ערכי משותף שבכוחו לחבר את החברה המפורדת, המפוררת והמקוטבת לכלל ישות בת קיימה, מתפקדת, אחת?".   המלחמה נתפסה כ"מיַיצֵב חברתי-כלכלי" ראשון במעלה. "קבוצת העבודה" קבעה כי המלחמה אינה רק שימושית כלכלית, או הכרחית אסטרטגית; היא "המערכת החברתית הבסיסית", המאפשרת שליטה ובקרה תקינה.   "מערכת המלחמה" (war system) התבררה לא רק כחיונית ללאומים כישויות פוליטיות עצמאיות, אלא גם חיונית למבנה הפוליטי הפנימי היציב שלהם.   "מלחמה", היא – הלכה למעשה – שֵם נרדף ל"לאומיוּת". היעלמות המלחמה משמעה היעלמות בלתי נמנעת של הריבונות הלאומית ושל מדינת הלאום המסורתית עצמה. לפיכך, ללא מלחמה לא מתקיים בסיס ממשי לריבונות לאומית.   "קבוצת העבודה" פסקה כי, כדי לשמֵר את המלחמה, שחיוניותה הובהרה – ואף ללבות אותה, בהתאם ל"צו השעה" – חיוני לשמור על דימוי האויב כ"מִפלצתי" ו"חייתי".   "קבוצת העבודה" הכריעה כי, בהקשר חברתי רחב, התפיסה של "נקמה", והציווי המקראי של "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל", וכיוצא בזה (שמות כ"א, כ"ד) היא עדיין העמדה המקובלת היחידה כלפי איום בתוקפנות מצד אויב אכזר.   ברור היה כי, אם וכאשר המלחמה תבוא אל קיצה, יהיה בכך משום סכנה קיומית וממשית לחברה ולמדינה, ובעיקר לראשיה ולנגידיה, הנהנים משִפעתה.   "מערכת המלחמה" מאפשרת ממשלה יציבה, בעיקר על ידי הספקת הכרח חיצוני לקבלה של המשטר הפוליטי הנתון, לפחות על ידי רוב בני ובנות החברה.   ישראל סביר בעייני כי, בדומה למסמך הבדיוני של לואיס ועמיתיו, בישראל מתלבטים שוב ושוב לגבי סוגיות היסוד שהועלו ב"דוּח". במחצית השנייה של שנות השבעים החל אגף המחקר במוסד לעקוב גם אחר "סימנים מעידים לשלום". עד אז מיקד המחקר המודיעיני הישראלי את מאמציו באיתור מידע המעיד על הכנות למלחמה בלבד; אבל קהילת המודיעין לא אמרה את המילה האחרונה. כך לדוגמה, ב-1957 הגיש ראש אמ"ן, אהרל'ה יריב, לגולדה מאיר נייר דוח בשם "תוכנית להסדר", אבל זה לא זכה לתגובה.   סכנת "הבקעת השלום" היא מוחשית ומעוררת דאגה; זאת בעיקר ככל שמדובר בחברה מקוטבת, משוסעת או "שבטית" (בהתאם לנאומו המפורסם של נשיא המדינה).   יועצים ומומחים נדרשו לא פעם, במשך תולדותיה של המדינה, להציע "תוכניות" – מציאותיות, ובעיקר בדיוניות – להתמודדות עם מצב של "הבקעת שלום".   הסכנה ל"ריבונות הלאומית" של המדינה בולט אצלנו על אחת כמה וכמה, בוודאי ככל שמדובר ביהודה ושומרון, ולבטח ברצועת עזה. בקשר ל"הגדרת האויב", נראה כי לא די לכנותו "חייתי" – רצוי וראוי להכתירו בתווית המנואצת "נאצי". בהתאם לדעתם של רבנים מובילים, "עדיף משטר דיקטטורי-רודני, על פני אנרכיה; שהרי זה מאפשר לפחות חיים תקינים, במידה זו או אחרת".   סיכום "קבוצת העבודה" האמריקנית – מה שנראה סביר לגבי כל "קבוצת עבודה" שתמונה לצורך זה גם בישראל – קבעה, בסיום דבריה, כי "שום תוכנית או מערך תוכניות שהוצעו לצורכי מעבַר ממלחמה לשלום לא עמדה בסף הנדרש לשם היתכנות והגשמה. על הבסיס הזה, הקבוצה פסקה כי "גורם אחראי באשר הוא אינו יכול לאפשר ל'מערכת המלחמה' להיעלם כלא הייתה".   מקרה בוחן מציאותי הדברים שלעיל אינם מצוצים מן האצבע. די לעניין בספר רפי איתן: איש הסוד , שבו הוא מספר: "בשנים 1976-1975 הופעלו על ישראל לחצים בינלאומיים לצאת ביוזמת שלום. בין הלוחצים היה מזכיר המדינה של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר. אנחנו גיבשנו 'דוּח' תחת הכותרת 'עקרונות לטקטיקה של מו"מ ושל תעמולה למען ישראל'. היו לנו ספֵקות עמוקים לגבי הסיכוי ליישם את העקרונות האלה, אבל חשבנו כי העברתם לארצות הברית תיתן לנו אשראי מסוים אצל האמריקנים, ומה שלא פחות חשוב – ייתכן שיהיה בכך כדי למנוע מהאמריקנים לגבש תוכניות חלופיות שלא יהיו לרוחנו".   בינתיים – מתכננים ומתחמנים. נוצר במיוחד באמצעות ChatGPT * מבוסס על: רפי איתן: איש הסוד (עורך: רמי טל). ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2020; Leonard C. Lewin, Report From Iron Mountain . Kindle, 2018; Phil Tinline,  Ghosts of Iron Mountain: The Hoax of the Century, Its Enduring Impact, and What It Reveals About America Today . New York: Scribers, 2025.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, סיים לאחרונה (בתחילת אפריל 2025) ביקור בן ארבעה ימים בהונגריה. הוא העיד על עצמו כי, לפחות בעבר – אם לא היום – ידע מעט מאוד על המדינה המרכז אירופית הזאת. נתניהו הודה כי ידע רק על "גולאש" [לידיעת ראש הממשלה, מהונגרית – 'רועה בקר']", ועל "פושקש" [הלא הוא פֶרֶנְץ פּוּשְׁקַש, הכדורגלן ההונגרי ששיחק כחלוץ, ונודע בעיקר בעקבות ניצחון הנבחרת הלאומית על נבחרת אנגליה, במה שנודע כ"משחק המאה", שהתרחש – להשכלת הקוראים – לפני למעלה משבעים שנה].   ראש הממשלה, שהכדורגל הפך פתאום לבָבַת עֵינוֹ, בחר לציין את הקשרים העלומים בין שתי המדינות "בתחום הספורט בכלל, והכדורגל בפרט", שהרי: "הונגריה דואגת היום לנבחרת הכדורגל של ישראל. הם חייבים להתאמן איפשהו, הם חייבם להתאמן בחוץ, והונגריה מאפשרת להם לשחק פה".   