תוצאות החיפוש

ימין – שמאל אנחנו מורגלים לחשוב בצבעי שחור-לבן: "שמאל – רע – חשוּך", "ימין – טוב – מואר", או להפֵך. ראיית העולם הזאת הלכה והשתלטה על המציאות החברתית-הפוליטית העכשווית, המקוטבת והמסכסכת; כך בארצות הברית של אמריקה, וכך גם בישראל.   אלא שכמו כל קטגוריה גורפת גם הקטגוריות האלו עושות לנו שירות דוב. בלהיטותנו להבין את העולם סביבנו, אנו עשויים לחטוא בפשטנות, במקום להכיר במורכּבות, ולפעול באופן מבחין ומפוקח.   רחמנים – אכזרים במישור העומק, הבחנה שאני מוצא מועילה יותר – למרות שגם היא "בינרית" או "דואלית" במהותה – היא בין "רחמנים" ובין "אכזרים".   בני ישראל ניחנו על פי מקורותינו ב"רחמנות" רבה. בספר דרך חיים  – ביאור על פרקי אבות , שכתב המהר"ל מפראג (הלא הוא רבי יהודה ליווא בן בצלאל) מצינו: "הצדיק הולך כל ימיו בדרך הישר, לכך ראוי שיהיה עם השם יתברך, שהוא הישר בעצמו" (דרך חיים, ג', י"ג). ובספר דברים קראנו: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז, י"א). אנו מצווים ללכת בדרכיו של הקב"ה: "מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח; סוטה יד" א).   אובדן הדרך חטאנו בדורנו כרוך בתפיסה מחמירה וקיצונית של פסוק קטלני אחר, שמקורו בחז"ל: "כל המרחם על האכזרים, סופו שמתאכזר על הרחמנים". הסטייה מ"דרך הישר" מתגלה יותר מכל כאשר קטגוריות אנושיות שלמות מוגדרות כ"אכזרים", ולפיכך קיימת לכאורה מצווה שלא לרחם עליהן.   הדבר חמוּר במיוחד ככל שמדובר ב"שעת מלחמה". לתשומת לב: הרמב"ם פסק כי "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", היא מלחמת מצווה, ומתקיימת תדיר בתהליך כיבוש הארץ (רמב"ם, פ"ה, מהלכות מלכים ה"א).   קצרה היריעה מעיסוק מעמיק בסוגיה הזאת. אביא להלן שתי דוגמאות קצרות, המעידות על הכלל: עמדה "אכזרית", נעדרת "רחמים", כלפי הזולת.   הרב אליעזר גולדשטיין והרב עדו רכניץ (מרכֵּז מיזם "אתיקה צבאית יהודית" ב"מכון משפטי ארץ", ומנהל המחקר של המכון האמור) – הנחשבים למייצגים זרם מרכזי בציונות הדתית-הלאומית – כתבו ספר על אתיקה צבאית יהודית  (2013). הם ציינו כי "כשם שהעיקרון של הערבות ההדדית מחייב כל אחד מהפרטים להילחם למען הכלל, כך הוא חל גם על האויב. עיקרון הערבות ההדדית הופך את הפרטים של האויב לקולקטיב, ומאפשר לראות בהם מכלול אחד שנגדו נלחמים". הם ידעו לפרש כי "כל תושבי חבל עזה הנמצאים תחת שלטון חמאס הם יעד אפשרי למלחמה". בשל המנהיגות העומדת בראשם, "אין אנו נדרשים להגביל עצמנו לאמצעים מקובלים במלחמה בפשע" נגדם.   אחד הרבנים הקיצוניים ביותר כיום – לצידו של דוב ליאור (רב עוצמה יהודית) – הרב שמואל אליהו, פרסם לאחרונה ספר בשם הלכות מלחמה ושלום  (2024). הוא הקדיש פרק מיוחד לשאלה: "מתי יש רחמים במלחמה". הוא כתב בפירוש כי: "אם הנשים והילדים שותפים לנזק שנגרם לעם ישראל – כשם שהיה בטבח בשמחת תורה [7 באוקטובר 2023], שהשתתפו בו נשים וילדים – גם הם נהרגים". הוא הבהיר כי "גם בימינו יש עמלק", וכי "לפעמים האויב הוא בגדר עמלק". לדבריו: "חשוב מאוד שלפני כל מלחמה נבין היטב את הסכנה הגדולה שיש בקיומו של העם השטני הזה". הוא הדגיש כי בקרב "הערבים" – חלקם מעמלק, חלקם לא – "השפעת עמלק ניכרת בהם מאוד". לכן אנו נדרשים ש"לא לכסות ולהסתיר את מעשיהם הרעים".   