תוצאות החיפוש

באתר "נלחמים על החיים" – "הנותן גיבוי ביטחוני, מודיעיני, לוגיסטי, ותודעתי לתושבי יהודה ושומרון, במטרה למנוע את הטבח הבא ולהפיק לקחים מהטבח בדרום, כדי להגביר את ביטחון התושבים בחוות, בגבעות, ביישובים ובערים" – צוין אירוע "שנתיים לרצח האחים הלל ויגל יניב" (שנפלו חלל בפעולת אֵיבה בכפר חווארה, שעל כביש 60, ב-26 בפברואר 2023).   הפיגוע המחריד ראוי לכל גינוי, אבל אינו צריך להתבטא ב"טרור-נגדי", המבוצע על ידי אזרחים לא מורשים. "הדרישה הפשוטה והנכונה" של נערי הגבעות "למחוק את חווארה", אינה אלא נפשעת.   מדאיגה במיוחד הטענה כי "זה אולי נשמע קצת רחוק מהמציאות, אבל בעזה ראינו ש'כאשר רוצים – יכולים". התרעתי כאן לא פעם על "העזתיזציה של יו"ש".   ימים אחדים לאחר מכן התפרסמה באתר "נלחמים על החיים" הקריאה הבאה: "18 חודשים מאז הטבח הנורא. לא שוכחים את הרוע, את האכזריות, את כל הנרצחים הקדושים. לא שוכחים את מה שהבטחנו לעצמנו שוב ושוב בימים הקשים: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח'. אין לנו תקומה בלי נקמה!". ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית), יו"ר הוועדה לביטחון לאומי, נחקר על ידי המשטרה בעקבות התבטאויותיו מייד לאחר אותו פיגוע. החקירה נפתחה באישור היועצת המשפטית לממשלה. פוגל שיבח בדבריו את תוצאות פעולת התגמול [הפוגרום] של נערי הגבעות בכפר חווארה.   בריאיון ל"גלי ישראל", אמר פוגל: "מפסיקים עם חוסר הרצון לענישה קולקטיבית, כי זה לא מתאים לכל מיני בתי משפט. אני מוריד את הכפפות. יצא מחבל מחווארה – חווארה סגורה ושרופה. זה מה שאני רוצה לראות. רק ככה נשיג הרתעה. אם נתנהל בכפפות, לא נקבל הרתעה. אם נפסיק להתיישב, לא נשיג ריבונות".   בריאיון נוסף, ברדיו גלי צה"ל, אמר פוגל: "את אפקט ההרתעה שהושג בעקבות אותם 'פוגרומים' לא השיגה מדינת ישראל מאז חומת מגן ביהודה ושומרון. [אני] רואה [זאת] בעין יפה מאוד אפילו, כי בחווארה הבינו שיש פה מאזן אימה שצה"ל כרגע לא משיג אותו, כי אני רוצה שצה"ל ישיג אותו. אני רוצה לראות כל מקום שהמחבלים יוצאים ממנו 'בוער מטאפורית'".   חבר הכנסת פוגל נחשד בהסתה לטרור. הוא נחקר ארוכות, והתיק נסגר רק לאחר 14 חודשים (ללא הסבר לגבי נימוקי הסגירה).   הדוגמה של חבר הכנסת, ושל אנשי ציבור אחרים שהביעו דעות דומות – כמו סגן ראש מועצת שומרון, דוידי בן ציון, שכתב בחשבון הפייסבוק שלו: "הנס שקרה לפני יומיים לא קרה היום. באותה נקודה שבה נפצעה ילדה מזריקת אבן, נרצחו לפני שעה שני תושבי השומרון חפים מפשע", והצהיר: "את העיירה חווארה צריך למחוק. המקום הזה הוא קן טרור, והענישה צריכה להיות כלפי כולם. מספיק עם דיבורים יפי נפש על בניה וחיזוק ההתיישבות" – סייע להסלמת המצב המסוכן.   הדרישה "למחוק את חווארה ואת כל כפרי הטרור", מהדהדת דומיסייד אם לא ג'נוסייד. ההתבטאות כולה מחייבת טיפול תקיף של הגורמים האמונים על שלטון החוק. יש לקבוע קווים אדומים ברורים יותר לגבי הרעה החולה הפושה בארצנו של הסתה לאלימות, לגזענות ולטרור. אני סבור כי מנהיגים בכלל – ומנהיגים דתיים בפרט – ראויים לענישה בעקבות דברי הסתה חוזרת ונשנית. כאשר קווים כאלה לא נקבעים, ההתבטאויות מסלימות, ואיתן גם ההסתה הפרועה. כך התפרסמה, בראשית מרס 2025, ההודעה הבאה בצ'אט של קבוצת "נלחמים על החיים": "במשך שנים ארוכות – בידיים כבולות, באג'נדות משפטיות ובמוסר מזויף – צה"ל סיכן חיילים בלוחמה בסמטאות האויב, ונמנע מלהרוס את מעוזי הטרור; אבל המלחמה בעזה לימדה אותנו שאפשר גם אחרת. כמו בעזה – גם ביהודה ושומרון וכל מקום שצריך: הגיע הזמן לתת לצמ"ה [ציוד מכני הנדסי] לדבר, לשטֵח את השכונות שבהן המחבלים פועלים, את הכפרים שמהם נזרקים אבנים, עד שהאויב ייכנע". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים   בישראל, קשה לראות את המנהיגים הדתיים הבכירים, ואת המוסדות הדתיים, תומכים בבירור ב"שלטון החוק" – לפחות ככל שזה נראה בעיניהם כמנוגד ל"דבר ההלכה". הרבנים הקיצונים לא רק שלא מגבים את החוק, אלא קוראים לעיתים לפרוע אותו, תוך הפעלת אמצעים אלימים.   רבה של העיר צפת, הרב שמואל אליהו, התייחס לפוגרום בחווארה, ואמר כי "גם אם תשרוף 20 מכוניות, ו-20 בתים, עדיין לא התחלת [בנקמה הנדרשת]... צריך "לשבור זרוע רשעים" [תהלים י', ט"ו], ו"להקהות את שיניהם" [הגדה של פסח]... אתה לא יכול להכרית את הזוהמה הזאת". לכן, לדבריו, "רק לקב"ה יש את יכולת לנקום את דם הנרצחים". עם זאת, הוא כתב בספרו הלכות מלחמה ושלום , כי "צריך הלוחם לזכור תמיד כי שֵם ה' מתגלה בנשק שלו, ולדעת כי הירייה שלו היא המשך מלחמת ה' בעמלק ובכל כוחות הרוע בעולם". הוא הבהיר: "חשוב מאוד כי לפני כל מלחמה נבין היטב את הסכנה הגדולה שיש בקיומו של העם השטני הזה. שנבין כי השארתו בחיים תהיה בכייה לדורות".   בהקשר הזה, ראוי להזכיר את דבריו של הרב משה בלוי – מנהיג העדה החרדית בירושלים, מראשי אגודת ישראל בארץ-ישראל, בנאום שנשא בתקופת המאורעות ביישוב היהודי: "אֵל המנהיגים היהודים: אמנם ידיכם לא שפכו את הדם, יש לקבל בוודאות שאתם מתנגדים למעשי אלימות וכל שכן לרצח. אבל לא הייתם זהירים בדבריכם. כאשר ידוע לכם שישנם צעירים העלולים לבוא לקיצוניות מופרזת, ושכּל דבר בלתי מחושב על ידיכם עלול להתפרש על ידם כקריאה למרד וכעידוד למעשי אלימות. עליכם להתחשב יותר עם דבריכם, ואל לכם לשפוך שמן על מדורת ההתלהבות של בני הנעורים". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא כיום אחת הדמוקרטיות המערביות המובהקות והיציבות ביותר. בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה, ומוראות השואה, העניין העיקרי של המחוקקים הגרמנים נתון בהשפעות שליליות שעשויות להתעורר כלפי הדמוקרטיה הליברלית, וביכולת הממשית להתמודד איתן.   הרפובליקה הגרמנית החדשה, שהוקמה לאחר המלחמה, נועדה למנוע מהימין הקיצוני לשוב אֵי פעם לעמדת הנהגה באמצעים דמוקרטיים. הרפובליקה הפדרלית נקראת לפיכך "דמוקרטיה מיליטנטית" (wehrhafte Demokratie), שבה המוסדות הפוליטיים המרכזיים זוכים לכוח ביצועי ומוטלת עליהם חובה להגן על הסדר הדמוקרטי הליברלי. חשוב מכל, קבוצות חברתיות – ובכלל זה מפלגות והתאחדויות – שנחשבות ל"עוינות" לסדר הדמוקרטי הליברלי צפויות להיפסל ולהיאסר.   ככלל, זכויות האזרח והחירויות הפוליטיות נשמרות בגרמניה של היום. חוקים נגד אפליה נרחבים ומפורטים. בתי המשפט מאזנים ביעילות את פעילויות הרשות המבצעת.   ליבו של "חוק היסוד" של גרמניה טמון בעיקרון של שלטון החוק ובהגנה על זכויות היסוד של הפרט. דבריו של נשיא המועצה הפרלמנטרית של גרמניה (1949-1948), קונרד אדנאואר, עוררו השראה בכל חברי המועצה אשר היו שותפים להתוויית חוק היסוד, והפכו לעקרון המנחה של החוקה הגרמנית: "דמוקרטיה היא יותר מצורת ממשל פרלמנטרית. זוהי פילוסופיית חיים (Weltanschauung) המבוססת על הכרה בכבוד, בערך ובזכויות הבלתי מופקעות של כל אדם. דמוקרטיה אמיתית צריכה לכבד את הזכויות האלו ואת הערך של כל יחיד בכל היבטי החיים – הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים".   בית המשפט החוקתי הפדרלי (1951) מאפשר ליחידים, לקבוצות ולארגונים לאתגר את הפעלת עוצמתה של המדינה. "החוק הפדרלי להגנת החוקה" משרת את הגנת החוקה של הדמוקרטיה הליברלית הגרמנית, את הקיום ואת הביטחון של הממשל הפדרלי ושל המדינות.   "המשרד הפדרלי להגנת החוקה" (Das Bundesamt für Verfassungsschutz – BfV) הוא הארגון הפדרלי הגרמני לביטחון פנים, האחראי על פיקוח ומודיעין. זה הוקם ב-1950, בעיקר לפיקוח על מרגלים מגרמניה המזרחית ולסיכול ריגול סובייטי בגרמניה המערבית. הארגון כפוף לקנצלר גרמניה, ופועל כזרוע מבצעת של "משרד הפנים הפדרלי לבנייה ולקהילה". מטה הארגון נמצא בברלין הבירה, לאחר שהועבר לשם מקלן. סגל הארגון כולל כשלושת אלפים עובדים ועובדות. בכל אחת מ-16 מדינות הפדרציה הגרמנית קיים משרד ממלכתי להגנת החוקה. המשרדים האלה אינם מורשים בדרך כלל לרגֵל אחר יחידים או לאסוף מידע אישי. לסוכני המשרד אין סמכויות משטרתיות [כמו לשב"כ אצלנו], ולכן הם אינם מוסמכים לעצור אזרחים, לחפש בבתיהם, או אפילו להורות למשטרה לעשות זאת.   פסילת רשימות בגרמניה אפשרית בהתאם לסעיף 21.2 בחוק היסוד: "מפלגות [קיצוניות] שבשל מטרותיהן או התנהגות תומכיהן, שואפות לחתור תחת הסדר הדמוקרטי הבסיסי החופשי, או לבטל אותו, או לסכן את קיום הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, יהיו בלתי חוקתיות". רק בית המשפט החוקתי הפדרלי זכאי להכריז על מפלגה פוליטית כ"בלתי חוקתית" (מה שנעשה פעמיים בלבד בהיסטוריה של הרפובליקה הגרמנית). בנוסף, התאגדויות קיצוניות נאסרות אם הן מפֵרות את החוק, או מכוונות נגד הסדר החוקתי או נגד התפיסה של ההבנה בינלאומית. ההחלטה אינה צריכה להתקבל בהכרח על ידי בית המשפט החוקתי, אלא מספיקה לצורך כך החלטה בבית המשפט המנהלי הפדרלי.   "תנועות קיצוניות" מוגדרות בגרמניה ככאלו הכוללת במטרותיהן, הגלויות או הסמויות, שאיפה למוטט את סדרי המשטר הדמוקרטי הליברלי, ולהחליף אותו בסדרים העולים בקנה אחד עם האידיאות של הקבוצה הנתונה. הן נתפסות ככאלו שדוגלות באלימות, ולעיתים קרובות משתמשות באמצעים אלימים כדי להשיג את מטרותיהן. פעילות העושה שימוש באלימות, או מתכוננת להשתמש בה – כדי לסכן אינטרסים זרים של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, או את הרעיון של ההבנה הבינלאומית, ובמיוחד החיים המשותפים המבוססים על דרכי שלום – נחשבת גם היא ל"קיצונית".   אלימות נתפסת כנובעת מעצם ההגדרה של "קיצוניוּת". היא באה לידי ביטוי בפשיעה אלימה ספונטנית – כמו תקיפה פיזית של יריבם פוליטיים או של מהגרים – וגם בפיגועי טרור, שלעיתים קרובות מתוכננים היטב מראש ומכוונים להטיל מורא על קבוצות של קורבנות פוטנציאלים. תקיפות שבוצעו בגרמניה בשנים האחרונות היו כרוכות בשימוש בכלי ירייה. הקיצונים מתנגדים לזכויות הבסיסיות והאנושיות המתוארות ב"חוק היסוד: החוקה" – כמו הזכות לחופש ביטוי. הם מתנגדים גם לעקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה, כמו הריבונות של העם והעצמאות של בתי המשפט.   בקטגוריה של תנועות ימין קיצוני בגרמניה נכללות, בין השאר: Nationaldemokratische Partei Deutschlands (NPD, National-Democratic Party of Germany), Die Rechte (The Right); Der III. Weg (The Third Way), בנוסף לרשימות ניאו-נאצית, כמו: Freie Kameradschaften או אחווה חופשית. מעצם ההגדרה, המפלגה הניאו-נאצית הגרמנית (NPD) מעולם לא הצליחה להיבחר לפרלמנט הגרמני – הבונדסטאג.   אלטרנטיבה לגרמניה דוגמה מעניינת היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (Alternative für Deutschland – AfD), שתשמש כמוקד הדיון כאן.   אלטרנטיבה לגרמניה, שנוסדה ב-2013, היא המפלגה הפופוליסטית, הימנית הרדיקלית, הראשונה בתולדות גרמניה. מאז הקמתה עוררה סערות רבות – בין השאר כאשר קראה לגרמנים להפסיק להרגיש אשמים בגין העבר הנאצי של המדינה.   אחד ממייסדי המפלגה, דוברה ומנהיגה במדינת ברדנבורג, אלכסנדר גאולנד (Alexander Gauland) – בעל תואר דוקטור במדעי המדינה, עורך דין, עיתונאי ופוליטיקאי – הרחיק לכת ואמר כי המשטר הנאצי הוא לא יותר מאשר "כתם של לשלשת ציפורים" בהיסטוריה הגרמנית.   רוב מנהיגיה הקודמים של המפלגה הודחו על ידי חברי הזרם הקיצוני יותר שלה. האחרונים עיצבו מדיניות המתנגדת להגירה, מתוך עוינות לקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, שקידמה בברכה את הגעתם של יותר ממיליון מבקשי מקלט לגרמניה.   אליס ויידל (Alice Weidel), ילידת מזרח גרמניה (1979), החלה את הקריירה הפוליטית שלה כאשר הצטרפה למפלגה ב-2013, שהייתה אז "אירוסקפטית" (המצדדת בעמדה פוליטית הכרוכה בביקורת על האיחוד האירופי ועל השילוב האירופי). הליברליזם הכלכלי שלה, והזלזול בחוסר היעילות הביורוקרטית תאמו לדגש של המפלגה בשעתה על קידום ריסון כלכלי, ריבונות לאומית, ועוינות כלפי הצעדים שננקטו למניעת הקריסה הפיננסית של האיחוד האירופי.   בבחירות הפדרליות ב-2013, עם 4.7% מקולות הבוחרים, המפלגה החמיצה במעט את הרף של 5%, הנדרש לשם ייצוג בבונדסטג.   ב-2014, בבחירות לפרלמנט האירופי, המפלגה זכתה בשבעה מושבים, ובכך ציינה את הניצחון החקיקתי הראשון שלה.   ב-2015, המפלגה עברה שינוי בולט בשל משבר המהגרים. המפלגה ניצלה את המשבר באמצעות שינוי קו הפעילות שלה – מאירוסקפטיות לזה הפופוליסטי יותר, שהעמיד בראש סדר העדיפויות שיקולי ביטחון רחבים, רטוריקה נגד מהגרים, וביקורת על המדיניות של הקנצלרית אנגלה מרקל. הפוליטיקאית הלאומית-הקונסרבטיבית פראוּקה פטרי (שהנהיגה את המפלגה ביולי 2015 ועד ספטמבר 2017) אימצה לחלוטין את הרטוריקה נגד מהגרים ונגד האסלאם.   בבחירות הכלליות של 2016, המפלגה זכתה להישגים בולטים בכמה מדינות בגרמניה הפדרלית.   באפריל 2017, ויידל נבחרה להנהיג במשותף את המפלגה (הנשלטת על ידי גברים), לצד אלכסנדר גאולנד. לאחר הבחירות, ויידל מילא תפקיד של סגן יושבת ראש הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה בבונדסטג.   בבחירות הכלליות של ספטמבר 2017, אלטרנטיבה לגרמניה, בהנהגתו של גאולנד, הפכה למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה, וערכה את הופעת הבכורה שלה בבונדסטג, עם 12.6% מקולות הבוחרים.   ב-2019 הודיע המשרד הפדרלי להגנת החוקה כי יתחיל במעקב אחרי מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, מכיוון שהיא מגלה נטיות קיצוניות. החשד התמקד בזרם הלאומני של רשימת אלטרנטיבה לגרמניה, שנקרא "הכנף" (Der Flügel)    זרם "הכנף", בהנהגת ביורן הוקה (Björn Höcke), התמקד בקשרים עם גורמים ניאו-נאצים ובפעולות שמנוגדת לחוקה הגרמנית. הזרם התפרק במרס 2021, אבל רבים מ-7,000 חבריו הפכו לפעילים באלטרנטיבה לגרמניה [ראו זליגה של פעילים אצלנו ממפלגת "כך" למפלגות לגיטימיות].   לראשונה בהיסטוריה של גרמניה, שלאחר מלחמת העולם השנייה, המפלגה הוכפפה למעקב של המשרד להגנת החוקה. היה זה אחד הצעדים הדרמטיים ביותר שנקטה דמוקרטיה מערבית כדי להגן על עצמה בפני תקיפה של כוחות ימין קיצוני [מה שמכונה אצלנו "דמוקרטיה מתגוננת", מכוּנה במקור הגרמני "דמוקרטיה לוחמת"].   הכרזה רשמית על מעקב אחר מפלגה פוליטית משפיעה בדרך כלל על החברוּת הרשמית במפלגה ועל נכונות אזרחים להצביע לה ולהשתתף בפעילויותיה; זאת הסיבה שבעטיה מפלגות ימניות אחדות מתנהלות בזהירות ומשתדלות שלא להיות מזוהות כ"קיצוניות". הן ממקמות עצמן אסטרטגית בתחום האפור בין קיצוניות ימנית לבין שמרנות לאומית [ראו רשימת ה"ליכוד" אצלנו], ומנסות לחסן עצמן נגד האשמות בקיצוניות על ידי דיבור בצופן שמעביר מסרים קיצוניים בדרך שלכאורה אינה קיצונית [ראו רשימת "עוצמה יהודית" אצלנו].   לעיתים, מנהיגים או פעילים במפלגה חורגים ממידת הזהירות ומצהירים הצהרות בעלות אופי קיצוני מובהק [ראו "למחוק את חווארה"; "רוצה לראות את חווארה שרופה וסגורה"]. ההסבר המוצע במקרים כאלה הוא, לעיתים קרובות, "בחירת מילים לא מוצלחת", או "הוצאת דברים מהקשרם". לעיתים רחוקות בלבד, יש לדברים האלה השלכות ממשיות על מבטאיהם; אבל כשלי לשון כאלה לא פעם אינם מקריים; נעשה בהם שימש אסטרטגי כדי לאותת לפעילים בימין הקיצוני היכן המפלגות האלו עומדות הלכה למעשה במישור האידיאולוגי.   ההחלטה לעקוב אחר המפלגה – שהתקבלה בעקבות חקירה שנמשכה שנתיים, ודוח שהקיף יותר מאלף עמודי ראיות – אפשרה למשרד להאזין לשיחות טלפוניות, לצותת לאמצעי תקשורת אחרים, ולעקוב אחרי תנועתם של חברי המפלגה. המפלגה ערערה על הצעד חסר התקדים הזה, אבל הפסידה.   בנובמבר 2019 נבחר טינו כרופאלה (Tino Chrupalla) – פוליטיקאי, וחבר הבונדסטג מאז 2017 – ליושב-ראש משותף של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, לצד אליס ויידל.   במרס 2022, בית המשפט המנהלי בעיר קלן אשרר את הערכת המשרד להגנת החוקה לגבי פעילות אנטי-חוקתית. השופט פסק שהמפלגה עשויה להיות מסווגת כ"ישות חשודה", וקבע שמותר למשרד לעקוב אחרי פעיליה. הדאגה התעוררה בעקבות רדיקליזציה [=הקצנה] גוברת, בעיקר בקרב הפעילים הצעירים. ראש שירות הביון הפנימי תומס, הלדנוונג, הצהיר כי המפלגה דוגלת בגזענות ובגירוש מהגרים, ובהתנגדות לביזוי הנגרם ללאום הגרמני.   ה"כנף" חדל רִשמית מפעילות באביב 2020, לאחר ש"הסוכנות הפדרלית לשמירת החוקה" הגדירה אותו, במרס 2020, כגוף "בעל עמדות ימניות קיצוניות, היוצאות נגד הסדר הדמוקרטי החופשי במדינה", והתחילה במעקב אחר פעיליו, שראו בהם "סכנה לדמוקרטיה" [ראו הדוגמה של תנועת להב"ה, בראשותו של בנצי גופשטיין, בישראל, שטרם הופעל כלפיה צעד רשמי כזה].   אליס ויידל שימשה, מאז שלהי נובמבר 2019, כממלאת מקום יו"ר המפלגה. מפברואר 2020, ועד יולי 2022 – כיושבת ראש המפלגה במדינת באדן-וירטמברג.   בשלהי ספטמבר 2021, המפלגה זכתה בבחירות ב-10.3 אחוזים מקולות הבוחרים. 79 מחבריה ישבו בבית המחוקקים הגרמני (בונדסטאג), בפעם השנייה אחרי 2017 (אז זכתה ב-12.6 אחוזים מקולות הבוחרים), וכמעט בכל בית מחוקקים מדינתי.   מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה זוכה להישגים הניכרים ביותר בשטח מזרח גרמניה לשעבר, שבו צעירים עוברים מאזורים שהיו קודם לכן תעשייתיים וכפריים לערים, כדי לחפש הזדמנויות חדשות.   ביוני 2023, מועמדה של המפלגה זכה בסיבוב מכריע בבחירות בתורינגיה שבמזרח גרמניה, בירת מחוז תורינגן (Thüringen) – אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה.   