ראש הממשלה דיבר על "מאבק משותף" סביב "ערכים ואינטרסים" בין הונגריה בראשות אורבן לבין ישראל בראשותו. "אני מודה לך ויקטור", אמר בפמיליאריוּת. "זה לא חשוב רק בשבילנו, אלא בשביל כל המדינות הדמוקרטיות" [לפחות, כך נראה, אלה האי-ליברליוֹת]".   ויקטור אורבן והזוג נתניהו, בעת ביקור של ראש ממשלת הונגריה בישראל (צילום: חיים צח, לע"מ, בית ראש הממשלה, יולי 2018) – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים "תרחיש סביר" – נכתב במקלדתי, בינואר 2020, ונותר בעינו, ללא שינוי כלשהו במקום הדמוקרטיה הליברלית המתפקדת בהתאם לדגם המערבי המודרני – שאפיינה את מדינת ישראל בעבר – התשתית החוקית, המשפטית, הפוליטית, החברתית והכלכלית של המדינה תשתנה מיסודה, ותדגול בדמוקרטיה המצדדת בזכותו של הרוב לקבל החלטות בעבור כלל החברה (majoritarian democracy). זאת ועוד, היא תשאף להפוך דמוקרטיה זאת ל"משטר אי‑ליברלי" (illiberal regime) ממורכז ביותר. "רצון הרוב" יהפוך להצדקה למפלגה השלטת לבסס עוד יותר את כוחה במדינה, שבה רוב התושבים יחושו שהדברים מתדרדרים והולכים. התוצאה תהיה מדינה מעין-דמוקרטית בטווח הקצר, ואולי גם בטווח הארוך. במרכז הכוח תעמוד מפלגה אחת ויחידה. הכוח ירוכז במפלגה עצמה, ובראש ובראשונה במנהיגה.   הטיה אלקטורלית, דיכוי חופש העיתונות והטלת אֵימה ייצרו שילוב רעיל המאפשר לבסס את השלטון בניגוד לרצון העם. שום דבר לא יוכל להתרחש ללא הסכמת המנהיג, וכל מה שהוא יחליט – יתרחש הלכה למעשה. לא יהיו כוחות נגד, אפילו לא במפלגתו שלו. לא תהיה יכולת לשנות את רצונו; החלטותיו יהיו סופיות, לא ניתנות לערעור, ומיושמות על ידי ביורוקרטים נאמנים. הבלמים והאיזונים המאפיינים משטר דמוקרטי יישחקו. הזרוע המחוקקת תיטמע בזרוע המבצעת. מערכת המשפט תאבד מעצמאותה. הגנוֹת חוקתיות ייחלשו. ארגוני החברה האזרחית יהיו נתונים למתקפה. העיתונות החופשית והביקורתית תאבד את שיניה; המדיה האלקטרונית תולאם, וחדשות ודיונים יוחלפו בתעמולה. נאמנות תתוגמל בשחיתות ממסדית, כאשר האליטה הפוליטית תתגמל את האוליגרכיה שלה עצמה. כל עוד שהאופוזיציה לא תתאושש מתבוסתה ותתחיל להתארגן ולהתלכד, נראה כי ראש הממשלה ומפלגתו ימשיכו לעצב את החוק ואת מוסדות המדינה בדמותם שלהם.   מפלגת השלטון תצביע על חוקה (או מעֵין-חוקה) חדשה, שתחליש באופן משמעותי את מאזן הכוחות, תחזק את אחיזתה על אמצעי התקשורת הציבוריים והמסחריים, על חופש העיתונות, על זכויות אזרחיות, ותצמצם תגמולים חברתיים. היא תחסל את עיקרון חלוקת העוצמה. התחרות הפוליטית תתרסק. העוצמה תרוכז בידי המנהיג, שיעשה הכל כדי למרכז את עוצמתו, להפוך את הפוליטיקה לאישית, ליצור לקוחות חדשים התלויים במדינה, ולדחוק לשוליים את האופוזיציה הדמוקרטית. תפיסת הזירה המרכזית של הכוח שהמנהיג מייחל לה תהפוך למציאות. המדינה הדמוקרטית תופקע על ידי קבוצה קטנה ולכידה של יזמים פוליטיים-כלכליים, שישתמשו בה בעיקר ליתרונם שלהם. העקרונות היסודיים של החוק הקונסטיטוציוני יוצבו גם הם בסימן שאלה. חופש הביטוי והבעת הדעה – במיוחד אלה המנוגדים לעמדות המפלגה ומנהיגה – ייפגעו אנוּשוֹת.   המערכת המבוססת על חירות גוברת של האזרחים תִּפנֵה לכיוון אוטוקרטי. הכוח ימורכז; תרווח רטוריקה של אחדוּת לאומית שתסתיר שסעים עמוקים והפליה מכוונת של מיעוטים לאומיים, אתניים ודתיים; יתקיים תהליך של החלפת אליטות; הכוח הפוליטי יופעל ביד חזקה, ותתעורר תחושת צורך בשינוי רדיקלי של פני המדינה והחברה. המערכת החדשה תתבסס על מונופוליזציה של היסודות החשובים ביותר של העוצמה הפוליטית, שיהיו מקושרים הדוקות זה לזה באמצעות רשתות אישיוֹת. הזירה המרכזית של הכוח תתמלא על ידי התרבות הפוליטית ההומוגנית של הקהילה הלאומית, שתוגדר ככלל על בסיס אתני. החלופות הכלכליות, התרבותיות והפוליטיות ידוכאו; השאיפה תהיה לבסס את מערכת הערכים הייחודית שתוצע על ידי המנהיג ותזוהה עם האינטרסים הלאומיים.   למרות הסיסמאות הקוראות לכאורה ל"אחדוּת" לאומית, החברה תהיה למעשה מפולגת מאין כמוה. ההגמוניה תימצא בידי קטגוריה אתנו-לאומית סלקטיבית, המוצדקת על ידי ההיסטוריה כפי שהיא מפורשת על ידי המנהיג. מערך התעמולה יגֵן על הלאומיוּת, על ערכי המשפחה הפטריארכלית, ועל פוליטיקה המבוססת על כוח, חוק וסדר.   מדיניוּת הממשל לא תהיה מבוססת על אידיאולוגיה יחידה כלשהי, מכיוון שלדעת המנהיג עידן האידיאולוגיות חלף מן העולם – זאת למרות היותו מנהיג לאומני ופופוליסטי המעדיף עימות על פייסנוּת, בהאמינו שתחרות היא תמיד "משחק סכום אפס". מירוב הכוח בידיו הוא שיביא לדעת המנהיג להבטחת הסדר המדיני, החברתי והכלכלי.   האליטה המנהלית תוחלף כולה – לא רק נושאי המשרות הבכירים, אלא גם המנהיגים הכלכליים והתרבותיים המזוהים עם משטרים קודמים. המטרה תהיה לפרק את העצמאות הפוליטית של המוסדות הקיימים, ולהציב קבוצה של תומכי המנהיג בעמדות מפתח. בהתאם לכך, כל העמדות הפוליטיות, הממלכתיות והציבוריות יאוישו על ידי נאמני השלטון.   