הרמב"ם פסק כי "כל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו; שהרי אין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם, שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו" (הל' מתנות עניים, י', ב'). להבדיל, א"ד גורדון – מייסד תורת מוסר, שבחייו ולאחר מותו כּוּנתה על ידי בני דורו "דת העבודה" – אמר: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה: במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר האור".   מנהיג העם – "רחמנות": "אֱנוֹשָׁנוּת"-"מֶענְטְשיוּת" ספר החינוך – המתאר את תרי"ג המצוות שמופיעות בתורה, והמתייחד בהתייחסות ל"טעם המצווה" או "שורש המצווה" – הסביר באשר לשורש המצוות "להקים עלינו מלך", כי עליו להיות מזרע ישראל". הטעם: "שהם רחמנים בני רחמנים". מנהיג כזה נדרש "לרחם על העם, לא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים, ולאהוב את האמת, הצדק והיושר" (ספר החינוך מצוות מ"ב, מ"ד, תצ"ח).   מנהיג חברתי ופוליטי צריך להיות ניחן, לטעמי, ב"אֱנוֹשָׁנוּת" (הומניוּת) – תפיסה המעמידה את האדם, על צרכיו, ערכיו וכבודו במרכז. "אֱנוֹשָׁנוּת" אינה מזוהה בהכרח עם "ימין" או "שמאל". זהו מבנה נפשי כללי, היוצר דמות שלמה שנהוג לכנותה, ביידיש, "מֶענְטְשׁ" – בן אנוש בעל יושרה, הגינוּת והתנהגות מכובדת. לדברי הסופר היהודי-האמריקני לֵאוֹ קֶלְוִין רוֹסְטֶן (ביידיש: ליאָ קאַלװין ראָסטען), "מֶענְטְשׁ" הוא "אדם להערצה ודמות לחיקוי, מישהו בעל אופי אצילי".   "אֱנוֹשָׁנוּת"-"מֶענְטְשיוּת" בימין הפוליטי הייתי רוצה לספר כאן את סיפורו של מנחם בגין, איש המחתרת ותנועת החירות, שהפך לימים לראש ממשלה בישראל; ושל איש הביטחון המובהק, רפאל (רפי) איתן, לוחם ואיש קהילת המודיעין הישראלית, ששירת בשירות הביטחון הכללי ובמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הדברים יסופרו מנקודת המבט של האחרון – המספר על הראשון, ועליו עצמו.   מנחם בגין:  איתן סיפר כי, בשיחות ממושכות שקיים עם יצחק שמיר, הוא ניסה לשכנע אותו כי מנחם בגין הוא "דמוקרט בנפשו" [בלשוני, הקבלה למונחים "אֱנוֹשָׁנוּת"-"מֶענְטְשיוּת"], וכי המדינה שלנו תהיה דמוקרטית יותר, אם ייבחר.   והנה הסיפור המכריע: "יום אחד [בתחילת שנות השמונים] קיבלנו מידע בדוק, שיכול היה לאפשר לנו לחסל את יאסר ערפאת, באמצעות פיצוץ במקום הומה אדם, באחת השכונות של ביירות, שבה עמד ערפאת לשאת נאום בכנס של אנשיו. פעולה כזאת, המסתיימת בהריגתו הוודאית של ערפאת, הייתה טעונה אישור של ראש הממשלה; אבל בגין היה חולה, ושכב במיטתו במעון ראש הממשלה בירושלים. באמצע הלילה באנו למעונו – מאיר דגן, אלוף פיקוד הצפון יאנוש בן-גל, הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן ואנוכי. התיישבנו סביב מיטתו. התוכנית הוצגה בקווים כלליים... אני הדגשתי שמדובר בכנס של לוחמים, בלי נשים וילדים. 'עם זאת', אמרתי, 'לא מדובר בפיצוץ כירורגי, שיהרוג את ערפאת בלבד, או רק את האנשים הקרובים לו. התפוצצות יוצרת הדף אדיר, ומלבד ערפאת ואנשי הפת"ח שפועלים תחת הנהגתו עלולים להיהרג גם אזרחים תמימים, לא לוחמים, שעל מספרם המשוער בכנס אין אנו יודעים דבר'. בנוסף לכך, הזהרתי כי יש לקחת בחשבון שבסופו של דבר תיוחס הפעולה לישראל".   "הדיון הלילי בחדר השינה של בגין נמשך קצת יותר משעתיים. בסופו של דבר נתן בגין תשובה שלילית: 'אני חושב שצריך להרוג את יאסר ערפאת, אבל יש להרוג רק אותו, בלי הרג של חפים מפשע. מאחר שאינכם יכולים להבטיח לי שחפים מפשע לא ייהרגו, אינני מאשר את המבצע".   רפאל (רפי) איתן: גדל במשפחה של השמאל, מיסודה של מפא"י, אבל פנה ימינה, וכל חייו הבוגרים תמך, הלכה למעשה, בהתיישבות ביהודה ושומרון. האם מכאן נובע בהכרח גישה "ניצית" – של "אכזריות" כלפי ה"אויב" כקולקטיב.   איתן סיפר: "יותר מעשרים שנה לאחר מכן, בקיץ 2006, שבו התרחשה מלחמת לבנון השנייה, הייתי בקבינט הביטחוני. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הציג לי תוכנית להפציץ בניינים ברובע הדאחייה, מעוזו של ארגון החיזבאללה בביירות, ושאל לדעתי. אמרתי לו כי 'יש סכנה שייפגעו אזרחים חפים מפשע', וסיפרתי לו את ההתרחשות סביב מיטתו של מנחם בגין החולה, בימי מלחמת לבנון הראשונה. 'צא ולמד', אמרתי לאולמרט, 'בדוק היטב מה הסיכונים כדי לצמצם אותם למינימום האפשרי". אולמרט למד. בהפצצה שוטחו 11 בתי קומות. אזרח אחד בלבד נהרג".   סיכום:  האם, למול המתחולל לנגד עינינו היום, נדרש מוסר השכל כלשהו לגבי תכונת "אֱנוֹשָׁנוּת"-"מֶענְטְשיוּת" הקיימת או נעדרת בקרב מנהיגי האומה הנוכחיים?   עליי לציין, באופן נחרץ, חתוך וגמור: מ"אֱנוֹשָׁנוּת" לא "מתפקחים". נוצר במיוחד באמצעות ChatGPT   * מתוך: רפי איתן: איש הסוד  (עורך: רמי טל). ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2020.

שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' , הציע – במסגרת ישיבת הממשלה, שבה הודח ראש שב"כ רונן בר – " להוציא מחוק שירות הביטחון את התפקיד של שמירת הדמוקרטיה ". היה מי שידע לדווח כי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, "הקשיב רוב קשב. הקשיב ולא שלל".   ההצעה הזאת, שנשלפה לכאורה מן השרוול, מזמינה הבהרה של משמעות הייעוד של שב"כ, המופיע בחוק, ושל תהליך החקיקה שהוביל אליו.   החוק ולב-ליבו "חוק שירות הביטחון הכללי" אושר בכנסת ב-11 בפברואר, ונכנס לתוקף ב-22 באפריל 2002.   סעיף הייעוד, שמופיע במרכז החוק, קובע – כפי שהסביר זאת בהרחבה עו"ד אלי בכר , ששירת במשך שנים רבות במערך המשפטי של שב"כ, ולבסוף כיועץ המשפטי שלו – את "המסגרת התפקודית והמשפטית הכללית שהשירות פועל בתוכה". זהו, אם כן, לב-ליבו של החוק. סעיף 7 מתוך "חוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב-2002", כפי שפורסם ברשומות מני מזוז , בשעתו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הבהיר: " המשפט הראשון מורכּב מהערכים המוגנים שהם ביטחון המדינה וסדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו. זה התפקיד הקלסי של כל שירות ביטחון ".   תמוה אם כן כיצד שר האוצר והשר הנוסף במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ' , מציע לעקור את ה"דמוקרטיה" מלב החוק (ואולי גם מלב האומה).   