בספטמבר 2024 גרפה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, לראשונה מאז סיום מלחמת העולם השנייה, את מרבית קולות הבוחרים בבחירות שהתקיימו בתורינגיה. זאת ועוד, המפלגה הגיעה למקום השני בבחירות שהתקיימו במדינת סכסוניה, הנמצאת אף היא במזרח גרמניה.   בנובמבר 2024 הודיע הקנצלר אולף שולץ כי יגיש הצעת אי-אמון לבונדסטג. ב-15 בינואר 2025.   באמצע ינואר 2025 נבחרה ויידל כמועמדת מפלגתה לקנצלרית בבחירות הפדרליות בגרמניה, לקראת הבחירות בפברואר. ויידל, בת ה-46, היא פוליטיקאית ויועצת עסקית. היא עבדה, בין השאר, בבנקים גולדמן זאקס וקרדיט סוויס. במהלך לימודיה שהתה בסין (שם זכתה לדוקטורט בתחום המערכות הפנסיוניות), ולמדה מנדרינית.   בבחירות ניצחה המפלגה הנוצרית-הדמוקרטית, שרשמה גידול משמעותי בכוחה. כמו כן, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, שהכפילה ויותר את כוחה בבונדסטג. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפסידה כשליש מכוחה.   בעקבות התוצאות, קיבלה המפלגה הדמוקרטית-הנוצרית 28.5 אחוזים מהקולות (208 מושבים בבונדסטג). אלטרנטיבה לגרמניה זכתה ב-20.8 אחוזים מהקולות (152 מושבים).   האלטרנטיבה וההקשר הישראלי מעמד המפלגה: תריסר שנים לאחר ייסוד אלטרנטיבה לגרמניה – אירוע חסר תקדים בנוף הפוליטי הגרמני – המפלגה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים בפדרציה [ראו "עוצמה יהודית" אצלנו]. המפלגה שאבה את בוחריה מחוגים קונסרבטיביים ובורגניים במערב המדינה. כיום, רוב בוחריה באים ממזרח גרמניה, ומאזורים מדוכאים כלכלית, שבהם האזרחים מתאפיינים על ידי השכלה נמוכה, תחושה של חסך חברתי-כלכלי, ואינה כלפי "מפלגות המערכת הישנה". הבוחרים האלה הוטרדו [כפי שאירע אצלנו] מהשינויים המהירים בחברה ובתרבות, ולכן הגיבו לטובת הרטוריקה והתוכנית שהציעה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה.   ההקצנה המתמדת בעמדותיה של אלטרנטיבה לגרמניה רק הגדילה את הפופולריות שלה. למרות המגמה הזאת, חבריה ישבו בראש ועדות חשובות של בית המחוקקים, והופיעו בהרחבה באמצעי התקשורת ההמוניים [ראו "עוצמה יהודית" ו"הבית היהודי" אצלנו].   עמדות המפלגה לגבי ישראל: בשלהי אפריל 2023, אלכסנדר גאולנד, מנהיג מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, אמר כי לקהילה היהודית בארצו אין סיבה לחשוש ממפלגתו: "אנחנו לא מפלגה אנטישמית, ואין לנו תוכנית אנטישמית... קשה לי להבין למה דווקא הקהילה היהודית מבקרת מפלגה ימנית לאומנית".   בראשית ינואר 2025 אמר גאולנד, באשר למלחמה בין ישראל לחמאס בעזה, כי עמדתה הרשמית של אלטרנטיבה לגרמניה תומכת בישראל: "עלינו להכיר בנקודת המוצא, שישראל הותקפה בדרך הברברית ביותר. כל מי שעורף ראשים של נשים או גברים מוותר על כל זכות לסובלנות". הוא הוסיף: "אנחנו עומדים איתן לצד ישראל. אני יודע שהקמתה של ישראל לא היתה אידאלית בהתאם לאמות המידה של היום; אבל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא חולקת את הערכים שלנו – לא רק במדיניות החוץ אלא בחיים עצמם". גאולנד הדגיש: "יש לנו מחויבות מוסרית כגרמנים, לאחר שרצחנו שישה מיליון יהודים, לתמוך בניצולים שהקימו את המדינה הזאת, כי הרגנו את אבותיהם".   באמצע ינואר 2025, בעקבות לחץ של אילון מאסק – לאחר שטען ברשת X כי "אלטרנטיבה לגרמניה היא היחידה שיכולה להציל את המדינה" – אליס ויידל הביעה תמיכה בלתי מסויגת בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה.   תגובות משמאל: לאחר הבחירות המקומיות בגרמניה, בתחילת ספטמבר 2024, העיתון דבר  דיווח כי "בפעם הראשונה מאז עליית היטלר לשלטון: הימין הקיצוני ניצח בבחירות מחוזיות בגרמניה: מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה ניצחה בבחירות. הוזכר כי זו הפעם הראשונה שהמפלגה זוכה ביותר משליש מהקולות, והפעם הראשונה מאז עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 שמפלגת ימין קיצוני מנצחת בבחירות חופשיות בגרמניה. הכתבה פירטה כי קנצלר גרמניה, אולף שולץ, קרא לכל המפלגות לא להצטרף לקואליציה עם מפלגת הימין הקיצוני. הוא הוסיף כי התחזקות הימין הקיצוני מדאיגה: "למדינה שלנו אסור להתרגל לזה. מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה פוגעת במדינה שלנו. היא מחלישה את הכלכלה, מפלגת את החברה, והורסת את המוניטין שלנו".   לפני הבחירות הכלליות האחרונות, בשלהי פברואר 2023, הדגישו מקורות בשמאל כי "מאות אלפים הפגינו בגרמניה נגד הפשיזם, בעקבות שיתוף הפעולה בין השמרנים לבין הימין הקיצוני; זאת לאחר ששבוע קודם לכן, המפלגה השמרנית הצביעה ביחד עם מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה על הצעת חוק להחמרת התקנות נגד מהגרים ומבקשי מקלט. הייתה בכך שבירה של הטאבו המסורתי ("חומת האש" – Brandmauer) נגד המפלגה [שכבר נשבר אצלנו לפני שנים]. החוק למניעת "הגירה לא חוקית" של השמרנים עבר בזכות תמיכת המפלגה בפער של שלושה קולות בלבד (348 מול 345).   בכתבת דעה בעיון הארץ , צוין כי "בחסות מאסק וטרמפ, ממשלת ישראל מכשירה את הנאצים החדשים בגרמניה". הועלתה הטענה כי "הדממה הישראלית מול הימין הקיצוני, וההגנה על מאסק, הן אבני דרך קריטית בדרך ללגיטימציה מלאה של הימין הקיצוני בגרמניה [כפי שעשה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לגבי מפלגת "עוצמה יהודית" בישראל].   תגובות מימין: לאחר פרסום המדגמים, בעקבות הבחירות, אתר "סרוגים" הכתיר את כתבתו: "הבחירות בגרמניה: הישג חסר תקדים למפלגות הימין". הכתב פירט כי "במידה ותוצאות האמת יישארו דומות לתוצאות המדגמים, מדובר במהפך של ממש בפוליטיקה הגרמנית, שנשארה מאז מלחמת העולם השנייה כמעט תמיד בעלת נטייה פוליטית שמאלה; אבל כעת, שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט, שיהוו כמעט חצי מהמושבים, יהיו מפלגות הימין הגדולות, עם אפשרות משמעותית להצלחה בהרכבת קואליציה".   באתר "מידה" הובעה הדעה כי "ככל שישראל תעכב את פתיחת ערוצי הקשר עם מפלגות כמו אלטרנטיבה לגרמניה, כך ייחלש העניין שלהן בישראל. צוין כי "הימין הריבוני דוחף לקידום האינטרסים הלאומיים של כל מדינה. אם ישראל לא תבהיר שהיא חשובה לאינטרסים של מדינות אחרות, מעמדנו הבינלאומי ילך וייחלש. גם אם טרמפ יעמוד בארבע השנים הקרובות לצד ישראל".   לאחר היוודע תוצאות האמת של הבחירות הכלליות בגרמניה, שופרות הימין בתקשורת צהלו על "התוצאות המדהימות", ועל הצפי שפרידריך מרץ, מנהיג המפלגה הנוצרית-הדמוקרטית, ייבחר לקנצלר הגרמני, במקומו של שולץ. נתניהו בירך את המנהיג הנבחר: "מצפה לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם הממשלה החדשה". השופרות לא שכחו להזכיר כי "המנהיג הבא של גרמניה ידוע בחיבתו לישראל. הוא מתח ביקורת קשה על ממשל ביידן בכל הנוגע לסיוע הצבאי, וטען כי מדינתו מחויבת להעניק נשק לישראל ללא כל תנאים".   יש להעיר כי, בניגוד לעמדה הנחרצת של מרץ, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה נמצאה בעימות פנימי סביב שאלת התמיכה בישראל. כבר אחרי התקפות החמאס הביע ראש המפלגה (במשותף) טינו כרופאלה "תנחומים לשני הצדדים", ותמך בהפסקת אש מיידית. בדיון שהתקיים בדצמבר 2024 השתלח ישירות בקנצלר שולץ, שאישר יצוא נשק בשווי 150 מיליון אירו לישראל בשנה האחרונה. "בעזרת משלוחי הנשק שאישרת לישראל אתה תורם להרג בשני הצדדים. אתה לא תורם לדה-אסקלציה, אלא שופך דלק על האש". כרופאלה הוסיף כי על גרמניה להפסיק לספק נשק לאזורי מלחמה, כולל לישראל.   חזרתו לשלטון של דונלד טרמפ, והזרם הפופוליסטי הגואה ברחבי העולם, היו בעלי השפעה בולטת על הרטוריקה הפוליטית והגישה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה. בערוץ 14 פורסם כי "נשיא ארצות הברית, דונלד טרמפ, בירך בעקבות תוצאות הבחירות בגרמניה: 'יום נהדר, לגרמנים נמאס מהאג'נדה חסרת ההיגיון'".   באתר ערוץ 7 הועלתה בכותרת השאלה: "אחרי הבחירות – גירוש המוני של מהגרים מגרמניה? הכתבה הזכירה כי אליס ויידל הכריזה כי אם המפלגה תזכה בהישג משמעותי בבחירות ותהפוך לחלק מהקואליציה, "אנחנו נסגור את גבולות גרמניה למשך 100 ימים, נגרש מהגרים ללא קשר למעמד האזרחות שלהם בגרמניה, נחדש את קניית הגז מרוסיה, נפרוש מהסכם האקלים בפריז, נבטל את השימוש במטבע היורו בגרמניה, וניצור קונפדרציה חדשה של מדינות בגרמניה". כמו כן, כי התחייבה "לעזוב את מערכת המקלט למהגרים של האיחוד האירופי, ולזרוק מהעבודה פרופסורים ללימודי מגדר".   בעבר הזכיר הערוץ כי ביורה הוקה (Björn Uwe Höcke) – מנהיג המפלגה בתורינגיה, אשר ויידל קרובה אליו מבחינה אידאולוגית, וכבר הצהירה כי בכוונתה למנות אותו לתפקיד בכיר בממשלתה אם תיבחר לקנצלרית – ביזה פעמים רבות את זכר השואה, וכינה את האנדרטה בברלין לזכר השואה כ"אנדרטת הבושה".   אתר "בחדרי חרדים" הכריז על "הישג ענק למפלגת הימין הקיצוני בגרמניה, ומכה לקנצלר: ניצחון לשמרנים אוהבי ישראל".   מסקנה:  לאחר ההתפעלות-רבתי מהמודל של הונגריה, ההיקסמות מהמודל האמריקני, ואולי גם זה הגרמני, גואה בהתאם.   ככל הנראה, עלייתה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה תואמת את הדגם הרחב באירופה שבו קבוצות ימיניות, לאומניות ופופוליסטיות הרוויחו מדאגות דומות: זהות לאומית ומדיניות הגירה. (זהות לאומית אינה סוגיה חשובה פחות גם בישראל). באירופה, מפלגות רבות של ימין רחוק השתלטו על הממשלות הלאומיות, או הצטרפו לקואליציות (כמו במקרה שלנו). עם זאת, עתיד המפלגה הגרמנית לא יהיה בהכרח דומה לזה של מפלגת עוצמה יהודית בישראל.   יחד עם זה, נראה כי יותר ויותר מדינות באירופה קוראות תיגר על מה שנחשב לטאבו פוליטי: שיתוף פעולה של מפלגה מהזרם המרכזי עם מפלגות ימין קיצוני. במקרים רבים שיתוף פעולה ברמת השלטון המקומי מוביל להכנסתן לקואליציה ברמה הארצית. ככל שהמפלגות הפופוליסטיות האוטוריטריות זוכות במושבים רבים יותר, החרמתן עלולה להתנקם במפלגות האחרות. מדיניות כזו מאששת, לכאורה, את טענת הימין הקיצוני שהוא מייצג את רצון העם נגד האליטות המושחתות של הזרם המרכזי. בניגוד למצב העכשווי בגרמניה, אחדים ממנהיגי מדינות נאלצים אחרות ביבשת נאלצים לשנות את עמדותיהם, אם כי עדיין לא הגיעו לכדי הקמת קואליציות עם המפלגות האלו. המנהיגה השותפה של אלטרנטיבה לגרמניה, אליס ויידל, מיהרה להצהיר לאחר היוודע תוצאות הבחירות כי מפלגתה פתוחה למשא ומתן קואליציוני עם מרץ, וכי היא מוכנה להיכנס לממשלה. "ידנו תהיה מושטת תמיד לקחת חלק בממשלה, כדי לממש את רצון העם, את רצון המדינה". היא הדגישה כי "ללא שיתוף פעולה כזה לא יתאפשר שינוי מדיניות בגרמניה".   לעומת זאת, מפלגות הזרם המרכזי, כמו CDU, המפלגה הליברלית FDP, ומפלגת המרכז-שמאל SPD, בדומה למפלגת הירוקים, החליטו כולן להרחיק את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה מהקואליציה, מאז עלייתה לראשונה. המפלגה וחבריה הואשמו בגזענות, קיצוניות, רביזיוניזם היסטורי, וקשרים עם קבוצות ניאו-נאציות, בעודה מציגה עצמה כחסידת חופש הביטוי וריבונות הלאומית.   במישור הלאומי, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הורחקה במכוון ממושבים פרלמנטריים מכריעים. המפלגה סורבה באופן עקיב לזכות בתפקידי סגן נשיא או ראש ועדה בבונדסטג, בניגוד למפלגות אופוזיציה אחרות, שבדך כלל מילאו תפקידים כאלה. הצעדים האלה הגבילו את יכולתה להשפיע חקיקתית, מעבר להתנגדות קולנית ומחאות סמליות.   לאחר היוודע תוצאות הבחירות, ויידל מיהרה להכריז כי מפלגתה פתוחה למשא ומתן קואליציוני עם הקנצלר המיועד מרץ, ושהיא נכונה להיכנס לממשלה: "ידינו תהיה מושטת תמיד לקחת חלק בממשלה, כדי להגשים את רצון העם, רצון המדינה". היא הדגישה כי "ללא שיתוף פעולה כזה, לא יהיה אפשר להכיל שינו מדיניות בגרמניה".   בניגוד לכך, מרץ, מצידו, אמר ימים ספורים לאחר בחירתו כי הוא מעוניין להקים קואליציה עם מפלגת הסוציאל-דמוקרטים, שסיימה את הבחירות הכלליות במקום השלישי. לדבריו, "התוצאה של אלטרנטיבה לגרמניה היא איתות לגוש הדמוקרטי למצוא את המכנה המשותף בהקדם". הקנצלר המיועד הזהיר מפני מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, ואמר כי היא "מפלגה שאינה מעוניינת בפתרונות, וחיה על בסיס בעיות".   בעקבות המדיניות של " קוֹרדוֹן סֶנִיטֵר" (צרפתית: "אזור בידוד" מפני מחלות) – הסירוב של המפלגות הפוליטיות המרכזיות לשתף פעולה עם מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה, מכיוון שהן תפסו את האסטרטגיות שלה כבלתי מקובלות וכקיצוניות – המפלגה עדיין מבודדת פוליטית, למרות הצלחתה בבחירות, שאפשרה לה לזכות בייצוד בבונדסטג ובכל 16 המדינות של הפדרציה הגרמנית.   למרות הכל, כפי שמתברר מהמקרה הישראלי, העתיד בגרמניה אינו מובטח. בקואליציה אפשרית ב-2029, ויידל עשויה למצוא עצמה בחזית של תקופה חדשה, שבה פופוליזם ימני יהפוך לרכיב חיוני של הממשלה, אם תחזיותיה אכן יתגשמו, והמפלגה תמשיך להרחיב את בסיס התמיכה שלה.   גרמניה, מדינה שנודעת במדיניות המרכזית שלה והמחויבות לערכים ונורמות דמוקרטיים הליברליים, עשויה לחוות שינוי משמעותי בנוף הפוליטי שלה. ממשל עתידי בראשות מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה עשוי לסטות מההסכמה הכללית שבעקבות מלחמת העולם השנייה, ולהוביל את האומה למדיניות לאומנית יותר – בתקווה שזו לא תהיה קיצונית כפי שאנו חווים במדינת ישאל היום. על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

"המרכז לחקר הימין הקיצוני בישראל" , בראשותי, הוא פועל יוצא של מחקר בקרב פעילי התנועה הכהניסטית, תנועת נוער הגבעות, והתנועה הגינזבורגיסטית (בראשות הרב יצחק גינזבורג). שדה המחקר התמקד ביהודה ושומרון, אבל התפרס על פני הארץ כולה.   צילום: עידן ירון (אמן: אורן פישר) שיטה:  תחום הידע שבו אני מתמחה הוא אנתרופולוגיה חברתית . בהתאם, אני מתמקד בתרבויות ההווה, ומקיים עבודת שדה , שבה אני משתדל לראות את הדברים בהקשר רחב ככל האפשר, כדי להבין את הקשרים ההדדיים והתלות ההדדית ביניהם. הכלי המרכזי המשמש אותי הוא תצפית משתתפת  – שיטת מחקר שבה אני כחוקר לא רק צופה אלא גם משתתף בפעילות הקבוצה הנחקרת. כך, אני מסוגל לחוות את האירועים "מבפנים" – מנקודת מבטם של הנחקרים עצמם. במסגרת הזאת, מזדמן לי לשוחח עם המשתתפים ולתעד את ההתנהלות, תוך שמירה על נקודת השקפה מקצועית ביקורתית.   משימה:  האתר נועד להעמיק את ההיכּרות עם מציאות החיים של התנועות, הקבוצות והיחידים הנמנים על הימין הקיצוני בישראל – לתעדה, לפרשה, ולעמוד על ההשלכות שנודעות לה. בסופו של דבר, ההכּרה היא כי "השלם גדול מסכום חלקיו". החלקים השונים, המשולבים במערכת הכוללת, מְאֻגְבָּרִים זה את זה (מתוך "סינרגיה" – מיוונית: עבודה יחדיו). היא יוצרת "גֶּשְׁטַלְט" (בגרמנית: תבנית). התבנית יוצרת את התמונה ה"הוליסטית" (הכוללנית), של התצרֵף (הפאזל), שההתרשמות מכל אחד מחלקיו מוגבלת ומצומצמת. תובנותיי נובעות מיותר מעשור של עבודת שדה, שכללה תצפית משתתפת, לאחר חדירת-עומק לקבוצות החברתיות האמורות.   למה זה חשוב? ה'אנתרופולוגיה' מגלה לנו כיצד אנשים חושבים ופועלים בחברות רחוקות וקרובות. באמצעות העדשה הזאת, אנו יכולים ללמוד לא מעט לא רק על "אחרים" אלא גם על "עצמנו" – כבני אדם תבוניים השואפים להגביר את הידע ואת ההבנה שלנו עלינו ועל העולם.   במציאות חיינו העכשווית – בישראל בפרט, ובעולם המערבי ככלל – היכרות כזאת חיונית לכל אזרח ואזרחית הדואגים לשלומה ולעתידה של החברה והמדינה.   איך נסייע?  האתר ישמש, לתועלת הציבור, כמרכז מידע וידע המאפשר ללמוד ולהבין את הימין הקיצוני בכלל, וזה הישראלי בפרט. הוא יציג מסגרת אנליטית מפורטת, מעמיקה, הגיונית וברורה של התחום המכריע הזה. ד"ר עידן ירון בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה חברתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. זוכה פרס קרן גולדה מאיר, "להישגים אקדמיים בולטים". מעמד נוכחי: סוציולוג ואנתרופולוג חברתי עצמאי.   התמחות עיקרית: ימין רחוק – רדיקלי וקיצוני – בישראל.   תחומים התמחות נוספים: לימודי צבא (ומשטרה); אנתרופולוגיה יישומית – חינוך ובתי ספר; לימודי תרבות – ספרות, אומנות וקולנוע.   שירת בצה"ל (סדיר ומילואים): פסיכולוג ארגוני (מחלקת מדעי ההתנהגות – ממד"ה) – אוגדת איו"ש, פיקוד מרכז, מטכ"ל; מנהל ידע – צליפה, בית הספר ללוחמה בטרור; קצין ביחידה מיוחדת הכפופה לאגף המבצעים. סיים שירות בדרגת רס"ן. ד"ר עידן ירון (תצפית לשכם) פרסומים רלוונטיים ספרים מעשה שקולניק: רצח אידאולוגי של מחבל כפות. חיפה: פרדס, 2017 ​​. ​ מאמרים בקבצים ובכתבי עת "אלאור אזריה ושלטון החוק בישראל: טקס, טקסט וחיים", בתוך חזן, חיים ואח' (עורכים), בין הזמנים: טקס וטקסט בחברה. ירושלים: כרמל, 2022: 380-350. הפילוג כ'סְפִּין': היסטוריה והווה" בתנועה הכהניסטית", דעות 104, ספטמבר 2023: 14-4. ​ כתבות ומאמרים בעיתונות ובאתרי אינטרנט הפורום לחשיבה אזורית – מכון ון ליר בירושלים: "חקר הימין בישראל: בין אמפתיה להבנה", 17.3.2019. "הימין בישראל: שלושה טיפוסים אידיאליים", 14.5.2019. ​ "כשנטילת החוק לידיים הופכת לטרור יהודי", 14.6.2019.​ "'תג מחיר': בחיפוש אחר חלופות", 7.7.2019. ​ בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל ובעולם: "מוטיבציה לרוע?", 2.2.2020.​ "אמפתיה בעבודת שדה? בין נוער הגבעות לאנרכיסטים", 17.2.2020.