בתי המשפט בכלל – ובית המשפט העליון בפרט – יאוכלסו בשופטים בעלי נטיות ימניות מובהקות הידועים בקרבתם למנהיג ולמפלגתו, ויאבדו מעצמאותם. אמצעי התקשורת ההמוניים יולאמו הלכה למעשה, ויופקדו בידי עושי דברם של המפלגה והמנהיג. מדיניות תרבות תוחלף על ידי מדיניות סמלים. כל ראשי מוסדות התרבות – ובכלל זה התיאטרון והקולנוע – יוחלפו על ידי נאמני השלטון, ויקדמו את הקו הפוליטי-האידיאולוגי שלו. התקצוב הציבורי למוסדות תרבות ולתוכניות תרבות יוענק בהתאם. תוכניות תרבות שישאפו להגביר את השוויון או להפחית את אי‑השוויון יופסקו מיידית. השלטון יקבע אילו דתות ואילו לשונות ראויות לתמיכה ולהגנה חוקתית ואחרת. מערכת החינוך תולאם, ותהיה כפופה לממשל המרכזי. תוכנית הלימודים תוכתב ככל האפשר על ידי ממונים פוליטיים ועל ידי גורמים וגופים דתיים, תהפוך להומוגנית במידה רבה. להורים ולתלמידים תהיה אמירה מוגבלת מאוד, אם בכלל, במערכת החינוך גם מוסדות ההשכלה הגבוהה יהיו כפופים לפיקוח הדוק, ותקציבי ההוראה והמחקר יהיו כפופים ליישור קו פוליטי עם המפלגה ועם מנהיגה. השלטון יחתור תחת מוסדות ללא כוונת רווח השולטים בתקציבים ומשפיעים על דעת הקהל ועל מדיניות ציבורית, ויעשה הכל כדי לסגרם.   שחיתות תהפוך לעיקרון המוביל של המדינה, ותיחשב לנורמה ולא לסטייה. היא תהיה נסתרת מעין, מכיוון שתהיה החוק עצמו, שמערכת המשפט החוקתית תגן עליו.   כדי להבטיח חזרה לכיוון של דמוקרטיה ליברלית, יידרשו מפלגות אופוזיציוניות חזקות המוכנות לשתף פעולה ביניהן, ביחד עם תנועות חברתיות, עיתונות חופשית, ארגוני חברה אזרחית ותשומת לב בינלאומית גוברת. צירוף כזה לא ייראה באופק. למעשה, הרצון הנרחב להדיח את המפלגה השלטת ייתקל בחוסר יכולת למצוא חלופה פוליטית בת‑קיימה, מכיוון שהאופוזיציה התפצלה והתפוררה לאורך זמן כה רב. כמו כן, לא תימצא קבוצה של מתנגדים בתוך מפלגת השלטון שיהיה בכוחה להציע חזון ייחודי ולהדיח את המנהיג. לפיכך, רצונו של המנהיג לא יהיה מוגבל הלכה למעשה: "המדינה היא אני", הוא יציין בסיפוק רב.   העוגן במציאות (מתוך המקור) הדברים שמופיעים לעיל כמובן שלא הומצאו על ידי. הם משקפים את המציאות העכשווית השוררת במדינה אחרת – הונגריה. במאי 2010 עלתה לשלטון בהונגריה ממשלה ימנית חדשה, בראשותו של ויקטור אורבן ומפלגתו – פידז' (Fidesz). ראש הממשלה רב ההשפעה הנהיג בארצו מדיניות לצמצום הדמוקרטיה. מאז שנבחר לתפקידו הוא ואנשיו החלו במתקפה חקיקתית. הם הטילו מגבלות על החברה האזרחית.   תחילה פעלו להגבלת חירותן של התקשורת ומערכת המשפט. בהמשך נשחקה מערכת הבלמים והאיזונים של המדינה, מה שסייע לאורבן ליהנות ממנעמי השלטון עם ידידים קרובים ועם אנשי עסקים חשובים. בשלב הבא טיפל בתהליך הבחירות. השינויים העמוקים שהכניס, בין היתר בחלוקה מחודשת של אזורי הבחירות, סייעו לו להישאר בשלטון, גם כאשר מפלגתו זכתה במספר קטן יותר של קולות. בתוך חמש שנים ניצֵל את הרוב של מפלגתו בפרלמנט כדי להעביר יותר מאלף חוקים, לעיתים תוך שעות ספורות. אורבן נתמך בידי כלי התקשורת הממלכתיים וגם בידי כלי תקשורת פרטיים, אותם מנהלים בעלי בריתו.   באמצעות הידוק כוחם, אורבן ועמיתיו הפכו את הונגריה למזוהה עם "מדינה של מפלגה אחת". הם עשו זאת ללא אלימות כלל, ומתוך תמיכה עממית רחבה. בלב שקיעתה של הדמוקרטיה ההונגרית מצויה הציניוּת. אורבן השכיל לזרוע פירוד, להזין תרעומת ולנצל דעות קדומות, בעיקר כלפי מהגרים. הוא לא נזקק לעבור על החוק, מכיוון שהיה ביכולתו לגייס את הפרלמנט לשנותו. הוא לא נזקק למשטרה חשאית כדי למגר את אויביו באישון לילה, מכיוון שהיה ביכולתו לפגוע בהם באמצעות אמצעי התקשורת ורשויות המס.   מעלליו של אורבן ובני בריתו נראים ככל הנראה לקבוצות מסוימות ולאישים מוכּרים בישראל כמודל לחיקוי ראשון במעלה.   הערה עכשווית מש"ל – "מה שרצינו להוכיח", בהתאם למקובל בסופה של הוכחה מתמטית או טיעון פילוסופי. לעיתים קרובות – לידיעת ראש הממשלה – הביטוי מוחלף בריבוע שחור מלא (■), אשר נקרא על שם המתמטיקאי היהודי אמריקני, ממוצא הונגרי (יליד בודפסט), פול ריצ'רד הֶלְמוּש. ראוי בהחלט להוסיף את פריט הטריוויה הזה למידע העשיר על האוכל המפולפל ועל הכדורגל המהולל (להווי ידוע: נבחרת הונגריה העפילה פעמיים בלבד לגמר גביע העולם בכדורגל – לראשונה 1938, ולשנייה – ב-1954).

"הם שייכו לעצמם את התואר 'נוער הגבעות'. לאחר מכן נקשרו בשמם כל פעולות 'תג מחיר'... ונקשר שמם לסיפור של דומא... לא מעניין אותם מצוות. אם היה מעניין אותם מצוות, הם לא היו עושים מה שהם עושים". אחמד וסבו חוסיין דוואבשה, בביתם בכפר דומא (צילום: עידן ירון, מאי 2020) "פה צריך את הדי-9 כדי לפרק אותם; לפרק את הגבעות האלו. צריך לפרק את הגבעות האלו, לא לתת אפשרות של יום... פה צריך טיפול אגרסיבי. אין מה לעשות, זו פשיעה, והמערכות המשפטיות יודעות לתת – משטר צבאי. אנחנו יודעים להשתמש במשטר צבאי כשאנחנו רוצים... אם הייתי יכול להגלות אותם, לא אתבייש ולא אבוש, הייתי מַגלה אותם... גם שב"כ, גם המשטרה, גם הכירורג הכי מוצלח, כאשר יש גידול ממאיר – הוא עוקר אותו, חותך בבשר החי... אנו קוראים למשטרת ישראל, שהיא גורם האכיפה במועצות האזוריות ביהודה ושומרון, לשנות את הגישה ולפעול כפי שמטפלים בהגדרה של 'פצצה מתקתקת' בכל הסוגיה הזאת".   שר הרווחה והביטחון החברתי מטעם מפלגת ש"ס, יעקב מרגי. בעבר כיהן כשר לשירותי דת בממשלת ישראל השלושים-ושתיים, ויו"ר ועדת הכנסת העשרים (יוני 2015-אפריל 2019). מתוך: "פרוטוקול מס' 119, ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט" של הכנסת, 5.1.2016. היו"ר: יעקב מרגי.