פרשנות:   עו"ד אלי בכר  הסביר, כי הביטוי "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו", שעל הבטחתם מופקד השירות, מחייב את מימוש האפשרות לקיום חיים משותפים בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. המשמעות היא כי על השירות לסכל עבריינות אידיאולוגית , שמטרתה לקעקע את הבסיס לחיים משותפים". אולי המשמעות הזאת היא שעוררה את חרון אפו של השר, והציתה בו את יצר הפירוק והמחיקה.   תהליך החקיקה קַדמה לנוסח החוק, שאושר על ידי הכנסת, סִדרה ארוכה ומעמיקה של דיונים, בישיבות משותפות של "ועדת החוץ והביטחון" ושל "ועדת החוקה חוק ומשפט". הדיונים סווגו כ"סודיים" או "סודיים ביותר", אבל בינתיים אושרו לפרסום, ומופיעים באתר הכנסת; זאת לאחר השחרת קטעים מסוימים. דף מדיוני הוועדה המשותפת, שחלקים ממנו הושחרו (24 באוגוסט 1998) הדיון בוועדה המשותפת (שלהי מאי 1998-שלהי ינואר 2002) בשלבים הראשונים של דיוני הוועדה המשותפת, ניהל את הישיבות בשום שכל, בהקשבה, בפתיחות ובאחריות, היו"ר עוזי לנדאו  (ליכוד), ששימש בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון מיוני 1996 ועד יוני 1999.   הוועדה היא אחת מהוועדות הקבועות של הכנסת, הנחשבת – ביחד עם ועדת הכספים – לחשובה שבהן. תחומי עיסוקה, לפי תקנון הכנסת: "מדיניות החוץ של מדינת ישאל, כוחותיה המזוינים וביטחונה", וכן "פיקוח ובקרה על משרדי הממשלה הנוגעים בדבר".   בישיבה הראשונה של הוועדה המשותפת (26 במאי 1998), הוחלט כי "הדיונים יהיו סגורים – לא מוציאים דברים לתקשורת" (החלטה ראויה לציון מיוחד במציאות חיינו העכשווית).   היועץ המשפטי לשב"כ הסביר: "תוך כדי הבדיקה של החוק עברנו על חוקים של מדינות דמוקרטיות רבות בעולם, וניסינו לבחון מה קורה בהן. את הלקחים שלמדנו... השתדלנו ליישם בחוק שלפנינו". הוא הדגיש: "להערכתי... החוק הזה הוא אולי הטוב ביותר, ובוודאי המקיף ביותר בנושא, שמסדיר את עבודת שירותי הביטחון במדינה דמוקרטית".   מני מזוז  דיבר בשבח הדוגמה הגרמנית (עניין שהצגתי בהרחבה בכתבה אחרת, שאפשר למצוא באתר הזה). לדבריו, "בשל ההיסטוריה הייחודית שלה, עיקר הדגש בגרמניה היה על הגנת המשטר הדמוקרטי של המדינה. שמו של שירות הביטחון שַם הוא: 'המשרד להגנה על ערכי החוקה'.... הַסדר הדמוקרטי החופשי הנהוג שם הוא אחד התפקידים של שירות הביטחון, אם לא התפקיד העיקרי... התוצאה היא שהסמכות של שירות הביטחון הגרמני בפעילות נגד איומים על משטר הדמוקרטי רחבה לאין ערוך מזו ששב"כ מפעיל היום דה-פקטו, וגם מזו ששב"כ יפעיל דה-יורה" (בעקבות קבלת החוק).   למידה של המחוקק הישראלי מגרמניה שלאחר השואה – בניגוד לביקורת הנוקבת שהוטחה בוועדה בהתייחס לדוגמה הבריטית – נראית אולי מפתיעה, אבל גם מבטיחה.   חבר הוועדה דן מרידור  (ליכוד), עתיר הניסיון, שהחליף לימים את עוזי לנדאו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון , היה קול דומיננטי בדיוניה. הוא הזהיר את הנוכחים כי " כאשר מדובר בסמכויות כל כך מרחיקות לכת, כמו בשירות הביטחון הכללי... צריך להיזהר כפליים ".   יודגש כי בהצגת הדברים כאן אינני מתייחס להיבט של הרחבה לא ראויה של סמכויות שב"כ (מטעם עצמו, או בהנחיית הממשלה וראשה), שהיא סכנה ממשית ליחיד ולחברה בישראל. עיקר ענייני הוא בייעוד שב"כ ביחס לשמירת איתנותם ותקינות פעילותם של המוסדות הדמוקרטיים – או, כפי שמקובל לומר, שמירת ההפרדה והחוסן של שלושת הרשויות שלנו: המחוקקת (הכנסת), המבצעת (הממשלה), והשופטת (בתי המשפט, ובראש ובראשונה בית המשפט העליון).   