​ "הבעיה של 'האחר מעורר הסלידה', ותפקיד האנתרופולוג בשדה המחקר", 1.3.2020. ​ מוסף הארץ: "במשך עשור הוא נטמע בחוגים הקנאיים ביותר של הימין הקיצוני בישראל. כעת הוא יוצא אל האור, 5.10.2023.​ "כשמכונית עם נערי גבעות חמושים נעצרה לידי, הבנתי: אני בתוך פוגרום", 31.7.2024.​ "קודם משתלטים על השטח, ואז מחכים להזדמנות. כך מקימים התנחלות חדשה", 22.10.2024. ​ פודקסטים רלוונט – קלצ'קין: פרק 44: הימין הרחוק – כהניזם. ​ פרק 45: הימין הרחוק: נוער הגבעות. ​ 240 שניות: "משילות וריבונות! עד שזה מגיע ליהודה ושומרון!", 11.9.2024. "נוער הגבעות – החוק מתגמש או נעלם", 25.9.2024. ​​ מאחורי הקלפים: כהניזם – גרסה מלאה כהניזם – גרסה מקוצרת ​​ פרסומים נוספים – ספרים בית השימוש במרחב הסמלי. תל אביב: רסלינג, 2005. תמונות מחיי בית הספר . הוצאת ספרית פועלים ומכון מופ"ת, 2015. מאחורי הכוונת: הצלף הצבאי – עיון רב-תחומי . הוצאת מערכות-מודן, 2016. קרבנות מלחמה: הריגה-פציעה בשדה הקרב . ירושלים: כרמל (סדרת "פרשנות ותרבות"), 2017. משפט לחימה ואתיקה צבאית . ירושלים: כרמל (סדרת "פרשנות ותרבות'"), 2018. מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין . סטימצקי, 2019. מושגי יסוד המשמשים באתר תופעה רווחת היא כי, ככל שמומחה מכיר באופן מעמיק ומקיף יותר את התופעות שאותן הוא חוקר, כך גם הוא מתקשה להגדירן בצורה קוהרנטית ונהירה. לפיכך, אנו רואים בספרי עיון רבים דיון מקיף ולעיתים מייגע במושגי היסוד, שבעקבותיו קביעה שהם נותרו "עמומים", "שנויים במחלוקת", "אינם נעתרים להגדרה פשוטה". למרות הקושי, ולשם נוחות הקוראים והקוראות, השתדלתי במיזם הזה להיות מוגדר יותר; זאת על חשבון הותרת שוליים רחבים באשר לתופעות הנסקרות, ולמושגים המתייחסים אליהן. ימין – שמאל הבחנה בין תפיסות עולם חברתיות-פוליטיות מסוימות עשויה לסייע לנו להבין את ההוויה החברתית-הפוליטית המצויה, ולכוון את שאיפותינו לגבי העתיד הרצוי.   מונחי המיקום של "ימין" (left) ו"שמאל" (right) הם ההבחנות הוותיקות ביותר המשמשות להבין את התחרות הפוליטית-המפלגתית. מקורם באספה הלאומית הצרפתית – גוף המעבַר בין אספת המעמדות לבין האספה המכוננת הלאומית – שהתכנסה ביולי 1789, ושבה הנציגים שהעדיפו שימור (קונסרבטיבים) ישבו בימין לנשיא, והנציגים שהעדיפו שינוי (פרוגרסיבים או ליברלים) – משמאלו.   מהבחינה הזאת, אני שותף לגישתו ולתפיסותיו של הפילוסוף האיטלקי נורברטו בּוֹבְּיו, שציין כי "ימין" ו"שמאל" הם שני מונחים מנוגדים אשר שימשו, במשך שתי מאות, באופן שגרתי לצורך ציון הניגוד בין האידיאולוגיות והתנועות שחילקו את עולם החשיבה והפעולה הפוליטיות.   נראה לי שימושי במיוחד לפשט את הסכסוך הפוליטי, ולהתייחס לשתי הקבוצות כאמור; זאת בהנחה שהחלוקה הרעילה מתגלה בעיקר בהבחנה הזאת. בשל אותה הבחנה, רבים מאזרחי ארצות הברית, כמו ישראל, חושבים באופנים שונים במונחים של שני "צדדים" מעומתים. אם באפשרותך לשאול שאלה אחת בלבד לגבי התפיסה הפוליטית של אדם, זו שעליך לשאול, בדרך זו או אחרת, היא: "האם אתה מזדהה עם השמאל או הימין? למרבה הפלא, מדעני מדינה, סוציולוגים ופסיכולוגים מתנגדים לשאלה הזאת, המציינת את האוריינטציה החשובה ביותר בפוליטיקה של המערב.   ההשפעה הנרחבת של ההבחנה בין ימין לבין שמאל במשך השנים בשיח הפוליטי המערבי מעידה על שימושיותה. היו אף מי שהסיקו כי אם ההבחנה הזאת לא הייתה קיימת, מלומדים העוסקים באידיאולוגיה היו צריכים להמציא מקבילה שלה; זאת משום שהשקפות עולם אידיאולוגיות מסייעות לאזרחים לשלב טווח רחב מאוד של תגובות ישירות ועקיפות לעולם החברתי – שחלקן פוליטיות במוצר, וחלקן אינן כאלו – לכלל דגמים המתאימים לאישיותם. הדגמים האלה נבנים באופן רחב כדי לכלול מבנים הכרתיים, רגשיים והתנהגותיים, וכן סגנונות חיים. במובן הזה, אידיאולוגיה משקפת ותורמת להעדפות היציבות והעקיבות יחסית, העשויות להיות סמויות או גלויות.   כמונחים מנוגדים, ימין ושמאל מוציאים זה את זה בדרך כלל. הם אינם אידיאולוגיות בלבד. צמצומם לביטויים אידיאולוגיים צרופים יהיה פישוט בלתי מוצדק: הם כוללים תוכניות מנוגדות ביחס לבעיות רבות שפתרונן הוא חלק מהפעילות הפוליטית היום-יומית. הניגודים האלה מתייחסים לא רק לאידיאות אלא גם לאינטרסים ולשיפוטים לגבי הכיוונים שאליהם החברה צריכה להתקדם.   ימין ושמאל אינם מייצגים – בהתאם לתפיסתו של בּוֹבְּיו – שתי מערכות קבועות של אידיאות, אלא ציר המשתנה במידה ניכרת מדור אחד למשנהו. הם אינם מייצגים פַּמְפְלֶט מוסרי, אלא הגנה על זוג של קטגוריות אנליטיות. יש להדגיש כי שני המונחים הם יחסיים, לא אבסולוטיים. הם אינן מונחים מהותניים ואונטולוגיים. הם אינם תכונות פנימיות של העולם הפוליטי אלא ממוקמים ב"מרחב הפוליטי". הם מייצגים טיפולוגיה פוליטית נתונה, מובנית חברתית, שאין לה דבר עם אונטולוגיה פוליטית. אלה המאמצים את הגישה האנליטית הזאת צריכים לזכור תמיד כי המציאות תמיד עשירה יותר מאשר קטגוריות מופשטות.   נראה כי, אחרי הכל, המונחים ימין ושמאל ממשיכים להוות חלק ממשי מאוד מהמינוח הפוליטי, למרות כל הטיעונים, המגיעים ממחוזות שונים, המשמשים לאתגר אותם. זאת ועוד, כיום בארצות הברית, בריטניה ומדינות דמוקרטיות רבות אחרות, ההבחנה בין ליברלים לבין קונסרבטיבים אולי גלויה יותר באשר בכל תקופה היסטורית אחרת. ההבחנה הזאת בין השמאל לבין הימין, בין הכחול לבין האדום בארצות הברית, נעשתה כה בולטת עד שהיא מאיימת על המרקם הדמוקרטי כולו. המחנה הקונסרבטיבי-הימני – המחנה הליברלי-השמאלי המחנה הקונסרבטיבי-הימני – המחנה הליברלי-השמאלי ההגדרה הדו-מפלגתית בארצות הברית מַבחינה בין שני מחנות מקוטבים בעלי מיתוסים שונים – "המחנה הקונסרבטיבי" (conservative camp) מצד אחד (המזוהה עם ה"ימין"), ו"המחנה הליברלי" (liberal camp) מצד אחר (המזוהה עם ה"שמאל"). ההבדלים בין שני המחנות מושרשים בתרבות: במערכות ערכים מתמידות, שהתפתחו לאורך תקופות ארוכות, ומשקפות התנסויות חיים שונות של מהי האומה האמריקנית, ומה היא אמורה להיות. לכל אחד מן המחנות קיימת הבנה שונה של מי נחשב לאמריקני, קריאה שונה של ההיסטוריה האמריקנית, וחזון שונה של העתיד הרצוי.   ההנחה המקובלת היא שמדובר בשתי מערכות של בחירות מוסריות; בשתי תפיסות עולם קוטביות בכל רמה של המוסר הבסיסי – בהבַנוֹת מנוגדות של מה שנכון ומה שמוטעה.   "שינוי" הוא אחד הנושאים המרכזיים של החשיבה הפוליטית המודרנית והעכשווית. המחנה הקונסרבטיבי-הימני נבדל מהותית בהקשר הזה מהמחנה הליברלי-השמאלי: המחנה הקונסרבטיבי-הימני מתנגד לשינוי, ומגן על ה"סטטוס-קוו" (מצב העניינים הקיים), מתוך ראיה היסטורית קונסרבטיבית. המחנה הליברלי-השמאלי נתפס בדרך כלל כזה המקדם בברכה שינויים חברתיים-פוליטיים, והמאמין ב"קִדמה" (האמונה שההיסטוריה מאופיינת בהתקדמות אנושית המושתתת על הצטברות ידע וחוכמה).   בנוסף לכך, כמאפיין מהותי, המחנה הקונסרבטיבי-הימני שואף ל"שבירת השוויון", בעוד שהמחנה הליברי-השמאלי שואף ל"שוויון".   המחנה הקונסרבטיבי-הימני  – מאופיין על ידי "אבסולוטיזם" או "פונדמנטליזם": תיקוף מיליטנטי ובלתי מתפשר של עקרונות או אמיתוֹת מסוימים. חסידיו נוטים לדבר על מִשמעת ועל נוקשוּת. הם מתמקדים יותר בקבוצה, ובעיקר בלאום, מאשר ביחיד. הם מדגישים המשכיוּת מעל לכל. הקונסרבטיבים רואים במסורת טוב מוחלט, מכיוון שהיא מאפשרת לשלוט בעתיד ולחזות אותו, בהתאם לדפוסים קבועים ומוכרים. הם מדגישים מעשים, וחשיבתם אולטימטיבית. כל יחיד מוגדר ביחס למעשה מוחלט חיצוני (ולאו דווקא כסוכן חברתי עצמאי).   קונסרבטיבים מדגישים את הזכות לחיים ואת הצורך להכּיר באלוהים. המחנה הקונסרבטיבי-הימני שם דגש על נאמנוּת (לדוגמה, מניעת ביזוי הדגל); סמכוּת (לדוגמה, מניעת חתירה תחת המשפחה והמסורת); קדושה (לדוגמה, מניעת החלפת האלוהים הרוחני בחומרנות).   המחנה הקונסרבטיבי-הימני מכוון לעבַר, או להגשמת, ערכי עבַר פוליטיים-אידיאליים בהווה. הרעיון המוביל המצוי בבסיס הקונסרבטיזם המודרני מתייחס לסוג של תרבות מוגדרת שנעלם והולך, שיש להילחם כדי לשמרו ולטפחו. הוא שואב את כוחו וחיוניותו מתוך תחושת שייכות להמשכיוּת מוגדרת, לסדר חברתי נתון. הקונסרבטיבים מציעים לחזור לציוויים של המסורות המוסריות העתיקות; זאת מתוך כבוד לחוכמתם של האבות המייסדים, ובהנחה שהחברה היא ישות רוחנית. כל זאת, במקום ערכי-העל הליברליים, שהם מתנגדים להם מהותית.   המחנה הקונסרבטיבי-הימני – ובעיקר "הימין הרחוק" (ראו להלן) – הוא "אקסקלוסיבי" או "קסנופובי" (מתאפיין על ידי בעת זרים). לפיכך, הוא אנטי-דמוקרטי במהותו. התנועות החברתיות הנכללות בו מתייחדות בדגש על רציפוּת והמשכיוּת היסטורית; בתפיסת המסורת כטוב מוחלט; בתמיכה בסדר חברתי נתון ומוכּר; בסגידה לפרטיקולרי, ובדחיית האוניברסלי; בהתמקדות בקולקטיב, ובעיקר בלאום; בהבחנה חותכת בין "ידיד" לבין "אויב"; בתפיסה הגורסת שמעשים קודמים לדיבורים; באמונה שכל יחיד מוגדר ביחס למעשה מוחלט חיצוני; בדגש – בגרסה הדתית – על הצורך להכּיר באל, בהנחה שכוונה אלוהית שולטת בחברה ובתודעה ומגבשות שרשרת נצחית של זכויות וחובות, השזורה החל מהמתים וכלה בחיים; בייחוס סיכון לחשיבה מופשטת; בהנחה של אי-הכרחיוּת בהעלאת טיעונים רציונליים; בתפיסה כי בעיות פוליטיות הן מיסודן דתיות ומוסריות, וכי הפוליטיקה היא אמנות ההבנה והיישום של צדק העומד מעל ומעבר לטבע.   המחנה הליברלי-השמאלי  – מאופיין על ידי "רלטיביזם": הדעה שאין דברים מוחלטים באשר הם, שאמיתוֹת מוסריות או פילוסופיות אינן נגישות ואולי אף מטעות. חסידיו נוטים לדבר על אחריות חברתית, על זכויות ועל חירויות הפרט. ליברלים מתמקדים ביחיד יותר מאשר בקבוצה או בלאום. הם מדגישים מעל לכל יכולת שינוי. הם מטילים ספק במסורת, מכיוון שהיא מחניקה כל יוזמה ושינוי. ליברלים מדגישים מילים (מעבר לרעיונות מוגמרים). כל יחיד מוגדר בהתאם ליחסיו עם אחרים. ליברלים מדגישים את הבחירה, ואת ההפרדה בין דת למדינה. המחנה הליברלי-השמאלי מגלה בדרך כלל חשדנוּת כלפי נאמנות, סמכות וקדושה, ולעיתים אף מתקשה להבין כיצד יסודות אלה מתקשרים למוסר. במקום זאת, חבריו מדגישים את רגשותיהם העמוקים כלפי סבל אנושי, וקוראים להוגנוּת חברתית. המחנה הליברלי-השמאלי מכוון לעתיד. ביחס לאחרים, גישתם אינקלוסיבית, ומבקשת להכיר בערכו של כל אדם כאדם. ימין רחוק "ימין רחוק" (far right) – הוא תופעה שעדיין לא הובנה דיה – הן על ידי אנשי אקדמיה, הן על ידי קובעי מדיניות לאומית, והן על ידי הציבור הרחב.   במסגרת "הימין הרחוק", אני מציע הבחנה בין שתי טיפוסים עיקריים של תנועות, כמוסבר להלן. תנועות רדיקליות – תנועות קיצוניות בהתאם להגדרה של בית הדין החוקתי הגרמני:   "תנועות רדיקליות" (radical movements) – מקבלות בחירוֹת חופשיוֹת דמוקרטיות כהליך לגיטימי, ופועלות במסגרת החוקה. לכן הן מותרות.   "תנועות קיצוניות" (extreme groups) – מכוונות, באופן גלוי או סמוי, לפגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי הליברלי, או לקִעקוע פעיל שלהם מהיסוד. לכן הן אסורות. הרחבת ההבחנה בין תנועות רדיקליות לתנועות קיצוניות ההיסטוריון הארגנטיני פדריקו פינקלשטיין טען כי ההבדל העיקרי בין תנועות רדיקליות לבין תנועות קיצוניות נעוץ בשני ממדים: ראשית, היחס כלפי מעבר על החוק והפעלת אלימות; שנית, היחס כלפי הדמוקרטיה הליברלית.   תנועות ימין רדיקלי" (radical right movements)  – סוג של "נורמליות פתולוגית", המקבלת את מהות הדמוקרטיה מצד אחד, אבל מתנגדת לערכי-העל הליברליים המכוננים אותה מצד אחר.   תנועות ימין רדיקלי חותרות תחת שלטון החוק, ובמיוחד תחת סמכותה של הרשות השופטת. הן מדגישות את מרכזיותה של הרשות המבצעת, על חשבון הרשות המחוקקת. הן מערערות על הרעיון והמעשה של חלוקת הרשויות. עם זאת, הן לא מבקשות לבטל אותן לחלוטין. תנועות כאלו משלבות רמה נמוכה של אלימות פיזית, עם רמה גבוהה של אלימות מילולית.   "תנועות ימין קיצוני" (extreme right movements)  – סוג של "פתולוגיה נורמלית", הדוחה את מהות הדמוקרטיה מצד אחר, ומתנגדת לערכי הליברליזם מצד אחר.   תנועות ימין קיצוני מתעלמות לא פעם מחוקי המדינה, מבקשות לשנותם מהיסוד, ודוגלות הלכה למעשה באלימות, כדי להגשים את מטרותיהן האידיאולוגיות. הן מצדדות בפילוסופיה של פעולה המייחסת ערך מוחלט לאלימות פוליטית. משטרים פוליטיים הבחנה כזאת מאפשרת להבדיל בהתאם בין שני טיפוסים אידיאליים של משטרים:   משטרים המזוהים עם ה"שמאל", המבוססים על הרעיון של "שינוי" או "קִדמה"; משטרים המזוהים עם ה"ימין", המגלים התנגדות לשינוי, מגֵן על המצב הקיים ( status-quo ), ובעיקר שואפים לייסד-מחדש סדר חברתי ופוליטי החוזר במובנים כלשהם ל"משטר ישן" ( Ancient Régime ).   ליתר דיוק, הבחנה יסודית כזאת מאפשרת להבדיל בין משטר דמוקרטי-ליברלי  לבין משטר דיקטטורי  או  טוטליטרי  – מונח שהופיע בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים כחלק מהאידיאולוגיה של איטליה הפשיסטית, בעל משמעות רחבה וקיצונית יותר מאשר זו של הדיקטטורה, המתייחס למצב שבו החופש האזרחי מוגבל לטובת צייתנות לסמכות, כאשר הסמכות הזאת מופעלת במגבלות מועטות בלבד.   מהבחינה הזאת, שלושת הביטויים של האידיאולוגיה הטוטליטרית הציבו עצמם כאידיאל חלופי לתרבות הפוליטית שעוצבה על ידי מורשת הנאורות והדמוקרטיה הליברלית: הפשיזם  – העמיד במרכז את רעיון "האומה"; הנאציזם  – את רעיון "הגזע הלאומי"; הקומוניזם  – את "המהפכה הכוללת בשם הפרולטריון".   לאחרונה מתבלטת אידיאולוגיה נוספת, היברידית, פופוליסטית-אוטוריטרית , המעמידה במרכז את ה"עם"; זאת בניגוד ל"אליטה" השלטת הנתפסת כמושחת. האידיאולוגיה הזאת מחייבת התבוננות זהירה, והבדלה מזו הטוטליטרית.   משטרים אוטוריטריים  נתפסים לעיתים קרובות כחלק מהימין הרחוק, בעיקר זה הרדיקלי. בניגוד למשטרים טוטליטריים (הנתפסים כמשתייכים לימין הקיצוני), משטרים אוטוריטריים תובעים כניעות לעוצמה של המנהיגים, אבל הם מעולם לא משיגים שליטה מוחלטת, באפשרם לאזרחים תנועה חופשית, בעלות על רכוש, ועבודה במקצועות הנבחרים על ידם.   מנהיגים אוטוריטריים מנסים לעיתים קרובות לשנות חוקים כדי לבסס את עוצמתם, ובדרך כלל אי-אפשר להחליפם באמצעות בחירות. הבעיה עם מנהיגים אוטוריטריים נעוצה בכך שהם שואפים לבסס את שלטונם לשם הכפפת רצונם שלהם, במקום לבסס אותו לשם קידום אינטרסים ציבוריים, באמצעות הסכמה כללית של הנשלטים.   תת-סוגים נוספים:  אפשר כמובן לסווג את הקטגוריות הבסיסיות לתת-קטגוריות שונות. לדוגמה, אנו יכולים להבחין בתוך "משטרים דמוקרטיים" בין רפובליקות לבין מונרכיות. אנחנו יכולים גם לפצל את תת-הקטגוריה של רפובליקות למערכות נשיאותיות, נשיאותיות-למחצה, ופרלמנטריות. בתוך הקטגוריה של מונרכיות, כמעט כולן פרלמנטריות, אבל אחדות יכולות להיכלל בקטגוריה מיוחדת של מונרכיות-למחצה. בדומה לכך, בתוך הקטגוריה של משטרים "טוטליטריים" או "דיקטטוריים", אנו יכולים להבחין בין מונרכיה אבסולוטית, שלטון צבאי ואוליגרכיה. עם זאת, לצרכים הנוכחיים, הבחנות אלו אינן נחוצות . צילום: עידן ירון