הרב מאיר כהנא נרצח בעת נאום שנשא במלון מריוט איסט סייד במנהטן, ניו-יורק, ב-5 בנובמבר 1990. למוחרת בלילה הוחזרה גופתו מניו-יורק. שיירה בת 30 מכוניות הגיעה משדה התעופה אל ישיבת הרעיון היהודי בירושלים. רבבות בני אדם מילאו את הרחובות בסביבה. המשטרה סגרה את המקום, והתחבורה כולה שותקה.   ב-7 בנובמבר, בשעה 16:30, החל מסע ההלוויה. לווייתו של הרב כהנא הייתה מהגדולות והסוערות שידעה מדינת ישראל. השתתפו בה כמאה אלף נפש. מסע ההלוויה עבר ברחוב שמואל הנביא. חסידי הרב קראו "דמך זועק לנקמה". משם נמשך המסע לכיוון רחוב בר אילן. לאחר כארבע שעות הגיע המסע אל הר המנוחות. בסביבות השעה 21:00 נסתם הגולל. הרב נחמן כהנא, אחיו של המנוח, אמר קדיש; הרב ישראל אריאל נשא תפילת "אל מלא רחמים". הקהל סירב להתפזר זמן רב – ממאֵן להאמין שרבו נלקח ממנו. חוג תלמידיו הקרובים של הרב נותר אחרון ליד קברו, ברגע של התייחדות והבטחה להמשיך את הדרך. בין המשתתפים בהלוויה הייתה העיתונאית וכותבת הטור סילבי קשת , שנודעה בסגנונה הביקורתי, המושחז והחריף. סילבי קשת נפטרה, בת 94, בתחילת אפריל 2025.   הנה עיקרי הדברים:   "היינו בהלוויה נהדרת / האמא של ההלוויות / באו ת'אלפים-ת'אלפים, חלק עם נשק ביד / התנפלנו על הארון, בכינו וצעקנו / קראנו נקמה מוות לערבים, מוות לעיתונאים ומוות לשמאלנים...".   "היו הספדים נהדרים. איזה רב אמר – זה הזמן להרוג רבותיי, ואחֵר קרא / ניתֵן את רשות הדיבור לחבר תת-מקלע ולחבר סכין / איך שהרב כהנא היה נהנה...".   "היינו בהלוויה נהדרת, / התחלנו לזוז, שיחררנו קיטור, דקרנו ערבי, תקפנו אמבולנס, / כיסחנו ת'צורה לערבי אחר ; וגמרנו על עוד שניים".   דף לציון "אזרחים חללי פעולות איבה", הביטוח הלאומי: "הרב מאיר דוד כהנא – חלל פעולת איבה, י"ח בחשוון תשנ"א, 6.11.1990. מקום אירוע: ארצות הברית – ניו-יורק. הובא למנוחת עולמים בירושלים – הר המנוחות. אזור: חברה קדישא הראשית והכללית, גוש: כ"ג, חלקה: ב', שורה: ד'. הותיר: אישה וילדים... מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 57".

בפריים-טיים של "הערוץ הביביסטי" (14) (6 באפריל 2025), שמענו את השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, מכריז כי מתוך נבכי ה"דיפ-סטייט" קמו ועלו כוחות האופל והתוהו, הם "לא מקבלים את השלטון, את צו הבוחר, את חוקי מדינת ישראל", ולכן – "זהו סוף הדמוקרטיה".   אחרי שהרעש התקשורתי ידעך, תחזור ותעלה שאלה מכרעת: "האם יש או אין טרור יהודי?" .   אם נעוור את עינינו ונטען שאין כזה, נביא בהכרח לסיכון ממשי ומיידי של פריצת הגבולות – בישראל בכלל, ובגדה בפרט. דבריו של עומר רחמים, מנכ"ל מועצת יש"ע, כי "האמת המכוערת יוצאת לאור: אין טרור יהודי", הם קריאת כיוון המזמינה פריקת עול ואובדן ערכים מוחלט. היא נושאת את עיניה לנישול וגירוש של אוכלוסיות שלֵמות, ולדיכוי והשתקה של אוכלוסיות אחרות.   מאז "תכנית ההתנתקות" טענו פעילי "נוער הגבעות – תג מחיר" כי מועצת יש"ע אינה מסוגלת, וככל הנראה גם אינה רוצה, לנהל מאבק מול המדינה". והנה, מסתבר, "אַחֲרֵי בְּלֹתה, הָיְתָה לה עֶדְנָה". הסכנה לאֲדָנִי המשטר הדמוקרטי שלנו, השברירי ממילא, אינה טמונה בדיפּ-סטייט (מדינת צללים) מדומיינת, שיש מי שמבקשים לכפותה עלינו "הר כגיגית". מקורה בשוליים של "המזרח הפרוע" הפריפריאלי, אשר הרוח במפרשי מתנחליו-מתיישביו (בעיקר אלה שאינם רואים עצמם חלק מהמפעל המשותף ה"ארצי" שלנו, ומקדמים מיזם "שמיימי" משלהם) מלובָּה במידה רבה על ידי גורמים כוחניים מלֵב ה"מרכז" הממשלתי.   ב-2006, לפני כשני עשורים, חיברו פעילים מיצהר – יישוב קיצוני בשומרון, המחזיק (באדיבות ישיבת "עוד יוסף חי", הממוקמת בליבו) בזכויות היוצרים של "ערבות הדדית – תג מחיר" – מסמך עקרונות בשם "מלחמה עכשיו". המלחמה שהוכרזה אינה נגד אויב נוכרי או זר, אלא נגד הממסד בכלל, ונגד כוחות הביטחון (צבא ומשטרה, והיום בוודאי גם שב"כ, בהקשרים הלא-ערביים שלו) של מדינת ישראל הריבונית בפרט. מנסחי המסמך קראו לעבור לקרב התקפה, שההצלחה בו תבשר ניצחון מוחלט על תקוותינו, חלומותינו, שאיפותינו ואורחות חיינו כאן.   זרם אידיאולוגי-מעשי שבלט בקרב "נוער הגבעות – תג מחיר" נקרא "תשתית המרד". במסמך "לַמרד", שניסחו נערי גבעות ב-2013, נכתב שהמטרה היא "להדליק את כל חביות הנפץ. כל הסתירות בין היהדות לבין הדמוקרטיה, בין הצביון היהודי לבין הצביון החילוני". ה"מרד" נועד לשנות את סדרי השלטון – ממדינה דמוקרטית-ליברלית (במידה ידועה), למדינה המבוססת על חוקי התורה או על ציוויי ההלכה.   מסמך "לַמרד" קבע כי יש להשקיע את מֵירב המאמצים "בהפלת השלטון הקיים". לתשומת לב הציבור בישראל: "נוער הגבעות – תג מחיר" אינו מתעניין בפוליטיקה הפנימית של ימין – שמאל. גם לא בשלטון הימין-על-מלא, שנאחז בקרנות המזבח של "הסדר הדמוקרטי" בישראל. כמו לתנועה הכהניסטית על זרמיה השונים, גם לנוער הגבעות אין סנטימנטים לשלטון ה"פרוגרסיבי", ה"דמוקרטי", ה"מערבי" וה"מנוון" באשר הוא.   במסמך "לַמרד 2" מפורטים שלבי המאבק, שבסופם מופיע "שלב ההכרעה". זה מציע תסריט של שמיטת השלטון מידי החילונים, והעברת היוזמה לידי אלה המבקשים להשתית שלטון יהודי אמיתי. אם התסריט הזה לא יתממש משום מה, הם קוראים לחולל מהפכה מזוינת, שבה "שלטון הפשע הנרפה יובס ויסולק".   