דן מרידור הדגיש: "אין עוד מדינות בעולם המערבי שבהן קיים איוּם על הדמוקרטיה כמו אצלנו". דבריו הבאים ראויים לתשומת לב מיוחדת: " כאשר אני אומר 'טרור', אנשים חושבים בדרך כלל על הערבים... אני מציע שכל אחד יחשוב לא על הערבים. הטרור הכי נורא שהיה במדינת ישראל היה טרור של יהודים . הוא הזכיר את ההתנקשות בחיי ראש ממשלה יצחק רבין, ואת מעשי הטרור של המחתרת היהודית". הוא הוסיף: " החשיבות של שב"כ היא עצומה. [עליו] להילחם בתופעות של דה-לגיטימציה של השלטון, ובניסיון לשבש את קיום המדינה גם מהצד הערבי וגם מהצד היהודי ".   חבר הוועדה חיים רמון  – ששימש בהמשך גם הוא כיו"ר ועדת החוץ והביטחון (יולי 2002-פברואר 2003) – פנה (נובמבר 2001) במסגרת דיוני הוועדה לראש שב"כ דאז, אבי דיכטר, ואמר: " המחויבות שלך היא לכך שאנשים לא יהרגו. אני חושב שאויב מבפנים שהורג אנשים בישראל, הסכנה שלו לקיומה של הדמוקרטיה גדולה יותר מאויב מבחוץ. הוא ידוע מה הוא רוצה... יש אפילו הערכות ותקדימים, ולכן החוק הזה חיוני ".   חבר הוועדה זאב בנימין בגין  – בנו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין  – נזעק (אוגוסט 1998) להציע הבדלה ברורה בינו לבין ח"כ הרב בנימין (בני) אלון, שהיה יו"ר מפלגת מולדת בראשות רחבעם זאבי, ושימש כחבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. הוא הסביר כי – בניגוד לעמיתו – הוא "מתנגד להגביל את פעילות שב"כ להגנה על ביטחון המדינה מפני ערבים, ולא מפני יהודים". הוא הדגיש את תמיכתו ב" הגנה על ביטחון המדינה על ידי שירות הביטחון הכללי, מפני כל גורם – יהיה זה ערבי או יהודי ". הוא הוסיף: " לעיתים הגורמים היהודים מאוד מסוכנים ".   באחת הישיבות הבאות, שאל חבר הוועדה חגי מרום  (מפלגת העבודה) ויו"ר ועדת החוץ והביטחון לפני עוזי לנדאו (דצמבר 1995-יוני 1996) – את השאלה הרטורית הבאה: " יש מישהו [היושב כאן] שחושב שברוך מרזל [שותפו לדרך עד לאחרונה של השר לביטחון לאומי] הוא לא אדם מסוכן? ".   עמדתם של בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן-גביר לגבי שב"כ ופעילותו הרוח הממלכתית והאחראית, שנשבה בדיוני הוועדה, הן מימין והן משמאל, נעדרת לחלוטין ככל שמדובר בשר האוצר ובשר לביטחון לאומי דהיום. אלה היו, מקדמת דנא, מתנגדים חריפים לשב"כ ולדרכו, לפחות ככל שמדובר ביהודים (בניגוד מוחלט לערבים).   ח"כ בצלאל סמוטריץ'  (הבית היהודי) טען נגד הפיגוע בדומא (שביצע עמירם בן אוליאל בשלהי יולי 2015) כי "עם כל חומרתו, הוא לא אירוע טרור, נקודה". הוא פרסם מאמר שבו ביקש "לכפור במשוואה שיצרו פוליטיקאים בין הטרור הערבי הרצחני לבין מעשים שנעשים על ידי יהודים, ומכונים 'תג מחיר'". הוא הסביר כי " טרור הוא רק אלימות שמפעיל אויב במסגרת מלחמה נגדנו, ורק הוא מצדיק נקיטת צעדים חריפים. כל השאר זה פשע חמור, פשע נאלח, פשע לאומני, אבל לא טרור ". הוא פירט: "איננו במלחמה מול יהודים. פשע זה פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו; אבל פשע אינו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים... שלל הקריאות המתלהמות על 'טרור יהודי', ועל הצורך להעניק לרשויות האכיפה את הכלים העומדים לרשותן במסגרת המלחמה בטרור גם אל מול עבריינים אזרחי המדינה, הן פופוליסטיוֹת ושטחיוֹת, ומשקפות חוסר יכולת הבחנה מינימלית".   