אלחנן שקולניק הוא בוגר החינוך הדתי-לאומי התורני. את 12 שנות לימודי החובה העביר בתלמודי תורה, ובישיבה תיכונית בכפר חסידים. לאחר מכן המשיך בישיבת ההסדר עכו, ובישיבה הגבוהה באיתמר. הוא יוצא יחידה קרבית, עסק שנים רבות בהדרכת נוער במסגרות שונות, וכן ריכז והקים תנועות חברתיות.   בתחילת ינואר 2022 מונה אלחנן שקולניק כרכז חדש של ההנהגה הצעירה של מפלגת "עוצמה יהודית", בראשותו של ח"כ איתמר בן-גביר. בן-גביר קידם את אלחנן שקולניק בברכה, וקרא לבני הנוער להצטרף בהמוניהם לתנועה, "כדי להציל את מדינת ישראל". ייעודה של להנהגה הצעירה של מפלגת "עוצמה יהודית" היא "הצמחת חבריה להיות מנהיגים ואנשים טובים וחסודים יותר".   אלחנן שקולניק סיפר: "בשלוש השנים האחרונות אני עובד מסביב לשעון במפלגת עוצמה יהודית, למען עם ישראל, ובהכוונה מלאה של הרה"ג [הרב הגדול] דב ליאור. אלחנן שקולניק בדוכן צעירי מפלגת "עוצמה יהודית" בעצרת נחלה בירושלים (צילום: עידן ירון, 27 בפברואר 2025)   במהלך מלחמת חרבות ברזל החזיר אלחנן שקולניק את המפתחות למשרדי עוצמה יהודית, וסגנו החליף אותו. המעשה המתואר כאן הוא על דעת עצמו, ולא בהכרח על דעת מי מחברי המפלגה.   אלחנן שקולניק שירת בגדוד קרבי המשתייך לחטמ"ר שומרון ביו"ש, בשני סבבים (שבעה חודשים במצטבר), אחרי טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שהתחוללה בעקבותיו (אלחנן נישא לליאת, ויומיים אחר כך יצא לעשות מילואים).   אלחנן שקולניק מסור ומחויב לצבא, אבל לא נמנע מביקורת על ראשיו ועל תפקודו של צה"ל במהלך המלחמה. בפוסט בדף הפייסבוק, הוא פנה לרמטכ"ל היוצא בדברים: "אתה גיבור, אבל בקדנציה שלך התרחש האירוע הטרגי ביותר מקום המדינה. לא נשכח לך את הדשדוש בעזה, את היעדים שלא הושגו, את היהירות שלך ושל הדובר שלך כלפי הדרג המדיני, את חוסר השקיפות, את הפחד מלנצח, את התיעדוף המשובש בין הביטחון שלנו והרווחה שלהם. לא נשכח שעיצבת את המטכ"ל באנשים שהיו עיוורים לקונספציה, והעפת בבושת פנים את תא"ל עופר וינטר ואחרים, שרצו תמונת ניצחון עוד בשלבים מוקדמים הרבה יותר". אלחנן שקולניק בעת שירות מילואים בשכם (התמונה באדיבות אלחנן שקולניק)   באשר לגזרת שומרון, אלחנן שקולניק סיפר כי אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, ביקש שלוחמי הגדוד יחלקו לילדים המקומיים בשכם סוכריות ושטרות שעליהם כתוב "אנחנו אוהבים אתכם", וכן עלוני קומיקס, שמנסים להראות את הצד היפה של צה"ל. הלוחמים התנגדו לכך.   אלחנן שקולניק סבור כי שכם היא מקרה מיוחד, השונה מזה של עזה: אין שם שלטון אחיד, ואין לכידות בין האוכלוסייה לבין הטרור; קיימים טרוריסטים, ולצידם בלתי מעורבים. הרוח הנושבת במקום שונָה במידה רבה.   מעבֵר לכך, סיפור מרגש – שמשקף את המציאות המורכּבת של צה"ל ושל החברה הישראלית במהלך המלחמה – שבַה את ליבי.   גילוי נאות: אני מכיר את אביו של אלחנן, יורם, במשך שנים רבות. בספר שהציג לראשונה וניתח לפרטיו את "מעשה שקולניק" – פרי שלוש שנים של שיחות עומק – תיארתי את אירוע רציחתו של מחבל פלסטיני כפות, שביצע ( מעשה שקולניק: רצח אידיאולוגי של מחבל כפות , 2017). בסרטון TikTok – שהתייחס להגבלות שהטיל שירות בתי הסוהר על האסירים הביטחוניים הפלסטיניים (בהתאם להנחיה של השר איתמר בן-גביר – אלחנן שקולניק סיפר: "אבא שלי חיסל מחבל ב-1993. שאלתי אותו: 'אבא, תגיד, היה לך בכלא פירות?'. הוא אמר כי בשמונה השנים וחצי שהוא ישב בכלא (על לא עוון בכפו, שהרי הרג מחבל – לפיכך אלחנן מתנגד לשימוש במילה "רצח" בהקשר הזה, למרות קביעת בית המשפט בעניין) הרעיבו אותם ולא נתנו להם פירות כלל או תנאים מועדפים כלשהם. אלחנן שקולניק בביקור משפחתי, במהלך שירות מילואים בשכם (התמונה באדיבות אלחנן שקולניק)   "סוכריות לילדים" אלחנן שקולניק, שכם (פייסבוק, 31 באוקטובר 2023):  " פוסט יציאה מהארון זה לא, אבל כן הייתי רוצה לשתף משהו אישי, שתופס אותי בשבוע האחרון... אני יודע שזה יכול לעצבן הרבה אנשים, והיה לי הרבה יותר קל להמשיך בחיי מבלי להעלות את זה כאן.   זה היה עוד לילה נטול ירח. טור לוחמים צועדים בדממה לעברו של כפר עלום אֵי שם בגזרת שכם. היעד – מחבל חמאס רגיש ונגיש (הפללה – נשק וטרור). הופכים את הבית, לא מוצאים דבר. חוליה נכנסת לבית הצמוד – אישה, קרובת משפחתו שלא מלאו לה 30, וחמישה ילדים קטנים, המתבוננים באֵימה במתרחש. המטבח הושמד והלך. ארון-ארון. הדיפה קלה – והעץ מתפורר אל עצמו. עזובה שולטת בכל. עוני מחפיר ניבט מכל עבר.   מחפשים נשק בקדחתנות, מבצעים את המשימה אליה נשלחנו. כולם מחפשים באטרף, ואני נעצר. מתבונן בילדים ובה במבט חודר. הנשק דרוך. האצבע רוטטת על שמורת ההדק; מוכנה לכל תרחיש.   האם והילדים משפילים מבט מפוחד ומתכווצים. בעיני רוחי, חמשת הילדים מתחלפים באחיותיי, והאם הצעירה – באחותי הגדולה.   בחריקת שיניים, אני מסיט את המחשבות לטבח של ה-7 באוקטובר. הכעס מתחיל לפעפע בי כאשר אני נזכר בעדויות המדממות של הרצח, האונס והביזה באחיי ובאחיותיי.   אני מחזיר אליהם מבט. המבט המבועת שלהם משתקף מהאישונים החלולים. אין שָם רוע. אני מוודא זאת במבט ארוך.   סיימנו להפוך את הבית, והעלינו חרס בידנו. אני מחכה שהכוח יצא. מאבק איתנים מתחולל בי. אני מכניס יד בתנועה לא-רצונית לתוך הכיס. משתהה עוד רגע קט. סופר שש סוכריות. מניח אותן בפני האישה. קד קידה קלה ואיטית, ופונה לכיוון הדלת.   האֵם הצעירה מחזירה לי מבט של הכרת תודה, מהנהנת קלות, וזיק של אנושיות עובר בינינו דרך העיניים. אני סוגר את הדלת בעדינות, וסערה אוחזת בי.   אני מודע לכך שעוקבים רבים שלי אולי יביעו שאט נפש, ולא יבינו מה עבר עליי. במיוחד בשל הרקע הפוליטי שלי, ובשל דעותיי הידועות. אני שלם עם עצמי. יודע שעשיתי את המעשה הנכון. אנחנו לא כמוהם. מי יודע, אולי לנצח הם יזכרו, למרות כל שטיפת המוח שהם עוברים, שהיה חייל שונה מהמפלצת שתוארה להם. מי יודע, אולי חסכתי חמישה מחבלים עתידיים".   תגובות תומכות ומחייבות:   נ"כ [ראשי תיבות של מגיבים]: " אנחנו צריכים להיות הפוך מהרשעים האלה, ולהראות להם שלא איבדנו צלם אנוש. עשית את הדבר הנכון".   ק"ב: " זה אומר שלמרות כל מה שאתה אישית עובר (משפחתית, וכן בשירות המילואים), דעות פוליטיות לכאן או לכאן, ולמרות מה שהעם עבר לדורותיו – עדיין הלב שלך לפני הכל. אתה אינך הם".   ד"מ: " כתבת זאת בעצמך – 'אנחנו לא הם!'. זה כל הסיפור. תמשיך לבצע את המשימות במקצועיות שיא ובאנושיות ראויה, ושמור על עצמך".   א"ר: "תודה על השיתוף. אתה אדם טוב, יהודי. ככה אנחנו, בני אדם קודם כל".   ע"צ: " אתה יהודי, ודבר שני אתה בן אדם עם אנושיוּת, זה מה שמבדיל בינינו ".   מ"כ: "דיסוננס פנימי מטורף! עשית את מה שליבך הורה לך לעשות, והחשוב מכל – מילאת פקודה. לחפש נשק של רוצחים! – לא לרצוח ילדים!".   י"כ: "אני מאמין שזה מה שהיית צריך לעשות, וגם אם קרובי משפחה שלהם מחבלים, ואולי גם הם יהיו כאשר יגדלו. זה טובה שבסוף תחזור אליך או ליהודי אחר שיהיה בעת צרה".   י"ה: " אתה בן אדם, זה הכל. יש לך לב ורגשות. אנחנו זה לא הם. אין לך על מה להתנצל. ההפך, אנחנו לא חיות. הדעות שלנו נובעות מהצורך, ובעיקר מהרצון, לשרוד ולחיות. אנחנו לא כמוהם, וטוב שכך. עכשיו אני יודע שזה לא רק הצבא הכי חזק בעולם, זה גם הצבא הכי טוב בעולם, ותעזבו אותי מהפאקן מוסר".   ע"ב: אתה בן אדם אחי. אתה רק בן אדם. כאשר מפרקים לפירורים את כל הכאוס שמתחולל פה, יש אנשים שמעוניינים פשוט לחיות. תמשיך בעבודת הקודש שלך, ברגישות הזאת בדיוק, כאשר החיים שלך, של החיילים ושלנו – הם ערך עליון".   ש"נ: "זה ההבדל ביננו לבין המחבלים. כל אחד מתומכי 'עוצמה יהודית' היה מתנהג בדיוק כמוך".   עש"ט: " הדבר הכי נכון, אמיתי ואנושי לעשות! הלוואי שאותם ילדים יצרבו בזיכרון אותה סוכרייה, ומשם יבחרו בחיים מלאֵי שמחה, צבע ומתיקות, במקום בחיים של שנאה, רשע ואלימות. לא משנה כמה הכאב והכעס עצום על מה שעשו, אנחנו לא הם! אנחנו אנושיים, מלאים חלומות לחיים טובים ולעתיד יפה. אנחנו עַם מלא חמלה ומלא אהבה. לא משנה כמה ננסה, לא נוכל להיות רוצחים מתועבים מלאי שנאה כמוהם. אם הם היו גדלים כמו שצריך, ומחונכים על ידי ספרי לימוד נורמליים, ולא בשטיפת מוח, הם לא היו כאלה. אם מחנכים לרוע, לשנאה ולשקרים – זאת התוצאה!".   מ"ק: " אשריך. אתה אדם מיוחד. לא פשוט לחבֵּר בין מבצעיוּת, צדקת הדרך ולחימה באויב לבין הכרה בבני אנוש שלעיתים נלכדים בתווך שלא בטובתם, ולעיתים לא. עשית את זה בצורה הכי יפה שאפשר לחשוב עליה. חזק ואמץ!".   מ"מ: " כל הכבוד!   אנושיוּת וחמלה לא הרגה אף אחד ".   ב"ס: " פעלת נכון, בחוכמה ובאופן שאינו סותר את עמדתך הפוליטית. אין שום סתירה בין להיות ימני, ואפילו קיצוני, לבין להיות בן אדם".   י"ס: " הכי אנושי שיש. הכי יהודי שיש. מאחל לך ולנו שלא נאבד את זה לעולם".   דנ"ג: " אתה יהודי טהור! ".   נ"ה: " נפש יהודי הומיה שוכנת בקרבך".   חש"א: "וואו! פשוט אין לי מילים אחרות לתאר את הפוסט הזה! אני חושבת שעשית את הדבר הנכון, למרות הכל"   מ"ל: ריגשת, אחי!".   תגובות מסתייגות ושוללות: א"פ: " המציאות הזאת מוכּרת לי. גם המתח המבצעי, וגם העומס הרגשי; אבל בשעת לחימה צריך להקשות ליבנו. אסור לתת לרגשות להשפיע על החלטות מבצעיות. ערבוב של רגשות בשעת מלחמה עלולה לעלות בחיי חיילים. זה לא אומר שצריך להיות אכזריים לשווא, אבל את הפעילות יש לקיים כאילו אין ילדים ואין אישה ואין רגשות. ואם אתה מרגיש שזה גדול עליך, מניסיון, קח צעד אחורה; תבקש שיחליפו אותך. זה לגיטימי לגמרי לא לעמוד בעומס הרגשי. זה בהחלט קשה".   מ"פ: " אנחנו רחמנים בני רחמנים. כל עוד זה לא משפיע על הפעילות, ואתה לא שוכח מה הם חושבים עליך, אז סבבה".   אח"ל: " יכול להיות שהיא קורבן של בעלה המחבל. יכול להיות שהיא מחפה עליו. לצערי, היו כבר נשים שחיפו על מחבלים בעבר. לא יודעת מה היה שם באמת. מקווה שהיא לא מחבלת".   ד"ס: " מצד אחד, הוכחת את זה שאתה יהודי עם נשמה של אור וטוב; מצד אחר, לצערי הרב, לא האישה עם חמשת ילדיה תקבע את עתיד היחסים של היהודים עם הערבים. אין בכוחה לעשות שלום איתנו, גם אם היא רוצה בכך. אין בכוח ילדיה לא להפוך למחבלים, גם אם הם רוצים בכך. מי שקובע עבורם הם המנהיגים שלהם; מנהיגי אסלאם, שעבורם שלום עם יהודים זו בגידה. כאלה שמחנכים את הילדים האלה שעליהם לשנוא יהודים ולהרוג אותם".   ב"א: "כל זה, ושתי מכוניות מרצדס בחנייה. הילדים היו מבוהלים, בדיוק כמו שהמחבלים של חמאס היו מבוהלים. זה לא מה שמונע מהם לבצע את המעשים הנפשעים. הם ישכחו את הסוכרייה כבר למחרת בבית ספר, כשאר יסיטו אותם נגד האויב הציוני".   ש"א: " אתה צודק בעניין סערת הרגשות, אבל השכל צריך לשלוט ולהבין שזה אויב. אני מתאר לעצמי שאותו דבר חלף בראשם של חברי שיירת הל"ה. שחסו על הרועה הזקן. זה 'או אנחנו או הם'. הילדים שנתת להם סוכרייה הם שהידים של הדור הבא. אל תתבלבל".   ט': "הילדים שקיבלו סוכריות לפני 20 שנה אלה אותם בני 25 ששחטו ילדים שלנו לפני פחות מחודש. אני לא חושב שילד שלומד בגן, בקייטניות וכדומה 'איטבח אל-יהוד', זה ילד שאפשר לקנות אותו בסוכרייה".   נ"ח: " אנחנו בני אדם. הם חיות. לכן, החשיבה שלנו היא כזאת! לעניין "הסוכריות" – אחרי טבח ה-7 באוקטובר, אני לא מסוגל לראות בהם שום טוב! מי ששחט את הילדים שלנו, אנס את בנותינו, התעלל בגופותיהם לאחר המוות, אינו ראוי לשום 'סימפתיה'".   דמ"א: " יקירי, הפעם טעית ובגדול".   ג"א: " אתה דפוק אמיתי תפסיק לרחם עליהם ".   מ"ש: " כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על רחמנים. הילדים שחילקנו להם סוכריות לפני 15 שנה, הם אלה שטבחו בעם היהודי. לא חשוב מה תיתן לו, הוא ישנא אותך וייחל לך למוות בייסורים. לילדים שלנו בעזה אף אחד לא שלף סוכרייה, ולעם ישראל יש נטייה לרחם על מי שהוא לא צריך לרחם עליו, ועל מי שכן – להתאכזר".   ד"ל: " אני באמת מעריך אותך, אבל כל מה שעשית זה להביא סוכרייה למחבלים בעתיד. איך אומרים: הילדים של 2014 הם המחבלים של 2023. אם אתה חושב שהם בעתיד יגידו 'החיילים הרסו לנו את כל הבית, אבל היה שם מישהו שנתן לנו סוכרייה, לכן אני לא יעשה פיגוע', אז מצטער לומר לך, אבל לא הבנת מול מי אתה נלחם".   ע"ב: " האנושיות שלך ברורה. זה לא חידוש, ולא יציאה מארון. השאלה היא מה תפקידך בסיטואציה? להרגיע את האישה והילדים, או דווקא להשאיר אותם בפחד".   ר"ר: " זה מראֵה כמה עמוק בנשמתך אתה יהודי רחמן. למרות הזוועות שעשו לנו, אתה נשאר אנושי ולא מאבד צלם אנוש. מבינה מאוד את הרגשתך. למרות הקושי, אל תשכח את 'זכור את אשר עשה לך עמלק... מחה תמחה את זכר עמלק'.   הילדים האלה עוד מעט יגדלו, ויהיו שהידים ומחבלים".   ע"ש: " החינוך שהילדים האלה מקבלים, והאידיאולוגיה שהם סופגים, חזקים יותר מהסוכריות שלך".   התכתבות פנימית בין שוללים לבין אלחנן שקולניק:  ע' – מלווה בנות בשירות לאומי: "חברה [א"ח] שיתפה את הפוסט שפרסמת. עשינו דיון קצר על מה ששיתפת, ואני רוצה לשתף אותך לגבי מה שאני חושבת. קודם כל, רוצה לומר תודה על כך שאתה מגן בגופך עלינו. ולענייננו: אני חושבת שאתה ממש מתבלבל. "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" [תהלים, קמ"ה, ט'], נאמר על הבורא – מי שיודע בדיוק מי טוב ומי לא. אנחנו לא יודעים. כרגע אנו במצב מלחמה. אני לא חושבת שזה הזמן להביא סוכרייה למישהו ששייך בצורה כלשהי, אפילו עדינה ביותר, לאויב של עמ"י [עם ישראל], למי ששמח אחרי הטבח שנעשה בנו (ו-90 אחוזים שהם יהיו מחבלים. זה החינוך, זה התרבות שעליה הם גדלים). יש הבדל בין מוסריות לבין רחמים. יש לאמץ מדיניות של 'עדינו העצני' [מסופר על תַּחְכְּמֹנִי, שהיה מראשי הגיבורים של דוד המלך, המוכּר כ'עדינו העצני', כי היה שילוב של איש חיל עם תלמיד חכם, ויש המייחסים את הביטוי לדוד המלך עצמו. בתלמוד נאמר: "כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת; בשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ". הילדים כרגע נמצאים במצב שאימם אמרה להם שיש מלחמה עם חיילי צה"ל. לראות חייל צה"ל קשוח, ופתאום החייל צהל מביא סוכרייה. זה מעט עיוות. זה לא הזמן בעת מלחמה. בתהלים כתוב: "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" [תהלים, י"ח, כ"ז]. בלשון ההווה: עם ערבים תדבר בערבית. זאת לא בגלל שאנו אכזריים. ממש-ממש לא. זאת בגלל שאנו בניו של בורא עולם, והצטווינו להילחם במי ששייך למחנה האויב... זה כולל לא להתנחמד לילד מבועת, שכרגע בצד השני שלנו. עמ"י שלח אותך להילחם. קח דוגמה מדוד המלך; מהמלחמות שהוא עשה. הוא לא ריחם על כל מי ששייך למחנה האויב. נכון, לצד המצווה להרוג כל זכר, קיימת מצווה לעשות את המצור משלושה כיוונים בלבד, ולהשאיר את הרוח הרביעית פתוחה [כדברי הרמב"ם, על מלכים ו', ז': "כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו. שנאמר 'ויצבאו על מדין כאשר צווה ה' את משה', מפי השמועה למדו שבכך צווהו"]. אחת הסיבות לכך היא שכאשר אתה עושה מצור על עיר, עליך לתת לאנשים אפשרות. מי שלא יוצא נותן דעתו על כך שהוא אויב, ודינו בדיוק כמו האויב. בוודאי תאמר לי – 'הם ילדים, והם לא מחליטים, וחמאס לא נותן לצאת'. סבבה, אף אחד לא הכריח אותך להרוג אותם; אבל מה עם מצב מלחמה? מה עם התודעה שצריך להחדיר בהם שעִם חיילי צה"ל לא מתעסקים? הם מחונכים להיות מחבלים. השאלה מה הם יזכרו ביחס לחיילי צה"ל בחינוכם להיות מחבלים – האם הוא נחמד או שהוא מאיים. מה עדיף לעמ"י? היו לפעמים מקרים שדוד המלך, במלחמותיו, היה אכזרי מאוד כלפיהם. זה נעשה כדי שלא ילחמו עם עמ"י! כך, שום עם לא יעֵז להרים ראש נגד העם שלנו. נגד בוראו! אתה נלחם מלחמה שמחזירה את כבוד ה' שהתחלל. בנוסף, רק הערה קטנה לגבי עמלק: יש מדרש שלפני סנחריב בלבל את האומות: עמלק התערבב עם ישמעאל, מפחד מסנחריב. שוב, בעז"ה, תחזור לשלום, כי בעז"ה דרכך תבוא הישועה לעמ"י, ותחוש איך יד ה' פועלת דרכך לנקום נקמת עמ"י".   תשובה – אלחנן שקולניק: "בנות שירות יקרות. התרגשתי לראות שהפוסט שלי עורר דיון בדירת שירות. זו הייתה אחת המטרות המרכזיות שלו. לגופם של דברים, ההקשר הרחב הוא ההבדל בין המִתארים ואפיון הבית. הפעילות התרחשה בשכם, ולא בעזה. לַמה זה משנה? ראשית, המלחמה יצאה מעזה, לא משכם. שנית, כמות הטרור בשכם אינה דומה לזו עזה, וכן היקף המעורבים בו. אנחנו חודש שלם תופסים את גזרת שכם, והמקום די רגוע. שנית, המטרה הייתה איש חמאס עם כלי נשק בבית. ההתניה להפללה הייתה שאם מוצאים – יש הפללה; אם לא מוצאים – הוא בחזקת חף מפשע. הפכנו את הבית, ולא מצאנו נשק. הרחבנו את החיפושים לבית הסמוך, רק ליתר ביטחון. כפי שאמרתי, גיסתו התגוררה שם יחד עם ילדיה. הפכנו את הבית, לא השארנו זכר לצורתו המקורית. לא מצאנו כלום. אמנם זו שעת מלחמה, אבל המלחמה לא הייתה שם. הילדים הקטנים אינם חלק מהמלחמה העכשווית. עשיתי יותר ממעצר אחד בחיים, כך שאני יודע על פי המבט לראות את מצב הצבירה של השנאה כלפינו. באֵם ובילדים לא ניכרה שנאה כלפינו, אלא פחד. אַל דאגה. הרושם שנשאר הוא כזה שהם מבינים חד-משמעית את יחסי הכוחות. הם רואים שאנחנו ממוקדים, מחפשים נשק, ולא פוגעים בהם. הם יזכרו היטב את ההרתעה ששידרנו, ויתחדד להם שאנו לא כמוהם. אנו לא כמו שמציירים אותנו. אנושיות זו אנושיות. ילדים זה ילדים, והם בלתי מעורבים. אם היו מעורבים, זה סיפור אחר. מעצרים רבים שביצעתי נגמרו אחרת, מכיוון שהיו מעורבים.... עם ישראל לא שלח אותי לשירות מילואים; אתן לא שלחתן אותי, ולא אף אחד אחר. נשלחתי על ידי עצמי, כאשר תוך כדי כך הקרבתי את התואר הראשון שלי, אותו סיימו חבריי, ואני שמתי אותו בצד... לגופו של עניין: מבט של ילד הוא מבט תם. זה לא ילד שגדל בעזה, זה ילד שגדל למשפחת מצוקה, שמנסה לשרוד ולסגור את החודש. האֵם, היא אותה אימא שקמה בשש בבוקר, חוזרת הביתה בשש בערב, כדי להביא אוכל לילדיה הקטנים. גיסה הוא גיסה, וכל עוד אין מידע מודיעיני אחר, היא בלתי מעורבת. ההשערה הייתה שהיא לא רוצה לקשור עצמה במעשי טרור, ולכן כנראה הנשק לא הוחבא שם, אם היה קיים כזה כלל.   אני רואה שצוטטו כאן מקורות רבים. אשמח להעלות את סוגיית יונה הנביא, שלא רצה להציל את נינווה וננזף קשות על ידי אלוקים. נינווה הייתה שטופת זימה ורצח, עד כדי כך שהייתה אמורה להיחרב. ה' מוכיח אותו שעל הקיקיון הוא חס, שלא עמל עליו ולו לדקה, ועל עיר שלמה הוא לא חמל. אשמח גם להזכיר לכן את סיפורו של אברהם אבינו... כיצד התחנן על עיר שלמה, על סדום, סמל הרשע, הרוע והסדיסטיות. שמא אברהם אבינו סטה מהמוסר היישר? נשמע שעל פי המחשבון שלכן – כן. בתורה מתואר כיצד אברהם מטריח את ריבונו של עולם בהתחננו שאולי אולי ימצאו כמה צדיקים כדי שהעיר השלמה לא תיחרב. אני יכול להמשיך גם לטביעת המצרים בים, כאשר אלוקים שואל את עם ישראל כיצד בניו טובעים בים והם אומרים שירה.   אני לא בא להתנצח, אבל נשמע שאתן דיכוטומיות בייחס שלכן לנושא, ובאות מפוזיציה חממתית אריאלניקית קלסית [אריאל היא תנועה אידיאולוגית, שנועדה "לגדל דור עובד השם הפועל להוספת קדושה, לקיום תורה ומצוות בשלמות, לעבודה עצמית, לחיי צניעות ולמעורבות חברתית בדרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק – דור מנהיג פעיל ואכפתי היוצר שינוי באומה הישראלית כדי לקדמהּ לבניין אריאל". זוהי התפיסה בה מחזיקים מרבית מבני הנוער בציבור הדתי לאומי כיום], וזה בסדר. רק אל תהיו שאננות ובטוחות כל כך במשנתכן.   הדוגמה של נינווה באה להראות שה' לא הורס עיר של רשעים במחי יד, אלא מחכה לתשובה. במקרה שלי – אלה היו ילדים בני פחות מעשר".   א"ח: "לגבי נינווה, לא הבנתי מה התכוונת. בני פחות מעשר – ואז? קח בחשבון שלפי חז"ל גויים חשודים בשפיכות דמים, בלי זה שישמעאל בכלל חשוד בכך. מה הקשר לגיל שלהם? ישמעאל היה ילד בן 13. הוא לא היה גרוע. הוא היה צדיק באותו הזמן. זה מה שה' אומר. אתה ה', שיודע אם הילדים האלו צדיקים או לא? אנו נדרשים ללמוד ממעשי אבותינו חד-משמעית ואֵל בורא עולם. 'כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ' [דברים ד, ל"א], אף אתה חנון; אבל זכור שבאותה מידה 'אֵ֣ל קַנּ֤וֹא וְנֹקֵם֙ יְהֹוָ֔ה נֹקֵ֥ם יְהֹוָ֖ה וּבַ֣עַל חֵמָ֑ה נֹקֵ֤ם יְהֹוָה֙ לְצָרָ֔יו וְנוֹטֵ֥ר ה֖וּא לְאֹיְבָֽיו' הוא [נחום א', ב']. בנוסף, לצערנו אין אפשרות להגיע לדרגת האבות. איננו מושלמים כמו האבות. יש בנו פוטנציאל להיות כמוהם, אבל לא נדמה להם... בסוף, הילדים של לפני עשר שנים הם המחבלים שביצעו את הטבח. כן, גם בשכם יש פעילות של חמאס (לא הלכתם לשם כדי ליהנות)".   בכלל לעומת בפרט אלחנן שקולניק סיים באמירה כי המעשה שלו לא מייצג משנה או אידיאולוגיה פוליטית כלשהי. הוא מתייחס למצב מגודר בזמן מסוים, שבו הוא נדרש להכרעה אישית-מוסרית.   בכלל, חלוקת סוכריות לילדים ערבים מנוגדת לצו מצפונו: ראשית, אם אתה מחלק כמדיניות סוכריות לילדים בצורה קולקטיבית, ודאי וודאי שתחלק תוך כדי כך סוכריות גם לילדי המחבלים לעתיד. שנית, הוא אינו תומך ב"פתרונות מערביים פרועים", ואינו מנסה להתנחמד אליהם; סוכריות לא יקנו ילדים, ויביאו אותם להחליף אידיאולוגיה רצחנית במחווה חד-פעמית חיובית. שלישית, מעשה כזה עלול להציג אותנו כחלשים, חנפנים ותבוסתניים; אף אחד שם לא יפרש זאת כמחווה נאצלת.   בפרט, המצב היה שונה לחלוטין: ראשית, זה היה אירוע נקודתי, ולא שיטה; שנית, הוא לא חילק סוכריות למי שהיו בוודאות ילדי מחבלים, או ילדים-מחבלים. שלישית, הם "שברו את הבית" לאותם ילדים. רביעית, הם העירו אותם מהשינה. חמישית: הם גרמו להם ולאימם לבכי; שישית: הוא ראה מבט של פחד בעיניהם, ולא שנאה. "כרטיס זיהוי אסיר" של יורם שקולניק   תגובת שקולניק האב – "על סוכריות וסימפתיה" "אפתח בכך שאני הקטן איני רב, איני פוליטיקאי ואיני איש צבא, כך שאין לי סמכות וידע להחליט בדיני נפשות. לכן, אין חשיבות ממשית לדעתי. מעבֵר לכך, לגבי הוויכוח בין אלחנן לבין מדריכות בנות השירות, אוכל רק לומר כי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' [תלמוד בבלי, עירובין, י"ג, ב'].   היחס של אברהם לישמעאל היה מתוך גישה של ,ַּאֲשֶׁ֥ר הוּא שָֽׁם [בראשית כ"א, י"ז – ביטוי המתייחס לגירוש הגר וישמעאל] – לפי מה שהוא עכשיו, ולא לפי מה שיהיה בעתיד. שרה, לעומת זאת, ראתה את הסכנות הצפויות בעתיד, ולכן רצתה לגרש את ישמעאל בו בזמן, כפעולת מנע. הקב"ה צידד בשרה, ואמר לאברהם: 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ' [בראשית כ"א, י"ב].   בצבא מחלקים כל דבר לשלושה חלקים. עומד מולנו אויב שהוא גם מוסלמי, גם ערבי וגם פלסטיני. כל אחד מהיסודות האלה הוא רצחני, ובוודאי שגם השילוב ביניהם. משכַּך, איני מקבל את ההבחנה בין עזה לבין שכם. בה במידה, איני מקבל שיש הבדל מהותי בין ערביי עזה לבין ערביי יו"ש, ואף לא בין אלה לבין המכוּנים 'ערביי ישראל'.   אנחנו לא יזמנו מלחמה עם הערבים. אנחנו נתונים תחת תקפות רצחניות ומלחמות למעלה ממאה שנה, כאשר האויב מבקש להשמיד אותנו – גברים, נשים וטף. במצב הנתון, אין לנו ברירה אלא להשיב מלחמה שָׁעְרָה. למרבה הצער,   במלחמה נהרגים גם חפים מפשע. אנחנו מצויים במלחמת קיום, לא במלחמת ברירה. אם עלינו לבחור בין חיינו לבין חיי 'בלתי מעורבים' מקרב אויבינו, הבחירה שלי חד-משמעית.   למרות כל זה, בחיי היומיום, כאשר אני נתקל בערבי (ברחוב, באוטובוס, כבעל מלאכה, וכדומה), אני נוקט כלפיו כלל של 'כבדהו וחשדהו' [מסכת דרך ארץ רבה, ה']. לא אַפנה אליו את הגב, אבל אתנהג כלפיו באדיבות. אני מודע לכך שרוב הסיכויים שהוא רוצה לרצוח אותי, או לפחות שמח כאשר אחרים עושים זאת [רש"י, לגבי הביטוי 'עד בכור השבי': 'שהיו שמחין לאידם של ישראל'].   בכל זאת, בהתנהלות שלי עם ערבים כלשהם, כאנשים פרטיים, אני עושה הבחנה בין מחבלים בפועל לבין אדם שיש ספק לגביו (אף כי במישור הלאומי, השיקולים שונים לעיתים, וגם 'חפים מפשע' נפגעים כתוצאה אגבית.   אני סבור כי אם היינו מתנהגים כנדרש כלפי המחבלים, חיי 'בלתי מעורבים' רבים היו ניצלים. אם לא היו הגבלות כלשהן על הוראות הפתיחה באש, והיה מותר ואף חובה לירות על מנת להרוג בכל אירוע לאומני המופנה כלפינו (בלי 'נוהל עצירת חשוד'); אם לאורך השנים היה עונש מוות למחבלים, או לכל הפחות תנאים קשים בכלא, כמו שהשר איתמר בן-גביר הנהיג (במקום הקייטנה שהייתה כל השנים); אם לא היה משא ומתן עם ארגוני טרור, ובטח-ובטח לא שחרור מחבלים, אלא מלחמת חורמה; ועוד שורה ארוכה של צעדים שהיה אפשר לעשות, אבל פוליטיקאים, אנשי צבא ומעל הכל שופטים ששבויים בקונספציות תבוסתניות ובחוסר הכרת האויב מנעו זאת – אז ההרתעה הייתה תקיפה יותר, האויב היה יושב בשקט, וממילא לא היינו נאלצים לצאת למלחמה, שבה נהרגים גם 'בלתי מעורבים'.   דווקא המדיניות ה'מוסרית' של ה'שמאל' – שנועדה לחסוך חיי אדם, ושדואגת כל כך לערבים אהובי נפשם – גורמת לפעולה הפוכה: התמשכות אין-סופית של העימות, וממילא עוד ועוד שפיכות דמים של שני הצדדים, ובכלל זה 'בלתי מעורבים'.   אני עושה הבחנה בין ערבי לאומני, שמביע את שנאתו כלפינו במעשים או במילים, לבין ערבי שאיננו יודעים מה בליבו, ולפחות כלפי חוץ מעורר סימפתיה [נעימות ורגשות הזדהות לאחֵר]. על ערבי כזה אני נוהג לפי הכלל הנזכר, 'כבדהו וחשדהו'. יש ערבים רבים כל כך שמחצינים את עוינותם, ולכן חבל להשתמש במידת הדין כלפי אלה שאינם כאלה, ועדיף להפנות את האנרגיות השליליות כלפי אלה שאין ספק לגבי עמדתם, ולהילחם בהם בכל מאודנו. אם נעשה זאת, תחזור ההרתעה, ואלה שיושבים על הגדר יראו את הנחישות שלנו ויעדיפו לא להתעסק איתנו. דווקא הבלבול שאנחנו משדרים בלחימה שלנו במחבלים מתפרש אצלהם כחולשה, לא כאצילות, ומעודד אותם להמשיך במלחמתם נגדנו.   לכן, מול כל ערבי 'נחמד' אני מחזיר נחמדוּת ודרך ארץ; אבל אוי לאדם שיבחר בדרך אחרת! לצערנו, הערבים לא תמיד מעריכים נחמדוּת. לכן, זה צריך להיעשות בזהירות רבה. בשדה הקרב חיוני לגלות זהירות שבעתיים, ולא תמיד אפשר להיות נחמדים.   לחלק לילדים סוכריות זה אנושי ומרגש; מתאים מאוד לתכונות שלי ולתפיסת עולמי. צריך להיות 'עדינו העצני': עדינים כלפי מי שלא נילחם בנו, ונוהגים ביד ברזל כלפי אויבינו".   בסופו של דבר, אני שמח שאלחנן בני ידע לעשות את ההבחנה. אני מאמין, שבמקרה המסוים הזה, הייתי נוהג כמוהו. זהו החינוך שנתתי לילדיי. אני מאמין שהתכונה הזאת חשובה עד מאוד לאנושיות שלנו, שהרי איננו רוצים לרדת לרמה שלהם, ולהפוך גם אנו למפלצות-אדם; כל זאת – בתנאי שמול המחבלים נילחם ללא פשרות.

השר לשעבר איתמר בן-גביר כתב לאחרונה: "אני גאה ברפורמה שהובלתי – היא הצילה חיים רבים, על אפם וחמתם של כל המצקצקים!".   מפלגת עוצמה יהודית הגישה הצעת חוק העוסקת ב"הוקרת אזרחים חמושים, שהצילו חיים בפיגוע טרור". בדברי ההסבר נכתב: ״פעם אחר פעם אנו עדים לאזרחים גיבורים נושאי נשק ברישיון פרטי, שחותרים למגע ומחסלים מחבלים שניות ספורות לאחר תחילת האירוע, ובכך מצילים חיים של רבים".   השר לשעבר איתמר בן-גביר הכריז כי, מפרוץ מלחמת חרבות ברזל, הוענקו לאזרחים למעלה מ-200,000 רישיונות לכלי ירייה. המגמה המסתמנת היא הכפלת שיעור האזרחים הנושאים נשק (משניים לארבעה אחוזים מכלל האוכלוסייה).   בעקבות עתירה לבג"ץ מסר המשרד לביטחון לאומי כי מתוך 1,144 רישיונות להחזקת כלי ירייה שנבדקו, נמצאו ליקויים ב-195 מקרים. המקרים החמורים ביותר כוללים 29 מבקשים שקיבלו רישיונות למרות שאינם עומדים בקריטריונים הבסיסיים, ובכלל זה מקרה אחד של אדם "עם רקע פסיכיאטרי". יו"ר עוצמה יהודית, ח"כ איתמר בן-גביר, התייחס לנתונים וכתב: "בתקשורת מנסים כבר יותר משנה להוכיח שהרפורמה שעשיתי מסוכנת, לא חוקית, מטורללת, ומה לא. והנה, מוכח שכל 200,000 הרישיונות שהענקנו לאזרחים אושרו כדין, למעט פחות מעשירית האחוז" (בעוד שלפי העדות המשרד עצמו, נבדקו כ-0.6 אחוז מכלל הרישיונות שהוענקו, מבלי שברור מה מידת התוקף והמהימנות של המדגם).   רפורמת הנשק, המבוססת על מדיניות מרחיבה של רישוי כלי ירייה, היא בכייה לדורות. קשה יהיה להוציא נשק מידי אזרחים שכבר קיבלו בעלות עליו, גם אם זו כרוכה בהליך משובש, מסוכן ולא תקין.   בדיון של "הוועדה לענייני ביקורת המדינה" של הכנסת (אמצע דצמבר 2023) ציין ח"כ מיקי לוי, יו"ר הוועדה, כי "ברשות הוועדה עדויות שרישיונות ניתנו לאחר ריאיון של 40 שניות בלבד, ועולה חשש שאלה הונפקו שלא כדין".   בשלהי יולי 2024 דנו שופטי בג"ץ בעתירה של "התנועה למען איכות השלטון" ושל "מפלגת העבודה" נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, אגף כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי, משטרת ישראל וגורמים נוספים. העותרים ביקשו לבטל אלפי רישיונות כלי נשק פרטיים, שניתנו ללא סמכות ושלא כדין. במהלך הדיון תהו השופטים מדוע לא ביטלה המדינה את הרישיונות האמורים עד כה. השופט עופר גרוסקופף שאל: "12 אלף רישיונות נשק חולקו על ידי גורם לא מוסמך, והם יישארו בידי אנשים כדי שהחקירה המשטרתית תוכל להתנהל?". הוא הוסיף: "אני לא מבין. מה, נשאיר את הנשק בידי אנשים שאין לנו מושג האם הם קיבלו רישיון בסמכות?". השופטת יעל וילנר שאלה: "ומה עם החשש לשלום הציבור?". בסופו של דבר, הנשק לא ניטל מהם.   הסכנה בנשיאת נשק של אזרחים במרחב הציבורי מתבררת, לדאבון לב, מפיגוע הדקירה שהתרחש בתחילת מרס 2025 בכניסה לתחנה המרכזית במפרץ בחיפה. האירוע הסתיים בארבעה פצועים ובהרוג אחד. מסתבר כי מאבטחים ואזרח ירו במחבל בזירה, ואחת הפצועות נפגעה בטעות מהירי שכוון אליו.   האירוע המצער מתבלט על רקע אירוע אחר – פיגוע הירי שביצע מחבל פלסטיני ברחוב דיזנגוף בתל אביב, ב-7 באפריל 2022, שבו נרצחו שלושה אזרחים ונפצעו שישה. המחבל ברח, ונורה למוות רק למוחרת.   מתחקיר האירוע עלה כי מאות שוטרים, חיילים, אנשי שב"כ הסתובבו ברחובות תל אביב בליל הפיגוע, עם רובים שלופים. התלוו אליהם עשרות אזרחים חמושים (חלקם חיילים בחופשה, מצוידים בנשק ארוך), שהצטרפו לחיפושים אחר המחבל על דעת עצמם, מבלי שקיבלו הכוונה לכך. (להמחשת העניין, באחד מעיתוני הימין הדתי ציינו לשבח אזרח שסיפר: "מצאתי סכין, והצטרפתי לחבר'ה החמושים"). נקבע כי "התנהלותם עלולה הייתה להוביל לפגיעה בחפים מפשע". בעקבות האירוע ציין הרמטכ"ל כי "לא ייתכן שאזרחים מסתובבים בין שוטרים, וכל אחד לוקח אקדח ויורד לרחוב לרדוף אחרי מחבלים. ככה עלול להתחיל אירועי ירי דו-צדדי".   אירוע חמור דומה היה הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, ב-18 באוקטובר 2015, שבו מחבל חמוש באקדח ובסכין נכנס למקום, ירה למוות בחייל צה"ל, חטף את נשקו, ופתח באש אל עבר הנוכחים בתחנה, עד שנורה. בפיגוע נפצעו עשרה בני אדם. בירי המסיבי של אנשי ביטחון, חיילים בחופשה, ואזרחים מן השורה, נורה גם אזרח אריתראי. כאשר שכב על הרצפה מתבוסס בדמו, הוא הותקף באכזריות על ידי חלק מהנוכחים בזירת האירוע, שביצעו בו לינץ', תוך הטחת כיסאות ובעיטות בגופו ובראשו.   "חתירה למגע" – אף שהיא אחד מעקרונות היסוד של מורשת הקרב הצה"לית – אינה בהכרח ראויה לציון בהקשר האזרחי, במיוחד כאשר זו אינה שקולה ואינה מלווה בסמכות ובאחריות הנדרשות. הדבר נכון, כמסתבר, גם לגבי גורמים פוליטיים ופקידותיים.   היועץ המשפטי למשרד לביטחון לאומי אמר ב"ועדה לענייני ביקורת המדינה" כי "הנהלת האגף לרישוי כלי ירייה רצה קדימה 'תחת אש', והדברים הובאו לידיעת הלשכה המשפטית תוך כדי תנועה".   נציגי ארגונים אזרחיים לטובת הציבור, שהשתתפו בדיוני הוועדה, ציינו כי המשרד לביטחון לאומי מעודד כל אזרח ישראלי להתחמש, ופועל במרץ ליישום המדיניות הזאת; אבל נדמה כי לא נעשתה חשיבה מספקת לגבי ההשלכות השליליות האפשריות של הצפת המרחב הציבורי בכלי נשק, ולגבי השאלה כיצד ישפיעו התקנות החדשות. המדיניות המרחיבה מפרה את האיזון – במישור הביטחון הפרטי והמשפחתי, כמו בהיבטים של אובדנות ואלימות במשפחה – בין הגברת הביטחון במרחב הציבורי ובין הצורך להגן על שלום הציבור. המתח והחשדנות הקיימים בקרב הציבור, שמלובֵּה על ידי גורמים רדיקליים וקיצוניים, עלול להוביל לשימוש בלתי מוצדק בנשק – נגד יהודים, ובעיקר נגד ערבים אזרחי המדינה. גם במישור הפלילי הופר האיזון, וללא פיקוח נדרש עלולות להתגבר תופעות של שימוש לרעה בכלי נשק ברישיון המדינה, גניבות נשק ותאונות.   מלבד הבעייתיות שכרוכה בהפרטת הביטחון הלאומי, והפגיעה במשילות המדינה בעורף, המדינה מעודדת את אזרחיה להשתמש בנשק באירועים ביטחוניים, מה שעלול להוביל לשימוש מוגבר בהגנה אזרחית גם באירועים שאינם בעלי אופי ביטחוני אלא פלילי.   אזרחים רבים העושים שימוש בנשק במצבים האלה אינם מכירים כראוי את כללי הפתיחה באש. בהיעדר ידע וניסיון נדרשים, הם עלולים לגרום לתקרית אש ידידותית, ואף לפגיעה בבלתי מעורבים. שימוש כזה בנשק עלול ליצור כאוס בזירת האירוע, ולסכן חיי אדם שלא כדין.   אזרחים הנושאים נשק צריכים להימנע משימוש בו כאשר נמצאים בזירה אנשי כוחות הביטחון. הדבר אמור גם לגבי חיילי צה"ל בחופשה, הנדרשים להישמע להוראות כוחות המשטרה המצויים במקום האירוע, האמונים על ביטחון הפנים במדינה.   המדיניות הנוכחית להענקת רישיונות להחזקת כלי ירייה, שבאמצעותה מבקשת המדינה לשפר את ההגנה על הביטחון האישי ועל חיי אזרחיה, אינה מידתית ביחס לפוטנציאל הסיכון הטמון בה. שימוש בנשק לא מבוקר, לא מיומן, לא מתורגל כנדרש, ולעיתים גם לא אחראי, עלול לגרום יותר נזק מאשר תועלת. קוד פתוח

בשבועות האחרונים התנהל בִּילדאפּ גובר והולך של "נחלה – תנועה להתיישבות" לקראת "עצרת המונים" בכיכר פריז בירושלים. הסיסמה: "נלחמים, מגרשים, מתיישבים". התנועה ציינה לגבי מחבלי חמאס כי "לחיות האדם האלה אין שום זכות קיום!". מסקנה: "יש רק פיתרון אחד: כיבוש מלא של השטח, גירוש וחיסול של כל האויב, והקמת יישובים יהודיים פורחים". לצורכי "הסעות לעצרת ההמונים" הועמדו 50 אוטובוסים מרחבי הארץ.   טרם "עצרת ההמונים", שר התקשורת, שלמה קרעי, בירך; שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', חיזק; יו"ר מפלגת עוצמה יהודית, איתמר בן-גביר, אמר: "מיום ליום גדֵלה התמיכה הציבורית בישראל, ואליה מצטרפת גם תמיכתו של נשיא ארצות הברית, שקרא 'להשמיד את האויב האכזרי ולעודד הגירה'. עכשיו, המבחן שלנו – להכריע סופית את חמאס, בלי עצירות, בלי הפסקות בלי סיוע לאויב – עד לניצחון המוחלט". הוא חזר על הסיסמה: "הפעם מכריעים".   שורה של "רבנים בכירים" קראו ל"עם ישראל" להגיע לעצרת. ביניהם: הרב דב ליאור, רבה של מפלגת עוצמה יהודית; הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר אפיקי דעת בשדרות; הרב אליהו רחמים זיני, ראש ישיבת אור וישועה בחיפה; הרב אליקים לבנון, רב השומרון ונשיא ישיבת אלון מורה; הרב דוד-דודי דודקביץ', רב היישוב יצהר וראש ישיבת רועה ישראל; הרב דוד חי הכהן, רב קהילת אורות התורה בבת ים; הרב אברהם יעקב שרייבר, רב כפר דרום; הרב אורי גנץ, ראש ישיבת קדומים; הרב אלישמע כהן, ראש ישיבת חומש; הרב נעם ולדמן, ראש ישיבת ניר קריית ארבע; הרב אברהם יצחק שוורץ, רב קריית ארבע (חברון).   המנחה פתחה את הכנס באמירת "ערב טוב לציבור הגדול שהגיע מכל רחבי הארץ". הייתה זו יותר משאלת לב מאשר תיאור מצב הדברים בשטח. הרב אורי שרקי – שהבחין בניגוד הזה, אבל אולי אף הגדיל את הפרדוקס – אמר אחר כך כי "אנחנו כאן לכאורה מעטים, אבל מייצגים את הלך הרוח האמיתי של העם. אנחנו מייצגים כאן את הלב הפועם של העם היהודי כולו".   דניאלה וייס, מייסדת תנועת "נחלה" והעומדת בראשה (המושווית תדיר ל"דבורה הנביאה", השופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתופת השופטים, והאישה היחידה שכיהנה כשופטת), ממשיכה – לאחר שמונה עשורים – לצעוק בכל ריאותיה. על פי המקובל בספרות הרבנית, נזעקתי לבירור העניין החמוּר, כמו אותו רב נודע ששעה לצעקה של אותה האישה "במר נפשה ובכה תבכה", ו"ירד לראות ולחקור הכצעקתה". צילום: עידן ירון מסתבר כי המציאות הנוכחית לא עומדת בציפיותיה של "אותה האישה", שמשרד החוץ הקנדי ראה לנכון להטיל עליה עיצומים (ביוני 2024), על חלקה בהתיישבות הבלתי חוקית בגדה המערבית. על הבמה, וייס הבהירה לקהל האוהד: "חייבים להשמיד את העזתים, עד האחרון שבהם... אין לתת לאויב אפילו פירור של אוכל. היא קבעה כי "עם ישראל צריך לקבל על עצמו לחזור למלחמה". בפנייה לשר הביטחון, ישראל כ"ץ – שכבר הכריז כי הקים מינהלת להגירה מרצון של תושבי – היא הפצירה-גערה בו: "יש לך תוכנית טרנספר – תבצע!". היא הבטיחה [אלוהית] ל"עם ישראל" – שלפי תחושת הבטן של ארגון נחלה, "רובו ככולו רוצה התיישבות בחבל עזה" – כי "אנחנו ניישב את עזה, את יהודה ושומרון, ואת כל השטח של ארץ ישראל השלמה".   צבי אלימלך שרבף, מנכ"ל תנועת נחלה (בנו של הרב עוזי שרבף, "אסיר עולם, מחברי המחתרת היהודית, ונכדו של הרב משה לוינגר", חבר הנהלת נחלה, שגם הוא מלמל מילים אחדות בעצרת), תיאר את העתיד לבוא בצורה מליצית: "אנחנו ננצח מתוך כוחו של גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, שהתעורר בשנה האחרונה". בוקר טוב, אריה. צילום: עידן ירון יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, המקורב אל מנהיגי "נחלה" (בשלהי ינואר 2024 הנהיג איתם את כנס ה"טרנספר" הנודע לשמצה בבנייני האומה בירושלים, תחת הכותרת "חוזרים לעזה – רק התיישבות תביא ביטחון", שבו השתתפו למעלה מחמשת אלפים חסידים (וגם אני), ובהם שנים-עשר שרים וחמישה-עשר חברי כנסת), קרא "להכות באויב הנאצי עד שננצח". מסתבר כי ה"נאציזם" חזר ללכסיקון של הימין, הפעם בכסות אחרת. דגן הסביר כי "בשפה של המזרח התיכון יש רק ניצחון אחד: לקחת קרקעות אויב, שהן למעשה קרקעות שלנו, ולהתיישב עליהן". הוא הבטיח כי, "בעזרת השם [בלי נדר], ניישב את כל צפון השומרון, כמו את רצועת עזה". הקהל ענה: "אמן".   