האם בקרֵב מישהו – בימין, בשמאל או במרכז הפוליטי השפוי – מתעורר ולו שביב של ספק לגבי הצורך "לשמור על ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו" (חוק שב"כ) מול כוחות הרסניים ודכאניים כאלה? (זאת אולי מלבד השר בצלאל סמוטריץ', אשר שיתף לאחרונה את חברי הממשלה באחד מחלומותיו ההזויים, בהסבירו כי יש "להוציא מחוק שירות הביטחון את התפקיד של שמירת הדמוקרטיה").   מסתבר כי "סוף הדמוקרטיה", אפילו אליבא דְהשר מבית מדרשו של הרב מאיר כהנא, לא יבוא מאיוּם חיצוני. הוא יגיע דווקא מצד יהודים (גם אם, כהגדרתם, לא יהודים של ממש אלא כאלה מהזן של "שמאלנים" או "בוגדים").   האם צריך חטיבה יהודית, כדי להתמודד אם איומים כאלה? אולי יש צורך להקים "חטיבה יהודית" חדשה, שתדע להבחין טוב יותר בין "אויב לאוהב". חטיבה כזאת תשכיל להביס – כנדרש, אולי מוטב לומר כהלכה – את הכוחות המבקשים לשמֵר את השלטון הדמוקרטי-הליברלי בישראל, ולהקים תחתיהם רודנות פעילה, אולי משטר מלוכני, על פי חוקי התורה.   בַּל ניתן לדמגוגים ולאופורטוניסטים לִזרות חול בעינינו ולהגשים את מטרותיהם בדרכים עקלקלות – באמצעות "טרור, חבלה וחתרנוּת" (חוק שב"כ).   אין כמו מסמך "מלכות הזדון", שנתפס באמתחת נערי גבעות ב-2013, כדי להסביר את חוּמרת האמצעים הנרתמים כדי לשרת את המטרות האנטי-ממסדיות והלא-קדושות הללו, שנועדו להביא לנפילת המשטר הדמוקרטי, המנוגד על פי המנסחים "לכל דבר שקשור לדת וליהדות, ובעיקר לכל דבר שקשור לטובת ישראל ולרעת 'אויביו'".   האמצעים האלה, המופרטים במסמך, כוללים: כריתת עצים; שריפת עמודים וגדרות; הרעלת בורות מים; הצתת מכוניות; הכנת בקבוקי תבערה והשלכתם; הצתת מסגדים, כנסיות ומנזרים. כצ'ופר, צוין כי "לפעמים נמאס לפגוע ברכוש וכדומה – אז פשוט רוצים להצית את הבית עצמו על יושביו", תרחיש שצפה במדויק את מעשה דומא, שנים ספורות לאחר מכן. כקינוח, הוצע "להביא אלות ברזל באורך 60 ס"מ בערך, שנוחות לאחיזה... כשמגיעים למרחק קרוב, לשלוף את האלות... ולכסח את הצורה". הוסבר: "רצוי לתת מכות לאזור הראש, כדי לגרום לאיבוד הכרה", או "להכות באברים לא מסוכנים – כמו לשבור ידיים ורגליים, אצבות ולסתות".   אין לנו אלא לחזור לדבריו של מנכ"ל מועצת יש"ע, ולדאגתו הכנה כי האמת על הטרור היהודי תצא לאור. האור, בחזונו שלו, הוא החושך של כולנו. נערי גבעות מציתים שדות (צילום: עידן ירון, לובאן א-שרקייה, 20.6.2023) * גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה בדף "חדר מלחמה", 7.4.2025.

"המרכז לחקר הימין הקיצוני בישראל" , בראשותי, הוא פועל יוצא של מחקר בקרב פעילי התנועה הכהניסטית, תנועת נוער הגבעות, והתנועה הגינזבורגיסטית (בראשות הרב יצחק גינזבורג). שדה המחקר התמקד ביהודה ושומרון, אבל התפרס על פני הארץ כולה.   צילום: עידן ירון (אומן: אורן פישר) שיטה:  תחום הידע שבו אני מתמחה הוא אנתרופולוגיה חברתית . בהתאם, אני מתמקד בתרבויות ההווה, ומקיים עבודת שדה , שבה אני משתדל לראות את הדברים בהקשר רחב ככל האפשר, כדי להבין את הקשרים ההדדיים והתלות ההדדית ביניהם. הכלי המרכזי המשמש אותי הוא תצפית משתתפת  – שיטת מחקר שבה אני כחוקר לא רק צופה אלא גם משתתף בפעילות הקבוצה הנחקרת. כך, אני מסוגל לחוות את האירועים "מבפנים" – מנקודת מבטם של הנחקרים עצמם. במסגרת הזאת, מזדמן לי לשוחח עם המשתתפים ולתעד את ההתנהלות, תוך שמירה על נקודת השקפה מקצועית ביקורתית.   משימה:  האתר נועד להעמיק את ההיכּרות עם מציאות החיים של התנועות, הקבוצות והיחידים הנמנים על הימין הקיצוני בישראל – לתעדה, לפרשה, ולעמוד על ההשלכות שנודעות לה. בסופו של דבר, ההכּרה היא כי "השלם גדול מסכום חלקיו". החלקים השונים, המשולבים במערכת הכוללת, מְאֻגְבָּרִים זה את זה (מתוך "סינרגיה" – מיוונית: עבודה יחדיו). היא יוצרת "גֶּשְׁטַלְט" (בגרמנית: תבנית). התבנית יוצרת את התמונה ה"הוליסטית" (הכוללנית), של התצרֵף (הפאזל), שההתרשמות מכל אחד מחלקיו מוגבלת ומצומצמת. תובנותיי נובעות מיותר מעשור של עבודת שדה, שכללה תצפית משתתפת, לאחר חדירת-עומק לקבוצות החברתיות האמורות.   למה זה חשוב? ה'אנתרופולוגיה' מגלה לנו כיצד אנשים חושבים ופועלים בחברות רחוקות וקרובות. באמצעות העדשה הזאת, אנו יכולים ללמוד לא מעט לא רק על "אחרים" אלא גם על "עצמנו" – כבני אדם תבוניים השואפים להגביר את הידע ואת ההבנה שלנו עלינו ועל העולם.   במציאות חיינו העכשווית – בישראל בפרט, ובעולם המערבי ככלל – היכרות כזאת חיונית לכל אזרח ואזרחית הדואגים לשלומה ולעתידה של החברה והמדינה.   איך נסייע?  האתר ישמש, לתועלת הציבור, כמרכז מידע וידע המאפשר ללמוד ולהבין את הימין הקיצוני בכלל, וזה הישראלי בפרט. הוא יציג מסגרת אנליטית מפורטת, מעמיקה, הגיונית וברורה של התחום המכריע הזה. ד"ר עידן ירון בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה חברתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. זוכה פרס קרן גולדה מאיר, "להישגים אקדמיים בולטים". מעמד נוכחי: סוציולוג ואנתרופולוג חברתי עצמאי.   התמחות עיקרית: ימין רחוק – רדיקלי וקיצוני – בישראל.   תחומים התמחות נוספים: לימודי צבא (ומשטרה); אנתרופולוגיה יישומית – חינוך ובתי ספר; לימודי תרבות – ספרות, אומנות וקולנוע.   