בצלאל סמוטריץ' טען (באמצע דצמבר 2015), כי "כאשר דוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עורכים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו ללא עכּבות, זה בסוף מתפוצץ. שאף אחד לא יתפלא כשזה יקרה, כשעוד ועוד אנשים יידחקו בעל כורחם למעשים שאסור שייעשו" (בצעירותו, הוא עצמו לא ישב בחיבוק ידיים בהקשר הזה).   באמצע מאי 2018, בצלאל סמוטריץ'  כבר אמר בפירוש: " את המחלקה היהודית בשב"כ צריך לסגור. נקודה ". לדבריו, "מדובר במחלקה כושלת, שפועלת בסטנדרטים לא מקצועיים בעליל ומתמחה בהפעלת מניפולציות ללא פיקוח וללא בקרה".   באשר לתפיסה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בצלאל סמוטריץ'  אמר בפירוש (אמצע אפריל 2021), כי יש לחזור "לתקופת דוד ושלמה". למיטב הבנתו, "דווקא התנהלות על פי התורה וההלכה תביא את מדינת ישראל להיות מדינה ליברלית הרבה יותר מאשר היא היום".   איתמר בן-גביר אמר, באמצע אוקטובר 2018, לאחר רצח עאישה אראבי כתוצאה השלכת אבנים על ידי נערים, ליד צומת תפוח, כי " בשב"כ לא כשירים לחקור נערי גבעות ".   בתחילת יולי 2006 – בעקבות מעצר של חמישה פעילי ימין, שנחשדו בכוונה להצית מכונית של שוטר בירושלים – הוא טען כי כי "שב"כ ממשיך להתעסק במחתרות וחסמ"בות, במקום לטפל בטרור". לדבריו, " הגיע הזמן לפרק את המחלקה היהודית בשב"כ, שמתעסקת רק ברדיפת מתנחלים ".   מסתבר, אם כן, כי הטינה העמוקה של שני האישים האלה כלפי שב"כ, וכלפי הגדרת ייעודו ותפקידיו לא התחילה אתמול. זו בוודאי לא תסתיים מחר. "פירוק ומחיקה" (ראו לדוגמה חווארה, ועדו ועוד) היא שיטת פעולה מקובלת, ואולי אף מבורכת, מבחינתם.   סיכום   היו"ר עוזי לנדאו  הציע, בהקשר הכולל, את האיזון הראוי: " החוק נועד להבטיח את יכולתו של שב"כ לפעול למען אינטרסים של ישראל, ובו בזמן... להגן כראוי על הזכויות של אזרחי ישראל, ושל מי שאינם אזרחי ישראל, על הגנת חירויותיהם וזכויותיהם היסודיות האחרות ".   אריה רוטר , לשעבר ראש האגף לייעוץ משפטי בשב"כ, ניסח זאת כך (בדברים שנשא במרכז למורשת המודיעין, פברואר 2017): " החוק אינו תחליף לערכים או לתרבות ארגונית... איננו הולכים לאורו של החוק – החוק הולך לאורנו ".   בסעיף ה"חזון", המופיע באתר הארגון, נכתב: "להקדים בכל זמן ומקום, בזכות אנשים בעלי תחושת שליחות, למען ביטחון מדינת ישראל". בסעיף "ערכים – ממלכתיוּת" נכתב: "נשַרֵת את מדינת ישראל מתוך תחושת שליחות ואהבת הארץ, נהיה מחויבים לחוקיה ולמשטרה הדמוקרטי ".   החזון, הערכים והחוק הם הערובה להגשמת הייעוד והתפקידים של שב"כ, שאחד מהם – ואולי הראשון במעלה, מעבר ל" שמירת ביטחון המדינה " – הוא הבטחת פעולתם התקינה של "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו".   