הרב דוד פנדל, שהקדים והכריז כי "הניצחון המוחלט בידינו, אם רק נאמין בזה", היטב לסכם את האופוריה המשיחית: "מי היה מאמין ששרים וראשי עיר יגידו עכשיו 'טרנספר'. מי היה מאמין שנשיא ארצות הברית יעקוף אותנו מימין". הוא קונן: "אוי לנו שהוא זה שצריך ללמד אותנו לגמור את העבודה, שהוא זה שצריך ללמד אותנו שצריך התיישבות בעזה, שהוא זה שצריך להגיד שצריך לעשות שינויים אדירים, שישראל היא ארץ קטנה מדי". מסקנתו הנחרצת: "צריכים לשלוח מסר ברור לממשלת ישראל, כמו לנשיא ארצות הברית, שאנחנו רוצים התיישבות בעזה". הוא קינח: "זה הדבר הכי ימני, הכי נכון, הכי ציוני, הכי אמוני". הרב פנדל ידע לקבוע כי "יש הרבה אנשי שמאל שאומרים: אתם בשלטון, תעשו מה שאתם מבינים", ושאל: "למה מחכים?". צילום: עידן ירון בקרב מאות המבוגרים והצעירים, שהתכנסו במתחם סגור לפני "היכל שלמה" – אשר שימש בעבר ללשכות הרבנים הראשיים, ולמשכנם של בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית, וכבר אבד עליו הכלח, לפחות בהקשר הזה – המסר היה ברור. הרב פנדל הצֵר על כך שראש ממשלת ישראל, שצריך להגשים את המטלות האלה, נדרש לעמוד למשפט, שהרי מלך לא מעמידים למשפט [אולי לזה התכוון גם הנשיא טרמפ, כאשר התייחס לעצמו כ"הוד רוממותו, המלך"]; זאת במקום לבצע משימות חיוניות – כמו ביקור בקבר רב אשי [מגדולי האמוראים, אשר מקום קבורתו מצוי בהר שנאן שבלבנון, בסמוך לגבול, ואשר שופץ לאחרונה באופן חשאי על ידי חסידי ברסלב]".   הרב אורי שרקי – המשמש כרב קהילת "בני יהדוה" בקריית משה בירושלים, יו"ר "ברית עולם – המרכז העולמי לבני נוח", ור"מ במכון מאיר – ציטט את דברי ראש ממשלת ישראל, והסביר כי מדובר במלחת הטוב נגד הרע". הוא דרש בעניין ה"צלם" [הלא הוא "צלם אלוהים], והסביר מדוע "החברה העזתית איבדה את זכות קיומה כאומה". מכיוון שהם נציגֵי הרוע – ציר הרשע – בעולם, "חובתנו המוסרית... היא לכלות אותם תום. בסיום דבריו, הרב הזכיר [למי שכבר שכח, ולמי שלא] כי "אנחנו אלה המובילים את העולם למצבו הטוב יותר". לדבריו, "אם נעשה את הנדרש בעזה, ובעזרת השם נעשה את זה, אנחנו נביא דוגמה לכול דרי עולם". צילום: עידן ירון ראש ישיבת ניר בעיר האבות ("המחנכת את תלמידיה לאור תורתם של מרן הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, לעמול בתורה יומם ולילה ולבנות את אישיותם מתוך חיבור עמוק לארץ ישראל ולעם ישראל, לראות את מעשי השם בתהליך הגאולה ולזכות לפעול עם אל לקידום התהליך"), הרב נעם ולדמן – בנו וממשיך דרכו של הרב אליעזר ולדמן – פסק כי "יש להוריש [רש"י - לגרש] את הגויים, ולקומם מחדש את ההתיישבות היהודית בחבל עזה". צילום: עידן ירון מעבֵר ל"דברי הכיבושין" של ראשי תנועת נחלה, ושל הרבנים המכובדים, גם הפוליטיקאים עשו חיל בערב הירושלמי הסגרירי, שנאחז בשולי אדרתה של הסופה "קורל", אשר הגיעה אלינו הישר מהקוטב הצפוני.   השר לשעבר איתמר בן-גביר הלהיט את הקהל בקריאות קצובות "מ-וות ל... מ-חב-לים. נראה כי האהבה בינו לבין ראש הממשלה "ביבי" פורחת בימים טרופים אלה: "אני אוהב אותו באופן אישי", הסגיר משום מה את מערכות היחסים האינטימיות שלו. השר לשעבר הזכיר כי היה "היחיד שהתנגד בקבינט [המורחב, לא זה המצומצם] להכנסת משאיות מזון לחמאס". לטענתו, "אמרו לי אז 'אבל ביידן' ... היום אין ביידן – "למה יש משאיות?". בן- גביר הוסיף, לקול צהלת הנוכחים [ואולי גם מי מהנפקדים]: "היום כולנו יודעים שצדקנו כאשר דיברנו על 'עידוד הגירה'. היום נשיא המעצמה הגדולה ביותר אומר 'טרנספר'. יש לנו כל הלגיטימציה בעולם לעשות את זה. הוא קרא: "'הגירה עכשיו! – כולם ביחד: הגירה עכשיו!'". בן-גביר לא שכח להכריז מלחמה על היועצת המשפטית לממשלה, אשר "תופרת תיקים לכולנו". השר לשעבר התגאה בהישגיו: "מיניתי מפכ"ל משטרה חדש; נציב בתי הסוהר, 18 ניצבים חדשים". הוא התנאה כי "בשנה האחרונה הוגשו 200 אלף בקשות לרישיונות לכלי ירייה", וכי הוא הקים "אלף כיתות כוננות ברחבי הארץ". צילום: עידן ירון לימור סון הר-מלך, מסיעתו של בן-גביר, הייתה – כמובן – אחת הדוברות. היא הדגישה כי "הגיע הזמן לנצח, אבל באמת". בסיום דבריה, למרגלות הבמה, היא המתיקה סוד עם "החבר מכוכב אחר", אליהו יוסיאן, שהוכרז כי הוא "יוצא יחידת 8200, זוכה פרס ביטחון ישראל, אשר מדגיש מעל כל במה אפשרית את חשיבות ההתיישבות בחבל עזה".   צילום: עידן ירון הרב דוד פַנְדֵל הקדים ואמר: "מי היה מאמין שהיינו מגיעים למצב שבו שר החינוך, שר האוצר ועוד שרים מגיעים להפגנה בעד טרנספר, בעד התיישבות בעזה. נשמע הזוי, נשמע קיצוני. מי היה מאמין ששרים בממשלת ישראל באים ומתייצבים מאחורי דניאלה וייס, שסללה דרך ליישוב השומרון ועכשיו בעזה".   אכן, נציגי מפלגות השלטון, ובראשן הליכוד, לא נעדרו ולא נפלו בקיצוניותם כהוא זה מאלה של מפלגת עוצמה יהודית.   השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, שיתפה את הקהל בסודות מן החדר: "ראש הממשלה מקדֵם תהליך היסטורי, ביחד עם הנשיא טרמפ, להבטחת הגירה מרצון". היא הבהירה כי "הפיתרון היחיד הוא לרוקן את עזה מעזתים". כאחרים, גם היא נגררה להבטחות: "גוש קטיף תחזור – בבתים צמודי קרקע, או במגדלים נוסח החזון של הנשיא טרמפ. טרמפ, כמתברר, "נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא כדי לסייע לעם ישראל להגשים את מאווייו". אריאל קלנר (ליכוד), יו"ר הוועדה לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל, עמד על "תאוות הרצח והשנאה של אויבינו, שאינה יודעת שובע". אלה אינם אלא "חיות ברבריות נאציות" [שוב אנו חוזרים לתקופה חשוכה, לאחר עשרות שנים שבהם ביקשנו לשמור על המושג בהתייחס לטוהרת הגזע היהודי, כפי הנציונל-סוציאליסטים הבינו אותו]. קלנר דרש למנוע מהעזתים, הבלתי אנושיים, "חשמל, מים, דלק וסיוע הומניטרי". הוא פנה אליהם, והציע את חזון אובדנם: "אתם תביטו מרחוק על הארץ, שהייתה פעם שלכם, ואנחנו נבנה בה התיישבות משגשגת". צילום: עידן ירון הזוי מכל היה ח"כ ניסים ואטורי (ליכוד), המשמש כסגן יו"ר הכנסת, בעל תואר ד"ר (בהתכתבות) מהאוניברסיטה הפרטית הבין-לאומית לעסקים ומשפטים הממוקמת בעיר חרסון שבאוקראינה (שאינו מוכּר בישראל). משפחת ואטורי היא "אחת מ-800 המשפחות, הרשומות בשישה גרעיני התיישבות המיועדים לגוש קטיף". בנובמבר 2023 קרא ואטורי "לשרוף את עזה, לא פחות!". דבריו צוטטו על ידי נציגת דרום אפריקה בתלונה נגד ישראל בגין רצח עַם בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. ואטורי לא חזר מדבריו, ואף הוסיף: "אשרינו שזכינו להיות נתבעים בהאג". ואטורי עשה לעזתים הנחה מסוימת – בניגוד לעו"ד כנרת בראשי, "משפיענית" בולטת בימין הפוליטי, שצייצה כי "צריך למחוק כל זכר מהמוטציות הרצחניות בעזה, מחדרי לידה ועד אחרון הקשישים בעזה. מאה אחוז בני מוות בעזה – כאשר אמר: "צריכים להפריד את הילדים והנשים, ולהרוג את המבוגרים בעזה". חבר הכנסת ממפלגת השלטון המרכזית סיפר למתכנסים בקור הירושלמי כי חזר משליחות לאיטליה, שם הפיץ את רעיונות ההשמדה והטרנספר – קודם כל בעזה, ואחר כך, או במקביל [אם ירצה השם], ביהודה ושומרון. הוא סיים את דבריו במעין עווית, וקרא: "לגרש את כל הערבים מפה. לגרש מיהודה ושומרון ומרצועת עזה. לא לפחד, כי הקדוש ברוך הוא איתנו, בעזרת השם". הקהל התלהם, געש ושרק. צילום: עידן ירון היטיב לנסח את הדברים חגי סגל, "איש התקשורת הבכיר ביותר שמזוהה עם הימין הרחוק והמתנחלים ביהודה ושומרון" – שאמר לאחרונה לכתבת עיתון  הארץ : "אני חושב שהמינוי של איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי היה אסון, וקיימת הקלה גדולה בכך שהוא כבר לא שם. כשאני שומע את שלמה קרעי, או ניסים ואטורי, זה גורם לי שברון לב, ואני לא מגזים". הקור שוב הפך לאשם העיקרי בהשתתפות הדלילה בעצרת, ואף אִפשר להלל את אלה שהגיעו ברוב גבורתם, "אף על פי כן, ולמרות הכל", שהרי "כל עוד דופק בעולם לב ישראל, וכל עוד נשמע בעולם 'שמע ישראל, שמע ישראל, שמע ישראל' – את ארץ, ארץ, ארץ ישראל". בשל הקור או בשל סיבות נעלמות אחרות, רבים מכלל "יותר מ-20 אוטובוסים", שעשו את דרכם לעצרת, "נתקעו בדרך", ולא זכו לתגבֵּר את נושאי השלטים: "רק טרנספר יביא שלום"; "עם ישראל חוזר הביתה"; "הפעם חייבים להכריע". חבילות עמוסות עלונים, ערמות של כרזות, דגלים של תנועות שונות, וסלילי מדבקות, נותרו ללא דורש בצידי הדרכים ועל גבי הדוכנים. צילום: עידן ירון העלון "עזה שלנו לתמיד!, שעותק אחד ממנו גאלתי משממונו, פירט "מה צריך לדעת לגבי התיישבות ברצועת עזה". הוסבר שם כי הגירוש הוא מעשה ראוי ורצוי: "נוהג הומניטרי בעולם מורה כי בעת מלחמה, אלה שאינם מעורבים נקלטים בארצות אחרות שבהן אין מלחמה". הרי ברור כי "אם בכלל יש דבר כזה 'בלתי מעורבים' בעזה, אין מנוס מלפזר אותם בין מדינות העולם". הכותבים לא נמנעו מציטוט דבריו של הרב כהנא, שפסק בזמנו: "זה או אנחנו או הם!". ההיגיון של ראשי התנועה הביא למסקנה כי "יש להודיע לעולם על צורך בקליטת פליטים, ומדינה שאינה מוסרית מספיק כדי לקלוט אותם אין לה זכות מוסרית להתנגד לצעדים שישראל מבצעת בעניין זה [שהם, ככל הנראה, מוסריים לעילא ולעילא]". בעלון נוסף, בכותרת ""הפעם חייבים להכריע! – עם ישראל חוזר הביתה", התנועה תבעה בהתאם: "עצירת הסיוע ההומניטרי לעזה לאלתר", וכן "גירוש של כל ערביי עזה למדינות שונות בעולם". העלון הסתיים באמירה: "עלינו לזכור: עזה היא נחלת אבותינו, ארצנו התובעת את עלבונה! מתי ישובו אליי בניי? איך הם ששים לחזור לחיק אימם האוהבת?". לקראת סיום הערב הסבירה המנחה: "אנחנו כאן כדי לקבוע עובדות, ולהכריע את המאבק". תנועת נחלה מתנאה בעיקר בהקמת המאחז "אביתר", שהייתה לו עדנה לאחרונה, ובהתיישבות של גרעין מתנחלי ב"רמת ארבל" שבגליל התחתון, שנציגתו אמרה מילים אחדות לקראת סיום העצרת (ברגע האחרון הגיע גם האוטובוס מחומש הרחוקה, ונציגו אמר מילים אחדות).   כיום קיימים ברמת ארבל כעשרה מבנים, מבנייה קלה ומעץ, ומתגוררות בהם שלוש משפחות. המאחז הוקם על קרקעות חקלאיות, מתוך שאיפה "לייהד את הגליל". המשפחות שנאחזו בקרקע מסרבות להתפנות, ונתמכות על ידי חברי הקואליציה ומשטרת ישראל.   צילום: עידן ירון למוחרת נכתב בקבוצת הווטסאפ של נחלה – תנועה להתיישבות: "אתמול צעדנו צעד משמעותי, ועלינו קומה חדשה. עם ישראל מתעורר בגדולה למען חידוש הלחימה והכרעת חמאס, ולחידוש ההתיישבות בחבל עזה ובכל רחבי ארץ ישראל". האמנם? באשר ל"רַעַשׁ, מְהוּמָה" שהתעוררה ב"מְדִינַת הַגַּמָּדִים", בעקבות התעוררותו של גור אריה יהודה, ובאשר לצפי המציג תמונה שבה "הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים, יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה" – כובש, מגרש ומתיישב – מהיכרותי ארוכת-השנים עם תנועת נחלה, ולמרות ש"התיק" של דניאלה וייס "כבר מוכן", זו עושה בעיקר "רוח", וכידוע: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר".

אתם מוזמנים ליצור קשר: 📧 אימייל: dr.idanyaron@gmail.com 📞 טלפון נייד: 050-5529604

ארגון "חוננו – סיוע משפטי לאומי" פרסם הודעה  שבה גינה את התופעה של "חצי שנה של פגיעה בכבוד צה"ל". לטענת הכותבים, "במקום לעמוד לצד החיילים, הפרקליטות הצבאית הפכה לכלי ניגוח נגד לוחמים שפעלו למען ביטחון המדינה".   מסתבר כי המדינה ביקשה הארכה, בפעם הרביעית, לצורך הגשת כתב הגנה לתביעה של לוחמי הכליאה מ"כוח 100" – יחידה שהוקמה לאחר טבח השבעה באוקטובר לשמירה על אלפי המחבלים, בהם מאות מחבלי נוח'בה (יחידת העילית של גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של ארגון חמאס), שנשבו בידי צה"ל ברצועת עזה – בפרשת שדה תימן.   הנורמות המחייבות כל חייל ומפקד, הדבקים ברוח צה"ל, אינן צריכות להיגזר מהתנהגות ברברית של אויבינו (או, לעניין זה, מ"דין תורה").   הטענה של ארגון "חוננו" כי מערכת המשפט הצבאית "לא למדה דבר מהטבח הנורא שחווינו, ומעדיפה יד קשה נגד חיילים מאשר לטפל ברוצחים שביצעו מעשי זוועה", אינה ממין העניין.   "תמיכת הציבור בלוחמים" אינה צריכה ואינה יכולה להיות בלתי-מותנית. מי שחורג מרוח צה"ל ומפקודות הצבא ומפקדיו, חייב לתת על כך את הדין. Permission: Activestills.org

כישלון "החטיבה החרדית" החדשה אינו טמון בתהליכי הגיוס לשורותיה (המוצלחים פחות או יותר), אלא בעצם הקמתה. בדומה ליחידות "חרדיות" אחרות, דוגמת "גדוד הנח"ל החרדי נצח יהודה", המגויסים בכל מקרה אינם "חרדים", במלוא מובן המילה, ובוודאי שאינם "בחורי ישיבה" (אלא – בניסוח של צה"ל – "תלמידי ישיבות עובדים ונוער נושר"). גדוד נצח יהודה הוקם בסוף שנות התשעים. כבר אז, גיוס "חרדים" לא ממש צלח. כדי לעמוד ביעדים, צה"ל קלט לגדוד חיילים רבים שאינם חרדים. עם השנים, הגדוד הפך לעיר מקלט לפעילי ימין רדיקלי וקיצוני בכלל, ולצעירי ההתיישבות בגדה ונערי גבעות בפרט (שלא התקבלו לשירות ביחידות אחרות). אלה לא הגיעו בנכונות לסגל את תפיסת עולמם, במסגרת "כור ההיתוך" הצה"לי, אלא כדי לממש את תפיסותיהם בשטח (כפי שראינו לאחרונה באירועים שונים שבהם היו מעורבים חיילים דתיים-לאומיים במלחמת חרבות ברזל ברצועת עזה). התוצאה: הרקע הפוליטי-אידיאולוגי של רבים מהלוחמים, התרבות בגדוד, והפיקוח הרופף מצד המערך הפיקודי, הובילו למקרים לא מעטים של התעללות מתועדת בפלסטינים ; זאת עד כדי כך שממשל בידן שקל – לראשונה בתולדות המדינה – להטיל סנקציות נגד יחידה צה"לית, בגין "הפרת זכויות אדם בגדה המערבית" . התוכנית להקים יחידות שטמון בהן פוטנציאל פוליטי-אידיאולוגי רדיקלי הומוגני חייבת להידחות באופן מיידי. אסור שהגיוס לצבא העם, והשירות בו, יתבססו על קריטריונים מעין אלה. באדיבות דובר צה"ל

מבצע שומר החומות ברצועת עזה היה מלווה ברצף אירועים אלימים ברחבי מדינת ישראל. נהרגו בהם שלושה אזרחים, ונפצעו מאות.   במהלך האירועים נרשמו מקרים של שימוש בכלי נשק של ערבים כלפי יהודים, בעיקר בעיר לוד. בדומה למצב לגבי קהילות ימניות-קונסרבטיביות רבות בארצות הברית – שמעודדות את חבריהן להחזיק נשק, ואף "להביא אותו לכנסייה" – קריאה נשמעה באותה התקופה מפי רבנים לגבי הגעת מתפללים לבתי הכנסת בלוד, כאשר הם מצוידים בכלי נשק.   הפורעים היהודים, שפעלו במהלך האירועים, היססו להשתמש בנשק חם, אף שלעיתים המליצו גם הם לחבריהם להצטייד בו. אביא להלן דוגמה מהתנהלות צ'ט בטלגרם של "גדוד הנוקמים, נתניה" (13.5.2021). הקבוצה הושקה עם ההודעה הבאה: "היום בתשע נפגשים כולם בתחנה מרכזית [בנתניה]. בבקשה חברים להצטייד בכל כלי נשק שאתם יכולים להביא, ושכולם בבקשה יעשו רשימה של עסקים של ערבים, כדי שנוכל לעבור. אבל, גם כאשר היו בידי הקבוצה כלי נשק חמים, השאלה שהתעוררה הייתה: "מה לעשות איתם?", שהרי "יש כלים, אבל לא חכם לצאת איתם"; "אתה לא מבין שיעצרו מלא חברה, וקיבלו תיק פלילי". בעניין הזה הסתמנה ההסכמה: "אתה צודק. אם נבוא לעיר שלא שלנו עם כלי נשק, יעצרו את כולם". מנהלי הקבוצה הודיעו: "תהיו חכמים. לא צחוק, אין בעיה לבוא עם אלות, מקלות, נפצים. רימוני הלם – יש בשפע". באשר לרימונים, כנשק חם, התעוררו שוב חילופי דברים: "מאיפה משיגים רימונים?". תשובה: "יש בשפע. השאלה מי ייקח את הסיכון לנהוג עם זה. פלילי גם!". בכל מקרה, אם דובר בנשק חם או קר, התוצאה המתבקשת הייתה דומה: "חברה, זיינו להם תצורה. אל תראו רחמים כמו שהם לא מראים רחמים. תגרמו להם נזקים בלתי-הפיכים בגוף!". אבל אז התעוררה שוב השאלה של תושבים שהגיעו מבחוץ: "אז מה נעשה? אם הם באים עם כלים?". התשובה המתבקשת: "אם זה רציני, אנחנו נדאג שגם אנחנו נביא כלים. לא חסר לנתניה כלי נשק".   בעקבות האירועים – מאי 2021 עד לסוף השנה בעקבות אירועי מאי 2021, הגדרות נפרצו, וחזינו בביקוש גואה של כלי ירייה פרטיים. אגף רישוי ופיקוח כלי ירייה במשרד לביטחון הפנים פרסם את מספר הבקשות שהוגשו למתן רישיון לנשיאת כלי ירייה פרטי במסגרת סיכום שנת 2021. מהנתונים עלה כי במהלך השנה נרשם גידול חד במספר בקשות שהוגשו. השר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, הבהיר כי "בעוד שהירידה הרב-שנתית והעקבית במספר בעלי הרישיון לנשיאת נשק אישי היא מגמה חשובה, העלייה במספר מבקשי רישיון לנשיאת כלי נשק החל מאירועי מאי נובעת מסדק בתחושת הביטחון של אזרחים". לדבריו, "תפקידנו לאחות את הסדק הזה, לשפר את המענה של כוחות ביטחון הפנים לאירועים ולהציג זאת בצורה הטובה ביותר שאפשר לאזרחים, כך שתחושת הביטחון האישית תמצא מזור גם ללא הצורך בנשיאת כלי נשק אישי". מה שהקֵל על קבלת הנשק היא הרפורמה שהנהיג השר לשעבר ארדן ב-2018. השר בר-לב סבר כי יש לפעול בהתאם להמלצת היועץ המשפטי לממשלה, ולקבוע את התבחינים בחקיקת משנה בכנסת. לפיכך, הוא יחל לבצע את העבודה המקצועית של בחינת התבחינים, ולאחר מכן יכריע בעניין.   בכיר במערכת אכיפת החוק אמר כי "כמות הבקשות אדירה, אבל הגיונית לאור המצב הביטחוני בארץ". לדבריו, הבקשות מבטאות "חשש של הציבור שברגע האמת המשטרה לא תהיה שם, והם מעדיפים להגן על עצמם במקרה של סכנת חיים. אחרי התמונות שאנחנו רואים בלוד, רמלה ובאזור המשולש והנגב, הגיוני שאזרחים יבקשו להתחמש כדי להגן על עצמם ומשפחותיהם".   