שירת בצה"ל (סדיר ומילואים): פסיכולוג ארגוני (מחלקת מדעי ההתנהגות – ממד"ה) – אוגדת איו"ש, פיקוד מרכז, מטכ"ל; מנהל ידע – צליפה, בית הספר ללוחמה בטרור; קצין ביחידה מיוחדת הכפופה לאגף המבצעים. סיים שירות בדרגת רס"ן. ד"ר עידן ירון (תצפית לשכם) פרסומים רלוונטיים ספרים מעשה שקולניק: רצח אידאולוגי של מחבל כפות. חיפה: פרדס, 2017 ​​. ​ מאמרים בקבצים ובכתבי עת "אלאור אזריה ושלטון החוק בישראל: טקס, טקסט וחיים", בתוך חזן, חיים ואח' (עורכים), בין הזמנים: טקס וטקסט בחברה. ירושלים: כרמל, 2022: 380-350. הפילוג כ'סְפִּין': היסטוריה והווה" בתנועה הכהניסטית", דעות 104, ספטמבר 2023: 14-4. ​ כתבות ומאמרים בעיתונות ובאתרי אינטרנט הפורום לחשיבה אזורית – מכון ון ליר בירושלים: "חקר הימין בישראל: בין אמפתיה להבנה", 17.3.2019. "הימין בישראל: שלושה טיפוסים אידיאליים", 14.5.2019. ​ "כשנטילת החוק לידיים הופכת לטרור יהודי", 14.6.2019.​ "'תג מחיר': בחיפוש אחר חלופות", 7.7.2019. ​ בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל ובעולם: "מוטיבציה לרוע?", 2.2.2020.​ "אמפתיה בעבודת שדה? בין נוער הגבעות לאנרכיסטים", 17.2.2020.​ "הבעיה של 'האחר מעורר הסלידה', ותפקיד האנתרופולוג בשדה המחקר", 1.3.2020. ​ מוסף הארץ: "במשך עשור הוא נטמע בחוגים הקנאיים ביותר של הימין הקיצוני בישראל. כעת הוא יוצא אל האור, 5.10.2023.​ "כשמכונית עם נערי גבעות חמושים נעצרה לידי, הבנתי: אני בתוך פוגרום", 31.7.2024.​ "קודם משתלטים על השטח, ואז מחכים להזדמנות. כך מקימים התנחלות חדשה", 22.10.2024. ​ פודקסטים רלוונט – קלצ'קין: פרק 44: הימין הרחוק – כהניזם. ​ פרק 45: הימין הרחוק: נוער הגבעות. ​ 240 שניות: "משילות וריבונות! עד שזה מגיע ליהודה ושומרון!", 11.9.2024. "נוער הגבעות – החוק מתגמש או נעלם", 25.9.2024. ​​ מאחורי הקלפים: כהניזם – גרסה מלאה כהניזם – גרסה מקוצרת ​​ פרסומים נוספים – ספרים בית השימוש במרחב הסמלי. תל אביב: רסלינג, 2005. תמונות מחיי בית הספר . הוצאת ספרית פועלים ומכון מופ"ת, 2015. מאחורי הכוונת: הצלף הצבאי – עיון רב-תחומי . הוצאת מערכות-מודן, 2016. קרבנות מלחמה: הריגה-פציעה בשדה הקרב . ירושלים: כרמל (סדרת "פרשנות ותרבות"), 2017. משפט לחימה ואתיקה צבאית . ירושלים: כרמל (סדרת "פרשנות ותרבות'"), 2018. מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין . סטימצקי, 2019. מושגי יסוד המשמשים באתר תופעה רווחת היא כי, ככל שמומחה מכיר באופן מעמיק ומקיף יותר את התופעות שאותן הוא חוקר, כך גם הוא מתקשה להגדירן בצורה קוהרנטית ונהירה. לפיכך, אנו רואים בספרי עיון רבים דיון מקיף ולעיתים מייגע במושגי היסוד, שבעקבותיו קביעה שהם נותרו "עמומים", "שנויים במחלוקת", "אינם נעתרים להגדרה פשוטה". למרות הקושי, ולשם נוחות הקוראים והקוראות, השתדלתי במיזם הזה להיות מוגדר יותר; זאת על חשבון הותרת שוליים רחבים באשר לתופעות הנסקרות, ולמושגים המתייחסים אליהן. ימין – שמאל הבחנה בין תפיסות עולם חברתיות-פוליטיות מסוימות עשויה לסייע לנו להבין את ההוויה החברתית-הפוליטית המצויה, ולכוון את שאיפותינו לגבי העתיד הרצוי.   מונחי המיקום של "ימין" (left) ו"שמאל" (right) הם ההבחנות הוותיקות ביותר המשמשות להבין את התחרות הפוליטית-המפלגתית. מקורם באספה הלאומית הצרפתית – גוף המעבַר בין אספת המעמדות לבין האספה המכוננת הלאומית – שהתכנסה ביולי 1789, ושבה הנציגים שהעדיפו שימור (קונסרבטיבים) ישבו בימין לנשיא, והנציגים שהעדיפו שינוי (פרוגרסיבים או ליברלים) – משמאלו.   מהבחינה הזאת, אני שותף לגישתו ולתפיסותיו של הפילוסוף האיטלקי נורברטו בּוֹבְּיו, שציין כי "ימין" ו"שמאל" הם שני מונחים מנוגדים אשר שימשו, במשך שתי מאות, באופן שגרתי לצורך ציון הניגוד בין האידיאולוגיות והתנועות שחילקו את עולם החשיבה והפעולה הפוליטיות.   נראה לי שימושי במיוחד לפשט את הסכסוך הפוליטי, ולהתייחס לשתי הקבוצות כאמור; זאת בהנחה שהחלוקה הרעילה מתגלה בעיקר בהבחנה הזאת. בשל אותה הבחנה, רבים מאזרחי ארצות הברית, כמו ישראל, חושבים באופנים שונים במונחים של שני "צדדים" מעומתים. אם באפשרותך לשאול שאלה אחת בלבד לגבי התפיסה הפוליטית של אדם, זו שעליך לשאול, בדרך זו או אחרת, היא: "האם אתה מזדהה עם השמאל או הימין? למרבה הפלא, מדעני מדינה, סוציולוגים ופסיכולוגים מתנגדים לשאלה הזאת, המציינת את האוריינטציה החשובה ביותר בפוליטיקה של המערב.   ההשפעה הנרחבת של ההבחנה בין ימין לבין שמאל במשך השנים בשיח הפוליטי המערבי מעידה על שימושיותה. היו אף מי שהסיקו כי אם ההבחנה הזאת לא הייתה קיימת, מלומדים העוסקים באידיאולוגיה היו צריכים להמציא מקבילה שלה; זאת משום שהשקפות עולם אידיאולוגיות מסייעות לאזרחים לשלב טווח רחב מאוד של תגובות ישירות ועקיפות לעולם החברתי – שחלקן פוליטיות במוצר, וחלקן אינן כאלו – לכלל דגמים המתאימים לאישיותם. הדגמים האלה נבנים באופן רחב כדי לכלול מבנים הכרתיים, רגשיים והתנהגותיים, וכן סגנונות חיים. במובן הזה, אידיאולוגיה משקפת ותורמת להעדפות היציבות והעקיבות יחסית, העשויות להיות סמויות או גלויות.   כמונחים מנוגדים, ימין ושמאל מוציאים זה את זה בדרך כלל. הם אינם אידיאולוגיות בלבד. צמצומם לביטויים אידיאולוגיים צרופים יהיה פישוט בלתי מוצדק: הם כוללים תוכניות מנוגדות ביחס לבעיות רבות שפתרונן הוא חלק מהפעילות הפוליטית היום-יומית. הניגודים האלה מתייחסים לא רק לאידיאות אלא גם לאינטרסים ולשיפוטים לגבי הכיוונים שאליהם החברה צריכה להתקדם.   ימין ושמאל אינם מייצגים – בהתאם לתפיסתו של בּוֹבְּיו – שתי מערכות קבועות של אידיאות, אלא ציר המשתנה במידה ניכרת מדור אחד למשנהו. הם אינם מייצגים פַּמְפְלֶט מוסרי, אלא הגנה על זוג של קטגוריות אנליטיות. יש להדגיש כי שני המונחים הם יחסיים, לא אבסולוטיים. הם אינן מונחים מהותניים ואונטולוגיים. הם אינם תכונות פנימיות של העולם הפוליטי אלא ממוקמים ב"מרחב הפוליטי". הם מייצגים טיפולוגיה פוליטית נתונה, מובנית חברתית, שאין לה דבר עם אונטולוגיה פוליטית. אלה המאמצים את הגישה האנליטית הזאת צריכים לזכור תמיד כי המציאות תמיד עשירה יותר מאשר קטגוריות מופשטות.   נראה כי, אחרי הכל, המונחים ימין ושמאל ממשיכים להוות חלק ממשי מאוד מהמינוח הפוליטי, למרות כל הטיעונים, המגיעים ממחוזות שונים, המשמשים לאתגר אותם. זאת ועוד, כיום בארצות הברית, בריטניה ומדינות דמוקרטיות רבות אחרות, ההבחנה בין ליברלים לבין קונסרבטיבים אולי גלויה יותר באשר בכל תקופה היסטורית אחרת. ההבחנה הזאת בין השמאל לבין הימין, בין הכחול לבין האדום בארצות הברית, נעשתה כה בולטת עד שהיא מאיימת על המרקם הדמוקרטי כולו. המחנה הקונסרבטיבי-הימני – המחנה הליברלי-השמאלי המחנה הקונסרבטיבי-הימני – המחנה הליברלי-השמאלי ההגדרה הדו-מפלגתית בארצות הברית מַבחינה בין שני מחנות מקוטבים בעלי מיתוסים שונים – "המחנה הקונסרבטיבי" (conservative camp) מצד אחד (המזוהה עם ה"ימין"), ו"המחנה הליברלי" (liberal camp) מצד אחר (המזוהה עם ה"שמאל"). ההבדלים בין שני המחנות מושרשים בתרבות: במערכות ערכים מתמידות, שהתפתחו לאורך תקופות ארוכות, ומשקפות התנסויות חיים שונות של מהי האומה האמריקנית, ומה היא אמורה להיות. לכל אחד מן המחנות קיימת הבנה שונה של מי נחשב לאמריקני, קריאה שונה של ההיסטוריה האמריקנית, וחזון שונה של העתיד הרצוי.   ההנחה המקובלת היא שמדובר בשתי מערכות של בחירות מוסריות; בשתי תפיסות עולם קוטביות בכל רמה של המוסר הבסיסי – בהבַנוֹת מנוגדות של מה שנכון ומה שמוטעה.   "שינוי" הוא אחד הנושאים המרכזיים של החשיבה הפוליטית המודרנית והעכשווית. המחנה הקונסרבטיבי-הימני נבדל מהותית בהקשר הזה מהמחנה הליברלי-השמאלי: המחנה הקונסרבטיבי-הימני מתנגד לשינוי, ומגן על ה"סטטוס-קוו" (מצב העניינים הקיים), מתוך ראיה היסטורית קונסרבטיבית. המחנה הליברלי-השמאלי נתפס בדרך כלל כזה המקדם בברכה שינויים חברתיים-פוליטיים, והמאמין ב"קִדמה" (האמונה שההיסטוריה מאופיינת בהתקדמות אנושית המושתתת על הצטברות ידע וחוכמה).   בנוסף לכך, כמאפיין מהותי, המחנה הקונסרבטיבי-הימני שואף ל"שבירת השוויון", בעוד שהמחנה הליברי-השמאלי שואף ל"שוויון".   המחנה הקונסרבטיבי-הימני  – מאופיין על ידי "אבסולוטיזם" או "פונדמנטליזם": תיקוף מיליטנטי ובלתי מתפשר של עקרונות או אמיתוֹת מסוימים. חסידיו נוטים לדבר על מִשמעת ועל נוקשוּת. הם מתמקדים יותר בקבוצה, ובעיקר בלאום, מאשר ביחיד. הם מדגישים המשכיוּת מעל לכל. הקונסרבטיבים רואים במסורת טוב מוחלט, מכיוון שהיא מאפשרת לשלוט בעתיד ולחזות אותו, בהתאם לדפוסים קבועים ומוכרים. הם מדגישים מעשים, וחשיבתם אולטימטיבית. כל יחיד מוגדר ביחס למעשה מוחלט חיצוני (ולאו דווקא כסוכן חברתי עצמאי).   קונסרבטיבים מדגישים את הזכות לחיים ואת הצורך להכּיר באלוהים. המחנה הקונסרבטיבי-הימני שם דגש על נאמנוּת (לדוגמה, מניעת ביזוי הדגל); סמכוּת (לדוגמה, מניעת חתירה תחת המשפחה והמסורת); קדושה (לדוגמה, מניעת החלפת האלוהים הרוחני בחומרנות).   המחנה הקונסרבטיבי-הימני מכוון לעבַר, או להגשמת, ערכי עבַר פוליטיים-אידיאליים בהווה. הרעיון המוביל המצוי בבסיס הקונסרבטיזם המודרני מתייחס לסוג של תרבות מוגדרת שנעלם והולך, שיש להילחם כדי לשמרו ולטפחו. הוא שואב את כוחו וחיוניותו מתוך תחושת שייכות להמשכיוּת מוגדרת, לסדר חברתי נתון. הקונסרבטיבים מציעים לחזור לציוויים של המסורות המוסריות העתיקות; זאת מתוך כבוד לחוכמתם של האבות המייסדים, ובהנחה שהחברה היא ישות רוחנית. כל זאת, במקום ערכי-העל הליברליים, שהם מתנגדים להם מהותית.   המחנה הקונסרבטיבי-הימני – ובעיקר "הימין הרחוק" (ראו להלן) – הוא "אקסקלוסיבי" או "קסנופובי" (מתאפיין על ידי בעת זרים). לפיכך, הוא אנטי-דמוקרטי במהותו. התנועות החברתיות הנכללות בו מתייחדות בדגש על רציפוּת והמשכיוּת היסטורית; בתפיסת המסורת כטוב מוחלט; בתמיכה בסדר חברתי נתון ומוכּר; בסגידה לפרטיקולרי, ובדחיית האוניברסלי; בהתמקדות בקולקטיב, ובעיקר בלאום; בהבחנה חותכת בין "ידיד" לבין "אויב"; בתפיסה הגורסת שמעשים קודמים לדיבורים; באמונה שכל יחיד מוגדר ביחס למעשה מוחלט חיצוני; בדגש – בגרסה הדתית – על הצורך להכּיר באל, בהנחה שכוונה אלוהית שולטת בחברה ובתודעה ומגבשות שרשרת נצחית של זכויות וחובות, השזורה החל מהמתים וכלה בחיים; בייחוס סיכון לחשיבה מופשטת; בהנחה של אי-הכרחיוּת בהעלאת טיעונים רציונליים; בתפיסה כי בעיות פוליטיות הן מיסודן דתיות ומוסריות, וכי הפוליטיקה היא אמנות ההבנה והיישום של צדק העומד מעל ומעבר לטבע.   