ח"כ אמיר אוחנה (הליכוד), הודיע במקביל על הקמת "השדולה לקידום זכות ההגנה העצמית בישראל," שבה חברים 20 חברי כנסת נוספים – כולם מהאופוזיציה. השדולה של ח"כ אוחנה נשענה על אידיאולוגיה ימנית קונסרבטיבית, הנפוצה במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, שלפיה לכל אזרח שמורה הזכות להגן על עצמו. לפי אוחנה, המדיניות הישראלית של מתן רישיונות נשק היא "קשוחה ביותר", והיעד של השדולה הוא לגבש שינויי חקיקה כדי לשנות זאת.   ביולי 2021 הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי השר החדש לביטחון פנים, עמר בר-לב, מקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה יש לקבוע תבחינים למתן רישיון נשיאת נשק פרטי בחקיקת מִשנה. בכך הציג השר בר-לב עמדה הפוכה לעמדת קודמו בתפקיד, אמיר אוחנה, שמאז כניסתו לתפקיד השר לביטחון פנים, ב-2015, פעל להגדלת כמות כלי הירייה ברחובות (אבל ההליך היה טעון אישור של ועדת ביטחון הפנים של הכנסת, דבר שלא הובא להצבעתה).   בהודעת הפרקליטות נמסר שבהתאם להחלטה החדשה של השר, גורמי המקצוע במשרד לביטחון פנים יחלו להכין טיוטת תבחינים שאפשר יהיה להעלות בפני ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. לגבי נשק אבטחה המשיך השר החדש במדיניות של קודמיו, והחליט להאריך את ההיתר שניתן למאבטחים לקחת איתם את הנשק הביתה.   כתוצאה מכל אלה, במהלך 2021 חל גידול הדרגתי בהגשת בקשות לקבלת רישיון לאחזקת כלי ירייה: הוגשו יותר מ-19 אלף בקשות חדשות, פי שניים מהשנתיים הקודמות; אושרו כ-11 אלף בקשות.   המחלוקת על מדיניות רישוי כלי ירייה ותוצאותיה – 2022 אירוע טרור שבו מחבל רצח עוברי אורח ברחוב דיזנגוף בתל אביב, בתחילת אפריל 2022, היה טראומטי מבחינות שונות. הוא גרם לריכוז בעלי נשק מגורמים ומכוחות שונים בסביבה הומה בני אדם. בעקבות האירוע, הרמטכ"ל ציין כי "לא ייתכן שאזרחים מסתובבים בין שוטרים, וכל אחד לוקח אקדח ויורד לרחוב לרדוף אחרי מחבלים. ככה עלול להתחיל אירועי ירי דו-צדדי".   כתגובת-נגד, וכהיענות לדרישה להרחבת הקריטריונים, עו"ד עדי קידר מארגון "חוננו" הכריז כי "מנסים למזער את כמות כלי הנשק שמצויים בידי האזרחים". לדבריו, "זהו דבר הזוי, שיגרום לסכנת נפשות".   סגן ראש עיריית ירושלים, המקורב לתנועה הכהניסטית, אריה קינג, כתב בעקבות אירועים ביטחוניים במזרח ירושלים, במסר ויג'ילנטי מובהק: "אני קורא ליהודים באשר הם להגיע ולפטרל ברחובות העיר העתיקה, ואם תבחינו ביהודים מותקפים – צאו להגנתם".   בעקבות הלחץ הציבורי ובחינה מחודשת של מצב הדברים, השר לביטחון פנים עמר בר-לב הודיע כי מי ששירתו בתפקידים מבצעיים במשטרה ובמג"ב יוכלו לקבל רישיון נשק, בכפוף לתנאים; זאת לאחר שעד לשינוי, לוחמי מג"ב לא יכלו להוציא נשק, מכיוון שלא השלימו הכשרה של רובאי 07.   בשנים 2020-2017 הייתה תנודתיות במספר הבקשות לרישיון כלי ירייה פרטיים; אבל ברובן מספר הבקשות שהוגשו היה נמוך מ-10,000. בין השנים 2022-2020, מספר הבקשות למעלה מהכפיל את עצמו. בסך הכל, מספר הבקשות גדל פי חמישה בין שנת 2020 לשנת 2022. ב-2022 עמד מספר הבקשות לקבלת רישיון לאחזקת כלי ירייה על 42 אלף. מתוך אלו אושרו כ-13.5 אלף בקשות.   ממשלת נתניהו השישית – מהשבעת הממשלה ועד ה-7 באוקטובר 2023 במאי 2022 קיבלה ממשלת ישראל השלושים-ושבע את אמון הכנסת העשרים-וחמש. ב-28 בדצמבר 2022 נחתם הסכם קואליציוני בין מפלגת הליכוד לבין עוצמה יהודית. נקבע בו כי "בתוך 60 יום מהקמת הממשלה, תתקבל החלטת ממשלה המכריזה על מערכה לאומית כוללת להשבת הביטחון האישי ברחבי ישראל, למיגור הפשיעה הלאומנית, ולהיערכות להתמודדות עם פתיחת חזית פנימית בחירום". ב-29 בדצמבר קיבלה הממשלה החדשה את אמון הכנסת, ושריה נשבעו אמונים מייד לאחר מכן – בכללם, השר איתמר בן-גביר, שמונה לשר לביטחון הפנים, ושֵם משרדו שונה ביוזמתו למשרד לביטחון לאומי.   בליל שבת, 27 בינואר 2023, בוצע פיגוע על ידי מחבל פלסטיני, תושב מזרח ירושלים, שירה למוות באזרחים בשכונת נווה יעקב בירושלים. באירוע נרצחו שבעה בני אדם, ונפצעו שלושה. ארבע דקות לאחר תחילת הפיגוע, המחבל חזר למכוניתו ונמלט. לאחר שנסע כ-800 מטרים, נתקל בניידת משטרה ביציאה מהשכונה אל שכונת בית חנינא. הוא יצא ממכוניתו וירה לעבר השוטרים שרדפו אחריו, ואלה ירו בו למוות.   בהצהרה שמסר השר איתמר בן-גביר, בעת שביקר את הפצועים בבית החולים, הוא התחייב לפעול להגדלת מספר האזרחים נושאי הנשק: "אני רוצה יותר כלי נשק ברחובות, כדי שאזרחי ישראל יוכלו להגן על עצמם... לכן הנחיתי בהתאם את המשרד שלי, וכאן אני צריך גם סיוע של האוצר [בצלאל סמוטריץ'], ואעלה את זה גם בקבינט – כדי להביא אנשים נוספים לאגף רישוי כלי ירייה. זה יאפשר לאזרחים שרוצים ומתאימים לשאת נשק, ואני רוצה גם להקל בקריטריונים [תבחינים] לכך".   האירוע הביא את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להצטרף לשר איתמר בן-גביר, בטענה: "אנחנו רואים פעם אחר פעם שאזרחים חמושים ומיומנים מצילים חיים". בישיבת הממשלה השבועית אמר נתניהו: "אנחנו מזרזים מתן נשק לאלפי אזרחים ישראלים ברחבי הארץ, כולל שירותי ההצלה... זה יגביר את יכולת התגובה".   בשלהי אפריל 2023 נמסר כי, בהוראת בן גביר, "בקרוב יהיה קל יותר לקבל רישיון לכלי ירייה". הצעד המתוכנן תורץ כמקובל כנדרש "בעקבות המצב הביטחוני, והעלייה המשמעותית בביקוש של ישראלים לשאת נשק אישי". על פי ההנחיות החדשות, "קבוצות נוספות יקבלו פטור מריאיון פיזי בלשכות כלי הירייה – כגון לוחמים משוחררים, משרתי מילואים פעילים, שוטרים וכבאים".   בשלהי יוני 2023, חלק מפעילי ארגון "אחים לנשק" (ארגון מחאה והתנדבות שנוסד על ידי אנשי מילואים כחלק מתנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית שהוכרזה בינואר 2023 על ידי ממשלת ישראל השלושים-ושבע) קיבלו הודעה על ביטול הרישיון להחזקת כלי ירייה פרטי מהאגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. עם קבלת ההודעה נדרשו הפעילים המשתתפים בהפגנות לגשת לתחנת המשטרה, ולהפקיד את כלִי הנשק האישי שלהם. נמסר כי ההליך מתנהל לפי חוק כלי ירייה ולפי שיקול דעת נרחב המוקנה בחקיקה לפקידי הרישוי.   במקביל נשללו כלי הירייה של לפחות שבעה פעילים במחאה נגד הממשלה, בהם קצינים בשירות מילואים פעיל, ובגופי התנדבות ביטחוניים אזרחיים.   משטרת ישראל הבהירה כי "במסגרת פעילות המשטרה לשמירה על שלום הציבור וביטחונו, המשטרה בודקת במערכות המידע המשטרתיות העומדות לרשותה את מסוכנות בעל הרישיון לנשק בבואה להמליץ על חידושו או ביטולו. ככל שמתקבל מידע על אודות מחזיק הרישיון, הוא נבחן בהתאם, תוך איזון בין הצורך התעסוקתי שלו לבין שמירה על שלום הציבור". בהודעה הודגש כי "המשטרה היא גוף ממליץ, בעוד הגוף המאשר את קבלת הרישיון או הארכתו הוא האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי".   מהמשרד לביטחון לאומי נמסר: "רישיון נשיאת כלי ירייה ניתנת על ידי משטרת ישראל. בארבעת החודשים האחרונים, במסגרת מבצע לצמצום זמני המתנה לקבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה פרטי, ניתנו יותר מ-14,073 אישורים מותנים. בשנה קודמת הנתון הזה עמד על 4,054 בלבד. לצד עידוד נשיאת כלי ירייה פרטי, האגף לרישוי ופיקוח על כלי ירייה מקפיד על נהלים ומאפשר נשיאת כלי ירייה פרטי בכפוף לשימוש אחראי".   בתחילת יוני 2023 נמסר כי השר לביטחון לאומי יביא לאישור שורת צעדים לשינוי התבחינים לבקשת רישיון לקבלת כלי ירייה. במסגרת התוכנית, יאושר רישיון לכל בעל תעודת לוחם, ולחיילי ישיבות הסדר בתנאים מסוימים. בנוסף, מתנדבי מד"א יכללו לראשונה בתבחין "מתנדבים בכוחות ההצלה".   ביולי 2023 הוגש תזכיר טיוטת "תקנות כלי הירייה". בדברי ההסבר נכתב כי "מדיניות השר לביטחון לאומי היא כי כלי ירייה יימצא רק היכן שיש צורך בו ובידי מי שכשיר לכך ועבר את ההכשרה הנדרשת; זאת, לצורך חיזוק הביטחון האישי ותחושת הביטחון של אזרחי ותושבי מדינת ישראל". בהצעה פורטו תנאי הסף החדשים.   באותו החודש, בעקבות התערבות לשכת השר בן-גביר, ניתן אישור מיוחד לנשיאת כלי ירייה לג'ונתן פולארד, אשר הורשע בארצות הברית ב-1987, במסגרת עסקת טיעון, בקשירת קשר למסירת מידע ביטחוני לממשלה זרה, נידון למאסר עולם, שוחרר בתנאים מגבילים בנובמבר 2015, ועלה ארצה בדצמבר 2020.   סיכום מינויו של איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי, ושל בצלאל סמוטריץ' לשר האוצר ושר במשרד הביטחון, הביא למצב שבו השליטה האפקטיבית על חלק ניכר מהמשאבים הלאומיים המדינתיים המרכזיים מצוי בידי תנועות של הימין הרחוק – הרדיקלי והקיצוני. בכלל זה, גורם מובהק של ימין רחוק בישראל השתלט "מבפנים" על משאבי העוצמה הביטחונית-הלאומית, וקודם כל וראשית לכל על הקצאת הנשק לאזרחי המדינה.   גישתו של השר בישרה על "מדיניות מרחיבה" לרישוי כלי ירייה המצויים בידי אזרחי המדינה (בעיקר אלה היהודים). למרבה הפרדוקס, הצורך בנשק גבר במידה רבה בשל מחדלי הממשלה שבה שירת השר לביטחון לאומי, והמהלכים שהוא עצמו הנהיג בתקופת כהונתו, שהביאו להחלשה ממשית של המשטרה, לירידת קרנה, לפריקת עול ברחוב הערבי בישראל, ולנסיקת הטרור הפלסטיני. קוד פתוח ( מדיניות רישוי כלי ירייה בישראל מאז טבח ה-7 באוקטובר ואילך, תיסקר בחלק הבא).

גישות לרישוי כלי ירייה: גישה מרחיבה – גישה מצמצמת גישה מרחיבה לרישוי כלי ירייה – המגדילה את מספר רישיונות כלי הירייה הניתנים לציבור, ובהתאמה גם את כמות הנשק המצוי בבעלותו – אפיינה את מבַצעי המדיניות בישראל עד לראשית שנות התשעים; מאז ואילך – גישה מצמצמת.   הגישה המצמצמת הביאה, לטענת מבצעֵי המדיניות, לירידה דרסטית במספר כלי הירייה המצויים בידי האזרחים, ולעלייה משמעותית ברישום וברישוי כלי הירייה.   עם זאת, גם כאשר מבַצעי המדיניות דוגלים להלכה בגישה מצמצמת, אילוצים ומגבלות שונים וכִּשלי מדיניות עשויים להביא למצב שבו למעשה מדיניות זאת אינה מיושמת בצורה מלאה ואולי אף "מרוּקנת מתוכנה". אדגים את הדברים להלן.   התפתחות היסטורית "חוק כלי ירייה, תש"ט-1949, שנחתם על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר הפנים חיים-משה שפירא, פורסם ב-7 באוגוסט 1949. הובהר מאוחר יותר כי "חוק כלי הירייה הישראלי – בין החוקים הראשונים שחוקקו לאחר הקמת המדינה – נבדל מהפקודה המנדטורית בכמה עניינים חשובים, ובייחוד בהכרה שניתנה בחוק להחזקת כלי ירייה על ידי כפרים מאושרים ומפעלים ראויים להגנת הנפש והרכוש שלהם והתחבורה עִימם".   ב"זיכרון דברים מפגישה שנערכה במשרד הפנים עם באֵי כוח המשטרה ומשרד הביטחון בנוכחות האדונים גוברניק וקופרמן ממשרד הפנים בדבר הנוהל אשר יש לנהוג בו במתן רישיונות לכלי ירייה" (אוקטובר 1949) נאמר: "המטרה העיקרית כיום היא לקבל רשימה מלאה של כלי הנשק הנמצאים בידי רבבות אנשים עוד מלפני הקמת המדינה. קיים חשש רציני שבאם המחזיקים בנשק יתקשו בהשגת הרישיונות, יישאר הנשק במחתרת. לכן הוחלט להקל במתן רישיונות להחזקת כלי ירייה, אבל להקפיד במתן רישיונות לנשיאתם. ההחלטה הזאת באה על מנת לתת לשלטונות אפשרות לדעת בידי מי נמצא נשק ולפקח עליו בעת הצורך. קו הפעולה הזה נקבע אבל רק לשנה הנוכחית, ומתקבל על הדעת שבשנים הבאות יהיה צורך להגביל את מתן הרישיונות בהתחשב עם מצב הביטחון הכללי ועם התפקיד שמבקש הרישיון ממלא".   הסדרה:  בנובמבר 1949 התפרסמה בעיתונות ההודעה הבאה: "משרד הפנים מבקש להודיע: על כל האנשים אשר ברשותם נמצאים כלי ירייה להגיש מייד בקשה אל פקידי הרישוי במשרדי הממונים על המחוזות, לשם קבלת רישיונות מתאימים. החזקת כלי ירייה או נשיאתם בלי רישיון מהווה עבירה על החוק".   ב-1951 התפרסמה כתבה בעיתונות בכותרת "בעיית הנשק הפרטי בארצנו", הסוקרת את המצב עד לאותה העת: "בישראל רשאי כל אזרח לבקש רישיון לשאת ולהחזיק כלי ירייה, וכמעט תמיד הוא מקבל רישיון זה. הבקשה מוגשת למינהל המחוזי, ומכאן היא עוברת למפקח המשטרה המחוזי ולמפקד הצבא במחוז. הערותיו של מפקח המשטרה המחוזי מצטמצמות על פי רוב רק בציון העובדה אם המבקש נידון פעם על ידי בית הדין. למפקד הצבא נשאר רק להמליץ או להתנגד בהתאם להערתה של המשטרה. כך מתווספים חודש-חודש מאות נושאי נשק פרטי במדינה".   היישוב העברי נזקק מראשיתו לנשק פרטי משני טעמים: לשם הגנה מאורגנת של יישובים, ולשם התגוננות של יחידים שמאז ומתמיד היו נתונים בסכנה מתמדת של התנקשויות מצד הערבים. לכן הסתכנו יהודים במאסר כדי לספק ליישוב את הנשק היקר. עם הקמת מדינת ישראל הועמד השלטון העברי הצעיר בפני בעיה סבוכה: כיצד לקבל לידיו את כמויות הנשק הנמצאות בידי ארגונים ויחידים?   בשעה שביחס לארגונים ידעה הממשלה לנהוג ביד חזקה, השלטונות גילו גישה רפה כאשר התעוררה השאלה כיצד להוציא מידי האזרחים את הנשק שבא לידם שלא כדין בתקופת המנדט. הממשלה לא יכלה להתעלם מכמה עובדות: היה ברור שאלה שבמשך שנים החזיקו בכלי ירייה תוך הסתכנות שמרו עליו בקפדנות והתרגלו אליו – לא ירצו להיפרד ממנו, ויבקשו רישיון כדי להמשיך בהחזקתו. בין אלה בלטו מפקדי השורה ואנשיה בארגוני מחתרת ופעילי ביטחון לשעבר. בעמדם בפני בקשת "לגליזציה" של נשק מצד אנשים כאלה, לא מצאו השלטונות אפשרות לסרב לבקשותיהם, ומספרם של המבקשים עלה לאלפים.   נשק ה"הגנה" הפך לנשק הראשון של צה"ל, ואת שאלת מרוּת המדינה לפקח על נשק המובא לתחום ישראל, והנמצא בידי ארגונים, הכריע מאבק הדמים שהתנהל בחוף ימה של תל אביב סביב האונייה אלטלנה.   המִפנה העיקרי בשאלת רישיונות לנשיאת והחזקת כלי ירייה בא עם ארגונו של צה"ל על יסודות של צבא קבע ועתודות מילואים של האזרחים. משחודשה הסיסמה "ללמד בני יהודה קשת", והקריאה לאזרחי הארץ להתאמן בקליעה, הגיעו לשיאן ההקלות במתן רישיונות לנשק. השלטונות החלו להעניק רישיונות להחזקת הנשק בסיטונות, באשרם "באופן אוטומטי" כלי ירייה הנמצאים בידי המבקשים. מתוך ההנחה שכל אזרח הוא חייל בחופשה וכל בית חייב בשעת חירום להיהפך למצודה, השלטונות לא הקפידו על "מוצא" הנשק, ולא התעניינו כיצד הוא בא לידי המבקש.   בסקירת "התפתחות נושא הרישוי מאז 1967 [ועד שלהי 1972]" נאמר: "עד למלחמת ששת הימים, הסתכם מספר מחזיקי כלי הירייה הבודדים ב-20,000 איש בנוסף לכמה מפעלים, כפרים ומשרדי ממשלה. הדרישה לנשק לא הייתה רבה, והצטמצמה למספר מסוים של אזרחים שגדל מדי שנה בצורה אִיטית ובמיוחד התרכז בירי ספורטיבי וירי למטרות ציד. לא נקבעה מדיניות ובדרך כלל אושרו רישיונות שלמבקשיהם לא היה עבר פלילי. לאחר מלחמת ששת הימים גבר והלך הצורך בכלי ירייה בתחומים רבים וחיוניים, ואנו עומדים בפני בעיות אשר לא היו קיימות קודם לכן. השינויים שחלו הם: ראשית, גידול ניכר במספר כלי ירייה על ידי מפעלים ראויים ובעיקר על ידי חברות שמירה. מספר כלי הירייה הנאמד שבידי מפעלים אלו מגיע לאלפים, גידול רב בייבוא כלי ירייה על ידי סוחרים. שלישית, גידול בייבוא כלי ירייה מסוגים שונים על ידי עולים חדשים ובעיקר מארצות הברית, שם אין רישוי כלל בנושא הזה. רביעית, חימוש מטוסים וחימוש אוניות. חמישית, בעיות תיאום בין גורמי ביטחון כמו צה"ל, שב"כ, משרד החוץ, משטרה, כאשר לא פעם דרישות הגורמים מנוגדות; שישית, מספר מחזיקי כלי ירייה ברישיונות אישיים גדל ל-53,000; שביעית, נשק למשימות ותפקידים מיוחדים".   המדיניות המרחיבה שהונהגה בתקופה הזו מתבררת לדוגמה מתשובה של שר המשטרה שלמה הלל על פנייה של שר המשפטים בדבר "הגבלת רישיונות להחזקת נשק" (31 בדצמבר 1972): "נראה לי כי בשלב הזה אין מקום להכבדה דרסטית ברישיונות להחזקת כלי נשק. במציאות שבה אנו נתונים, כאשר אנשים רבים נוסעים מדי פעם באזורים ובשטחים שעשויה להיות בהם סכנה: ראשית, אין להגביל אפשרות קבלת נשק ברישיון. המדיניות שלנו עד כה הייתה לאפשר לאנשים להחזיק נשק ברישיון אלא אם כן הייתה סיבה טובה להימנע מכך. שנית, המצב הוא שהכמות הגדולה ביותר של נשק נמצאת, למעשה, בידי אנשי צבא הנמצאים בחופשה, ושעליהם להביא עִימם את כלי הנשק האישיים שלהם, על מנת לעמוד בהוראת המטכ"ל שעליהם לשאת עִימם כלי נשק בהיותם בשטחים המוחזקים. הגבלה במתן כלי נשק לאזרחים (הנמצאים לעיתים קרובות במילואים, ומגיעים לחופשותיהם עם נשק), נראית בלתי-יעילה, ואינה תואמת את המציאות שאנו חיים בה כעת. שלישית, הגבלה במתן רישיונות כלי נשק – עשויה לגרום לכך שאנשים יחזיקו כלי נשק ללא רישיון, וממילא ללא פיקוח. למעשה, הצעת החוק האחרונה שהוכנה והובאה על ידי משרד המשפטים הייתה לעודד את האנשים לקבל רישיונות לכלי הנשק שברשותם, ולהימנע מהחזקת כלי נשק ללא רישיון. לאחר שעודדנו את האנשים להצהיר על כלי הנשק (לרבות מזכּרוֹת) העומדים לרשותם, לא נראה לי שנוכל עתה לבוא ולהטיל הגבלות על יכולתם לקבל רישיונות על כלי הנשק האלה, שהם הצהירו עליהם לפי דרישתנו. כאמור לעיל, לא נראה לי שיש עתה מקום להגבלות דרסטיוֹת במתן רישיונות לכלי נשק. לעומת זאת, אני שוקל ובוחן הצעות שונות שיהיה בהן כדי להבטיח פיקוח יעיל יותר על נשק ברישיון הנמצא בידי האנשים. בין השאר, אנו שוקלים האפשרות להמליץ על כך שכל בקשה להחזקת כלי נשק ברישיון תהיה חייבת במתן טביעת אצבעות. נשקלות גם הצעות אחרות בכיוון זה, ולכשתתגבש הצעה מפורטת אעבירה אליך למחשבה ולברור".   ראוי לציין כי לא תמיד עמדת המשטרה עלתה בקנה אחד עם הדברים האלה. ב"נוהל רישוי מתן נשק ותחמושת באזורים המשוחררים" (אוקטובר 1967) נאמר בין השאר: "חלוקת נשק במספרים גדולים יש בה סיכון ביטחוני. לכן יינתנו רישיונות נשק בצמצום, ורק כאשר יש לגורמי הביטחון עניין מיוחד במבקש הרישיון".   