המחנה הליברלי-השמאלי  – מאופיין על ידי "רלטיביזם": הדעה שאין דברים מוחלטים באשר הם, שאמיתוֹת מוסריות או פילוסופיות אינן נגישות ואולי אף מטעות. חסידיו נוטים לדבר על אחריות חברתית, על זכויות ועל חירויות הפרט. ליברלים מתמקדים ביחיד יותר מאשר בקבוצה או בלאום. הם מדגישים מעל לכל יכולת שינוי. הם מטילים ספק במסורת, מכיוון שהיא מחניקה כל יוזמה ושינוי. ליברלים מדגישים מילים (מעבר לרעיונות מוגמרים). כל יחיד מוגדר בהתאם ליחסיו עם אחרים. ליברלים מדגישים את הבחירה, ואת ההפרדה בין דת למדינה. המחנה הליברלי-השמאלי מגלה בדרך כלל חשדנוּת כלפי נאמנות, סמכות וקדושה, ולעיתים אף מתקשה להבין כיצד יסודות אלה מתקשרים למוסר. במקום זאת, חבריו מדגישים את רגשותיהם העמוקים כלפי סבל אנושי, וקוראים להוגנוּת חברתית. המחנה הליברלי-השמאלי מכוון לעתיד. ביחס לאחרים, גישתם אינקלוסיבית, ומבקשת להכיר בערכו של כל אדם כאדם. ימין רחוק "ימין רחוק" (far right) – הוא תופעה שעדיין לא הובנה דיה – הן על ידי אנשי אקדמיה, הן על ידי קובעי מדיניות לאומית, והן על ידי הציבור הרחב.   במסגרת "הימין הרחוק", אני מציע הבחנה בין שתי טיפוסים עיקריים של תנועות, כמוסבר להלן. תנועות רדיקליות – תנועות קיצוניות בהתאם להגדרה של בית הדין החוקתי הגרמני:   "תנועות רדיקליות" (radical movements) – מקבלות בחירוֹת חופשיוֹת דמוקרטיות כהליך לגיטימי, ופועלות במסגרת החוקה. לכן הן מותרות.   "תנועות קיצוניות" (extreme groups) – מכוונות, באופן גלוי או סמוי, לפגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי הליברלי, או לקִעקוע פעיל שלהם מהיסוד. לכן הן אסורות. הרחבת ההבחנה בין תנועות רדיקליות לתנועות קיצוניות ההיסטוריון הארגנטיני פדריקו פינקלשטיין טען כי ההבדל העיקרי בין תנועות רדיקליות לבין תנועות קיצוניות נעוץ בשני ממדים: ראשית, היחס כלפי מעבר על החוק והפעלת אלימות; שנית, היחס כלפי הדמוקרטיה הליברלית.   תנועות ימין רדיקלי" (radical right movements)  – סוג של "נורמליות פתולוגית", המקבלת את מהות הדמוקרטיה מצד אחד, אבל מתנגדת לערכי-העל הליברליים המכוננים אותה מצד אחר.   תנועות ימין רדיקלי חותרות תחת שלטון החוק, ובמיוחד תחת סמכותה של הרשות השופטת. הן מדגישות את מרכזיותה של הרשות המבצעת, על חשבון הרשות המחוקקת. הן מערערות על הרעיון והמעשה של חלוקת הרשויות. עם זאת, הן לא מבקשות לבטל אותן לחלוטין. תנועות כאלו משלבות רמה נמוכה של אלימות פיזית, עם רמה גבוהה של אלימות מילולית.   "תנועות ימין קיצוני" (extreme right movements)  – סוג של "פתולוגיה נורמלית", הדוחה את מהות הדמוקרטיה מצד אחר, ומתנגדת לערכי הליברליזם מצד אחר.   תנועות ימין קיצוני מתעלמות לא פעם מחוקי המדינה, מבקשות לשנותם מהיסוד, ודוגלות הלכה למעשה באלימות, כדי להגשים את מטרותיהן האידיאולוגיות. הן מצדדות בפילוסופיה של פעולה המייחסת ערך מוחלט לאלימות פוליטית. משטרים פוליטיים הבחנה כזאת מאפשרת להבדיל בהתאם בין שני טיפוסים אידיאליים של משטרים:   משטרים המזוהים עם ה"שמאל", המבוססים על הרעיון של "שינוי" או "קִדמה"; משטרים המזוהים עם ה"ימין", המגלים התנגדות לשינוי, מגֵן על המצב הקיים ( status-quo ), ובעיקר שואפים לייסד-מחדש סדר חברתי ופוליטי החוזר במובנים כלשהם ל"משטר ישן" ( Ancient Régime ).   ליתר דיוק, הבחנה יסודית כזאת מאפשרת להבדיל בין משטר דמוקרטי-ליברלי  לבין משטר דיקטטורי  או  טוטליטרי  – מונח שהופיע בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים כחלק מהאידיאולוגיה של איטליה הפשיסטית, בעל משמעות רחבה וקיצונית יותר מאשר זו של הדיקטטורה, המתייחס למצב שבו החופש האזרחי מוגבל לטובת צייתנות לסמכות, כאשר הסמכות הזאת מופעלת במגבלות מועטות בלבד.   מהבחינה הזאת, שלושת הביטויים של האידיאולוגיה הטוטליטרית הציבו עצמם כאידיאל חלופי לתרבות הפוליטית שעוצבה על ידי מורשת הנאורות והדמוקרטיה הליברלית: הפשיזם  – העמיד במרכז את רעיון "האומה"; הנאציזם  – את רעיון "הגזע הלאומי"; הקומוניזם  – את "המהפכה הכוללת בשם הפרולטריון".   לאחרונה מתבלטת אידיאולוגיה נוספת, היברידית, פופוליסטית-אוטוריטרית , המעמידה במרכז את ה"עם"; זאת בניגוד ל"אליטה" השלטת הנתפסת כמושחת. האידיאולוגיה הזאת מחייבת התבוננות זהירה, והבדלה מזו הטוטליטרית.   משטרים אוטוריטריים  נתפסים לעיתים קרובות כחלק מהימין הרחוק, בעיקר זה הרדיקלי. בניגוד למשטרים טוטליטריים (הנתפסים כמשתייכים לימין הקיצוני), משטרים אוטוריטריים תובעים כניעות לעוצמה של המנהיגים, אבל הם מעולם לא משיגים שליטה מוחלטת, באפשרם לאזרחים תנועה חופשית, בעלות על רכוש, ועבודה במקצועות הנבחרים על ידם.   מנהיגים אוטוריטריים מנסים לעיתים קרובות לשנות חוקים כדי לבסס את עוצמתם, ובדרך כלל אי-אפשר להחליפם באמצעות בחירות. הבעיה עם מנהיגים אוטוריטריים נעוצה בכך שהם שואפים לבסס את שלטונם לשם הכפפת רצונם שלהם, במקום לבסס אותו לשם קידום אינטרסים ציבוריים, באמצעות הסכמה כללית של הנשלטים.   תת-סוגים נוספים:  אפשר כמובן לסווג את הקטגוריות הבסיסיות לתת-קטגוריות שונות. לדוגמה, אנו יכולים להבחין בתוך "משטרים דמוקרטיים" בין רפובליקות לבין מונרכיות. אנחנו יכולים גם לפצל את תת-הקטגוריה של רפובליקות למערכות נשיאותיות, נשיאותיות-למחצה, ופרלמנטריות. בתוך הקטגוריה של מונרכיות, כמעט כולן פרלמנטריות, אבל אחדות יכולות להיכלל בקטגוריה מיוחדת של מונרכיות-למחצה. בדומה לכך, בתוך הקטגוריה של משטרים "טוטליטריים" או "דיקטטוריים", אנו יכולים להבחין בין מונרכיה אבסולוטית, שלטון צבאי ואוליגרכיה. עם זאת, לצרכים הנוכחיים, הבחנות אלו אינן נחוצות . צילום: עידן ירון