במסגרת "כנס פקידי רישוי של משרד הפנים" (אוגוסט 1968) אמרו המרצים – ראש מדור סיור, וקצין מדור סיור במטה הארצי: "משטרת ישראל רואה בנושא כלי ירייה אחד הנושאים החשובים ומייחסת משקל רב לפיקוח על מתן רישיונות; זאת לאור הסכנות הכרוכות במסירת כלי נשק לידיים בלתי-נאמנות מחד גיסא, או לידיהם בלתי-מאומנות, מאידך גיסא. הִִתרבות מקרי הפשע בהם שימשו כלי הירייה כאמצעי לביצועם, הִִתרבות מקרי האסון שאירעו כתוצאה מטיפול לא נכון או בלתי-זהיר בכלי ירייה – הם המכתיבים לנו את גישתנו, אשר לעיתים נראית כנוקשה".   ועדות לבחינת מדיניות מתן הרישיונות, והנחיות מתאימות:  במשך השנים הוקמו, בעקבות אירועים שבהם היו מעורבים בעלי רישיון לכלי ירייה, כמה ועדות לבחינת מדיניות מתן הרישיונות. מתוך יישום ההמלצות של הוועדות גובשה תפיסת מדיניות הקובעת "תבחינים", שבהם נדרשו לעמוד מבקשי רישיון כלי ירייה. כמו כן, פורסמו דוחות של מבקר המדינה, ושונו הנהלים בהתאם.   הוועדה הבין-משרדית לבירור מדיניות רישוי כלי ירייה (ועדת כהן, 1992, סמכה ידה על מדיניות רישוי כלי הירייה שנקבעה מטעם משרד הפנים ושתולה מתן רישיון לכלי ירייה בקיומה של עילה. היא ציינה כי "יש להמשיך לקיים מדיניות מגבילה ומרסנת הקובעת מי זכאי לרישיון לכלי ירייה". הוועדה המליצה להרחיב את העילות בכמה תחומים, העיקרי שבהם הוא הרקע הביטחוני של המבקש.   ב-1995, לאחר ההתנקשות בחיי ראש הממשלה יצחק רבין, נקטה הממשלה מדיניות של צמצום כלי הירייה הנמצאים בידי האזרחים, בין השאר באמצעות קביעת תבחינים שקבעו את העילות שבגינן ניתן לאזרחים להגיש בקשה לרישוי נשק.   בינואר 1996 פורסמו לראשונה התבחינים למתן רישיונות לנשק פרטי. קבלת רישיון לכלי ירייה הותנתה בעמידה באחד התבחינים, כמו גם בעמידה בדרישות סף מסוימות.   עד מועד השקת מנגנון התבחינים היו בישראל כ-380,000 כלי ירייה, שהוחזקו ברישיון בידי האזרחים. באותה השנה הוקם האגף לרישוי כלי ירייה במשרד הפנים. האגף שימש כממונה המקצועי לרישוי כלי הירייה, ומנהלי לשכת רישום האוכלוסין שימשו כמנהלים התפעוליים של התחום.   ועדת המשנה לנושא נשק צבאי ואזרחי של הוועדה למניעת אלימות במשפחה, 1998, קראה להמשיך במדיניות המצמצמת במתן רישיון אישי לקבלת נשק.   הוועדה הבין-משרדית לבחינת זכאות למתן כלי ירייה, 2001, ציינה לטובה את הטיפול ב"יישובים זכאים" (שתושביהם זכאים לרישיון כלי ירייה עקב רמת האיום על היישוב), ושל "יישובים ראויים" (הראויים להחזקת כלי ירייה "ארגוני", באופן מרוכז לשם הגנה על היישוב). עיקר המלצותיה התייחסו לקבלת רישיון כלי ירייה על ידי קצינים נוספים ולוחמים ביחידות מיוחדות. ההמלצות האלו התקבלו על רקע המצב הביטחוני, ופעולות הטרור שבהן נפגעו אזרחים רבים.   דין וחשבון הוועדה לבחינת מערך רישוי כלי ירייה לשומרים, 2005 (ועדת ברינקר), המליץ על העברת הטיפול ברישוי כלי ירייה לשומרים בחברות שמירה לאחריות המשרד לביטחון הפנים; קיום הליך רישוי אישי לשומרים; הגברת הפיקוח והבקרה על השומרים; קביעת רמות אימון והכשרה מתאימות באישור רופא מטפל; מבחינת צמצום מספר השומרים החמושים, והמקומות לשמירה חמושה; צמצום האישורים לנשיאת כלי ירייה, ותופעת נטילת כלי הירייה על ידי השומרים לביתם.   ב-2009 הוכפף אגף רישוי כלי הירייה כאגף עצמאי למנהל רשות האוכלוסין במשרד הפנים. ב‑2011 עבר האגף ממשרד הפנים למשרד לביטחון הפנים. החלטת הממשלה התקבלה בעקבות דוחות בדיקה אשר הצביעו על המשרד לביטחון הפנים כזה המתאים ביותר לטפל בנושא רישוי כלי הירייה בישראל, לאור סמכויות האכיפה המצויות בידיו, לרבות המשטרה, שהיא הגורם המרכזי בהתוויות מדיניות לגבי החזקת הנשק במדינת ישראל. השר לביטחון פנים דאז, יצחק אהרונוביץ', אמר בעקבות ההחלטה כי "העברת סמכויות כאמור ממשרד הפנים למשרד לביטחון פנים תסייע גם בהגשמת מדיניות צמצום כלי הירייה המוחזקים בידי הציבור, הגברת האכיפה על החזקת נשק בלתי-חוקי, שיפור הפיקוח על כלל מחזיקי הנשק הבלתי-חוקי, שיפור הפיקוח על כלל מחזיקי כלי וכפועל יוצא מכך לסייע במאבק בפשיעה [כמובן, בהתאם למדיניות השר ולהנחיותיו].   באוגוסט 2011 פורסמו תבחינים חדשים, כחלק ממדיניות צמצום מספר כלי הירייה. במסגרת זאת, הוגבל הרישוי לכלי ירייה אחד בלבד. כמו כן, נאסרה החזקת רובים פרט לציוד המתאים לצייד ולספורט.   החל ב-2013 נכלל ברישיון הפרטי סעיף המחייב התקנת כספת בבית בעל הרישיון לצורך אחסנת כלי הירייה.   ב-2014 פורסם דוח מבקר המדינה (64ג), שבדק את נושא "רישוי כלי ירייה והפיקוח על החזקתם". בבדיקה הזו נבחנו ההליכים למתן רישיון לאחזקת כלי ירייה ומערכת הפיקוח והאכיפה על קיום תנאי הרישיון והוראות החוק. נקבע בו כי, למעשה, המדיניות שנקבעה לא יושמה כל צורכה. הפער בין ההלכה לבין המעשה של ביצוע מדיניות רישוי כלי ירייה הובהר בדוח: "המדיניות של רישוי כלי ירייה, שקבע משרד הפנים, נועדה לבטא את האיזון הראוי בין האינטרס להבטיח את ביטחון הציבור ואת ביטחונם של יחידים המצויים בסיכון גבוה לבין האינטרס להגן על הציבור מפני פגיעה מכלי ירייה שהוא חפץ מסוכן. מחדלי מבצעֵי המדיניות מרוקנים למעשה מתוכנה את המדיניות שנקבעה". לפיכך, "יש חשיבות ליישום שיטתי של המדיניות שנקבעה, כדי שלא יופר האיזון האמור וכדי להבטיח שהחזקת כלי הירייה שבידי הציבור תהיה תואמת את מדיניות הרישוי שנקבעה".   באותה השנה חתם השר לביטחון הפנים דאז, על רקע המצב הביטחוני, על תבחינים מעודכנים שהרחיבו במידת מה את התבחינים שקדמו להם.   ב-2015, התבחינים עודכנו פעם נוספת. במסגרת העדכון הזה נוסף, בין היתר, תבחין של "שירות ביחידה מיוחדת בכוחות הביטחון", שאפשר לבעלי עבר קרבי מיחידות מיוחדות בצה"ל לבקש רישיון לכלי ירייה.   ב-2017 הוכנה הצעת חוק מטעם הממשלה – תזכיר חוק כלי ירייה. הצעת החוק החדשה הייתה המשך ישיר לחקיקה הקודמת ולתיקונים שהוכנסו במשך השנים בחוק, ונועדה לשמש כ"חוק אחיד שמבנהו ותכניו תואמים את המציאות הנוכחית".   ב-2018 החליט השר לביטחון פנים, גלעד ארדן (ליכוד), על הרחבת התבחינים לרישוי נשק פרטי, ותבחינים אלה פורסמו באוגוסט אותה השנה. במסגרת הזו נכללו בין הזכאים להגשת בקשה לרישוי כלי ירייה: לוחמים בעלי הכשרה של רובאי 07 ו-08 ומעלה בצה"ל ובמשטרת ישראל; קצינים מדרגת סגן ונגדים מדרגת רס"ר (ללא תנאי של שירות מילואים פעיל); שוטרים (בשירות פעיל או שפרשו מהשירות); מתנדבים ביחידות משטרת ישראל (בהתאם לנוהלי המשטרה); עובדים במד"א ועובדים ומתנדבים פעילים בעמותות זק"א ואיחוד הצלה.   השר ארדן הסביר את הרציונל שעומד מאחורי היוזמה [שהדהד אחר כך שוב ושוב בדברי השר איתמר בן-גביר] בכך ש"המציאות בשנים האחרונות הוכיחה כי אזרחים רבים הצילו חיים במהלך פיגועים ובעידן של 'טרור יחידים' – ככל שיהיו יותר אזרחים מיומנים שנושאים נשק כך יגדל הסיכוי לסכל פיגועים ללא נפגעים ולצמצם את מספר הנפגעים". ארדן ציין עוד, כי "אזרחים מיומנים המחזיקים בכלי ירייה במרחב הציבורי תורמים לתחושת הביטחון, מהווים קו הגנה חשוב בפני פיגועי יחידים ומשמשים למעשה כמכפילי כוח מזדמנים וכך, מחזקים את ביטחון הציבור. המדיניות החדשה מאזנת בין הצורך להגן ואני על הציבור העלול להימצא בסיכון ובין הצורך לשמור על הציבור מפני שימוש לא נכון בכלי ירייה".   בעקבות המדיניות החדשה, גדל פוטנציאל מחזיקי כלי ירייה מיומנים במרחב הציבורי בכ-600 אלף משרתי ובוגרי כוחות הביטחון וצה"ל ואלפי מתנדבים של משטרת ישראל וגופי ההצלה. המדיניות המרחיבה הביאה לעלייה דרסטית במספר הבקשות לרישיונות כלי ירייה, בשיעור של כ-330 אחוזים, כאשר יותר ממחציתן קיבלו אישור. בנוסף, היא אפשרה למאבטחים לקחת עימם נשק הביתה.   בשלהי ספטמבר 2018, בהמשך להרחבת הקריטריונים להחזקת כלי ירייה ברישיון ולשדרוג הליך ההסמכה וההכשרה של מבקשי ומחזיקי רישיונות כלי ירייה, הורה השר ארדן על הקמת ועדת פיקוח ויישום למעקב ובחינה של הליך הקבלה והחידוש של רישיון כלי ירייה. הוועדה בחנה את הליכי קבלת הרישיון, חידושו או שלילתו, והעבירה את המלצותיה בהתאם.   הרפורמה שהביא השר ארדן לתחום רישוי כלי ירייה עוררה ביקורת בקרב חוגים שונים, כך, לדוגמה, בצל העלייה החדה במספר הנשים הנרצחות ב-2018, קואליציית ״האקדח על שולחן המטבח״, שבה חברה האגודה לזכויות האזרח, עתרה נגד יישומה לבג״ץ. לפי השוואה בין-לאומית שהוצגה בעתירה, 40 אחוזים מתוך כלל מקרי הרצח בישראל בוצעו באמצעות כלי ירייה, לעומת 28 אחוזים בממוצע במדינות ה-OECD. עוד עלה מהממצאים שהובאו בעתירה כי נשק במרחב הציבורי מגביר את הסיכון לחיי נשים ב-5-3 אחוזים.   בפברואר 2021 הוציא בית המשפט צו על תנאי בעניין שניים מן הסעדים שהתבקשו בעתירה: עיגון התבחינים (קריטריונים) למתן רישיון לנשק פרטי בחקיקת משנה, וביטול הוראת השעה המתירה למאבטחים לקחת את הנשק שלהם מחוץ למקום ולשעות העבודה.   קוד פתוח (מדיניות רישוי כלי ירייה בישראל לאחר האירועים שנלוו למבצע שומר החומות, מאי 2021, והשלכותיהם, ועד לתחילת מלחמת חרבות ברזל, אוקטובר 2023, תיסקר בחלק הבא).

אני מאמין שהחזקה ונשיאה של נשק בידי יחידים לא הגיונית בחברה מסודרת, בעלת כוחות אכיפת חוק ורשויות ביטחון מדינתיים רשמיים. (סוציולוג אמריקני – Prof. George Lundskow)   מדיניות מרחיבה של רישוי כלי ירייה אינה רק בעיה לרשויות אכיפת החוק ולכוחות הביטחון. היא מציבה אתגר לעצם האפשרות לקיים חברה דמוקרטית פתוחה. (סוציולוג ופסיכיאטר אמריקני – Jonathan M. Metzl)   תרבות הנשק האמריקנית מכינה אותנו לאוטוריטריוּת ולשקיעה של הדמוקרטיה. (היסטוריונית אמריקנית – Prof. Ruth Ben-Ghiat)   נשק כערך "התיקון השני" לחוקת קובע כי "אין להגביל את זכותם של בני אדם והחזיק נשק ולשאתו". הזכות היסודית הזאת, המושרשת בעבר הקולוניאלי, התקבעה והתמסדה. בהתאם לרוב ההערכות, קיימים בארצות הברית יותר כלי נשק מאשר בני אדם.   ישראל:  בהמנון הפלמ"ח מופיעה השורה "כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק". לפי האקדמיה ללשון העברית, הצירוף "בָּחוּר וָטוֹב" לקוח מתיאורו של שאול בספר שמואל: "וְלוֹ [= לְקיש] הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּו" (שמואל א', ט', ב'). המילה "נֶשֶׁק", במובן "כלי מלחמה" עתיקת יומין – עוד מימי המקרא.   נשק – חברה ופוליטיקה סקר של מרכז המחקר פיו – מכון מחקר אמריקני שמרכזו בוושינגטון, המספק מידע על נושאים חברתיים, דעת קהל ומגמות דמוגרפיות המעצבים את ארצות הברית והעולם – שנערך ביוני 2023 בעבור העיתון הניו-יורק טיימס , העלה את התוצאות הבאות:   סיבה להחזקת הנשק: לגבי רוב בעלי הנשק בארצות הברית, "הגנה" היא הסיבה העיקרית להחזקתו.   בעלות כללית על נשק: ככלל, כמעט שליש (32%) אומרים שהם בעלי נשק; עוד 10% אומרים שמישהו אחר במשפחה בעל נשק.   עיר – כפר: בעלות על נשק רווחת הרבה יותר תושבי אזורים כפריים [אצלנו, ביהודה ושומרון] (47%) מאשר בקרב תושבי פרברים (30%) או ערים (20%).   גברים – נשים: 40% מהגברים אומרים שהם בעלי נשק; זאת בהשוואה ל-25% מן הנשים.   לבנים – שחורים ואחרים: שיעור הלבנים נושאי הנשק גבוה יותר משמעותית מאשר שיעור השחורים, ההיספנים והאסייתים.   חלוקה מפלגתית: רפובליקנים, ובמיוחד רפובליקנים קונסרבטיבים, הם בעלי סבירות גבוהה יותר להיות בעלי נשק מאשר דמוקרטים: כחצי (51%9 מהרפובליקנים הקונסרבטיבים הם בעלי נשק; זאת בהשוואה ל-38% מהרפובליקנים המתונים, 24% מהדמוקרטים הקונסרבטיבים והמתונים, ו-16% מהדמוקרטים הליברלים.   הזיקה בין נשק לבין ימין רחוק – ימין רדיקלי-דתי, ובעיקר ימין קיצוני – הדוקה, הן בארצות הברית, הן בישראל. נשק הוא לפיכך סוגיה מרכזית בכל דיון בתנועות של ימין רחוק.   פרופ' ג'ונתן מֵצל, סוציולוג ופסיכיאטר בהכשרתו, ומומחה מוביל בארצות הברית למדיניות נשק, מתייחס בעיקר לסיכון הכרוך בשימוש בנשק בידי אזרחים מהשורה, ולדרכים השונות של פגיעה מנשק חוקי. עם זאת, הוא מצביע גם על איוּם רלוונטי לא פחות – על עצם השיטה הדמוקרטית, ועל שלמות המדינה: "אמריקנים לא הבינו שהפצת הנשק בקרב האוכלוסייה היא סיכון לא רק לבריאות של בני אדם, אלא גם לדמוקרטיה עצמה. נשק מוצג כאמצעי להגנה עצמית, אבל בפועל הוא משמר ואף מקדם סדר יום של מפלגות הימין. נשק הוא כלי של הימין, ותומכיו הם אלה שמתחמשים".   בארצות הברית מתנהל בשנים האחרונות דיון סוער באשר ל"תיקון השני" לחוקה (שהוזכר לעיל). זכויות נשק ובקרת נשק הפכו לסוגיה מעוררת מחלוקת.   גישת ה"הרתעה (deterrence), הקונסרבטיבית מיסודה, נוטה לתמוך באכיפת חוקי הנשק הקיימים, ובהחלת עונשים חמורים על שימוש לא חוקי בכלי ירייה. האמונה היא שככל שאזרחים יהיו בעלי אמצעי ירייה רבים יותר, כך השימוש העברייני בכלי ירייה יורתע ויופחת.   גישת ה"מניעה" (interdiction), הליברלית מיסודה, נוטה לתמוך בצעדים המרסנים נגישות לכלי ירייה. האמונה היא שזוהי השיטה היעילה ביותר לפיקוח ולבקרה על שימוש בכלי נשק.   הקיטוב בין קונסרבטיבים (ימין) לבין ליברלים (שמאל) בארצות הברית התבטא לאחרונה בסוגיית ההחזקה והנשיאה של רובי סער (רובים אוטומטיים-למחצה, בעלי מאפיינים של רובים צבאיים – כמו הרובה הפופולרי AR-15, הגרסה האזרחית של רובה הסער M-16) על ידי אזרחים. בנושא הזה, הפער בין ימין לשמאל התגבר במידה רבה. רובי סער הפכו עם הזמן לסמל של חוסר הסובלנות של הימין הרחוק ביחס לקידום מגמת השוויון בארצות הברית של אמריקה.   המגֵנים הנלהבים ביותר על הזכות האזרחית לשאת כלי ירייה הם קונסרבטיבים. הם נוטים להאמין בהיררכיות חברתיות נוקשות, המחוזקות על ידי תחושות של עליונות דתית-לאומית (בארצות הברית – עליונות של לבנים על פני שחורים; במקבילה בישראל – עליונות של יהודים על פני ערבים).   ככלל, קונסרבטיבים (רפובליקנים) הם בעלי סיכוי של פי שניים להיות בעלי נשק מאשר דמוקרטים (ליברלים). ככלל, בעלי נשק בארצות הברית נוטים להיות – מעבֵר לשיעורם באוכלוסייה – קונסרבטיבים לבנים, נשואים, גרים באזור כפרי או עירוני-למחצה.   ישראל:  בסקר שערך מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה, בשלהי מרס 2024, התברר כי פילוח היהודים לפי מחנות פוליטיים, בהתאם למידת תמיכתם במדיניות מרחיבה לנשיאת כלי ירייה שהנהיג השר בן-גביר, העלה כי 64.5% מהימין השיבו כי המדיניות החדשה משפרת את תחושת הביטחון שלהם; מיעוט בקרב מצביעי המרכז והשמאל (31.5% ו-17.5% בהתאמה).   נשק ודת מחקר עכשווי העלה כי דת ובעלות על נשק מקיימים גם הם (בדומה לזיקה הפוליטית) קשר אמיץ. כך לדוגמה, פרוטסטנטים אוונגליסטים מחזיקים בנשק הרבה יותר מאשר האוכלוסייה הכללית בארצות הברית.   נשק ומדיניות ממשלתית מאז סוף המלחמה הקרה – ולמרות ההסתערות על הקפיטול בארצות הברית (ינואר 2021) – הדמוקרטיות מאוימות פחות על ידי כוחות חמושים שמסתערים על השלטון, ויותר על ידי ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי, מרוקנות את הדמוקרטיה מבפנים, ומשתמשות בכלים חוקיים כדי לרכז בידיהן כוח, ולהסיר רסנים שמגבילים את השלטון.   המצב מחריף עוד יותר כאשר תנועות חברתיות של ימין קיצוני – במסווה או שלא במסווה – הופכות לתנועות חצי-פרלמנטריות, ועושות מאמץ, באמצעות לגיטימציה של תנועות ומפלגות הגמוניות, לתפוס עמדות כוח שלטוניות.   ישראל:  בישראל, תנועה קיצוני כמו זו הכהניסטית השיגה אכן שליטה על משאבים לאומיים-מדינתיים בכלל, ועל משאב הריבונות המרכזי – זה של כלי הירייה – השמור בדרך כלל כמונופול של המדינה בפרט.   מדיניות רישוי כלי ירייה בביצוע מדיניות רישוי כלי ירייה מתקיים מתח מתמיד בין הדוגלים בגישה "מרחיבה" לבין הדוגלים בגישה "מצמצמת". הראשונים, בדרך כלל מחוגים קונסרבטיביים, מדגישים את הביטחון האישי הכרוך בהחזקה ובנשיאה של כלי ירייה בידי אזרחים החשופים לסיכונים; השניים, בדרך כלל מחוגים ליברליים, מדגישים את הסיכון האישי והציבורי הכּרוך בהחזקה ובנשיאה של אותם הכלים.   השלכות מחקרים מהעשור האחרון מורים על כך ששיעור מקרי המוות שנגרמו כתוצאה מכלי ירייה עולה ככל שיש כלי נשק רבים יותר בידיים פרטיות, ושישנו מִתאם ברור בין מידת הנגישות לכלי ירייה בבעלות פרטית לבין מקרי רצח והתאבדות, במיוחד בהקשר של אלימות במרחב האינטימי בתוך הבית והמשפחה ושל רצח נשים.   המספרים האלה הוצגו בין השאר בנייר עמדה שהגיש "פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה" לוועדה לביטחון לאומי. כך לדוגמה מחקר שנערך ב-106 מדינות הראה שמספר מקרי המוות, בהמתה או בהתאבדות, עמד על 10.6 לכל 100 אלף תושבים בארצות הברית, שבה נשק נמכר לכל דורש, לעומת מדינות אירופה: 2.7 בצרפת, 2.1 בקנדה, 0.9 בגרמניה, 0.6 בספרד. מסתבר כי מקרי המוות בארצות הברית גבוהים יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת.   מחקר מקיף אחר הראה שהסיכוי של אדם שחי בבית שבו נשק למות מירי כפולים משל אנשים שחיים בבתים נטולי נשק, וכי נשק בידיים פרטיות מעלה את הסיכוי לפגיעה בנשים על ידי בני זוגן פי שבע.   בכל מקרה, מבחינת הימין הרחוק, זכויות נשק הפכו לחשובות יותר מאשר בטיחות הציבור (בישראל – זה היהודי, ובעיקר זה הערבי). בעוד שרוב האמריקנים (61%) אומרים שקל מדי להשיג חוקית נשק בארצות הברית; 30% אומרים שהיא סבירה, ו-9% שהיא קלה מדי – רוב מכריע של דמוקרטים (86%) אומרים שקל מדי להשיג חוקית נשק; זאת לעומת כשליש (34%) בלבד מן הרפובליקנים. Permission: Activestills.org (מדיניות רישוי כלי ירייה בישראל עד ל אירועים שנלוו למבצע שומר החומות, מאי 2021, תיסקר בחלק הבא).