ניקיון כפיו של שב"כ צריך לבוא לידי ביטוי במינוי ראשו. באשר להיבט הזה, חבר הוועדה המשותפת רן כהן  (רצ, מרצ) ציין: " לגבי השירות, היו דברים מעולם, היו מינויים פוליטיים, היו מינויים חצי-פוליטיים, והיו אנשים כפופים. אנשים שנשלחו לעשות דברים פוליטיים. היום, השירות עוסק בנושאים שיש להם נגיעה פוליטית מאוד רגישה ועדינה ".   בישיבה הראשונה של הוועדה המשותפת, הודיע היו"ר עוזי לנדאו  כי ראוי להזמין תחילה "גופים חיצוניים", כדי שיציגו את עמדתם. לאחר שנשמעו כמה נציגים של גופים כאלה אמר חבר הוועדה חגי מרום  (מפלגת העבודה) כי "יהיה מועיל להזמין לישיבת הוועדה את מרדכי (מוטה) קרמניצר ... הוא פרופסור למשפטים, ובוודאי נוכל ללמוד ממנו". פרופ' קרמניצר  אכן התייצב בפני הוועדה בהמשך (שלהי אוגוסט 1998). הוא הזהיר מפני הנטייה של גופים להרחיב את פעילותם, לצד הנטייה שלא לפקח כראוי על גופים כאלה.   כיום, פרופ' קרמניצר  מזהה סכנות אחרות, או לפחות נוספות. לדבריו (כפי שפורסמו בעיתון הארץ , 2 באפריל 2025). הדחת ראש שב"כ על ידי ראש הממשלה נועדה להבנתו לאותת שהוא, מקורביו ותומכיו מצויים מעל לחוק. " הסכנה כי ימונה מי שיפעל כנאמנו של ראש הממשלה, ולא כנאמן הציבור וביטחונו, היא ממשית וחמורה ".   ניקיון כפיו של שב"כ צריך לבוא לידי ביטוי גם בהפעלת הארגון בהנהגתו: בריסון סמכויותיו שעשויות להיפרץ מכוח הסייפה של "ייעודו", המתייחסת "לשימור ולקיום אינטרסים חיוניים אחרים... לפי קביעת הממשלה ובכפוף לדין"; בפיקוח ובקרה על הגוף הפוטנטי הזה, ובשמירה על האיזון העדין שהוא נדרש לקיים, בעודו עומד יום ולילה על משמר החברה והמדינה בישראל .

אורחות צדיקים  הוא אחד מספרי המוסר החשובים ביהדות (נכתב כמשוער באמצע המאה החמש-עשרה). הספר מעמיד במרכזו את העבודה על "תיקון המידות", דהיינו על "תכונות האדם והנהגותיו, כבסיס לחיי תורה ומצוות".   חווארה מומלץ כי נערי הגבעות, שפרעו אתמול בכפר חווארה – כמו אלה שפרעו לפני ימים אחדים, בחסות הצבא, בכפר ג'ינבה – יחזרו ויִשנו בדברי המקור היהודי החשוב הזה.   הספר תופס כ"ח "שערים". שער ח' – שבו נכנסו נערי הגבעות, שלא לתומם – הוא "שער האכזריות". כותב הספר, שנותר אלמוני, קובע בשער הזה כי המדובר ב"הפך הרחמנות" – "מידת ה'אכזריות' אינה נמצאת בצדיקים, אבל היא בנפש הרשעים". "שער האכזריות" בדפוס הראשון של הספר בעברית, שיצא לאור בפראג (1581)   הכותב מורה כי "האכזרי רחוק מאוד מהמידות הטובות... ובעת אשר תתחזק הנפש הכעסנית על האדם, אז בורחת מידת הרחמנות, והאכזריות מתגברת להרוס ולנתץ".   "ועוד המידה הזאת בנפשו של אדם להשיג נקמה באויביו... כשיש נקמה – אין חמלה, אלא אכזריות. הכתוב אומר: 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' (ויקרא י"ט, י"ח). אפילו לִטוֹר בלב הוזהרנו, כל שכן שלא לעשות מעשה בידיים". מַצִינוּ כי, "בִּנְפֹל אויביך [אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כ"ד, י"ז). והנוקם והנוטר אינו מעביר על מידותיו, ואינו מוחל לחבריו הפושעים עליו, וזה גורר המחלוקת והשנאה. וכבר ידעת מה טוב ומה נעים מידת השלום".   בקעת הירדן סדום המקראית הייתה ממוקמת בכיכר הירדן, סמוך לים המלח. באזור הזה ממש מתחוללים פשעי גזל ואונאה מצד מתנחלים בכלל, ומצד נערי גבעות בפרט, כלפי האוכלוסייה הפלסטינית המקומית.   מחבר ספר אורחות צדיקים  ידע להזהיר לבל נחטא "בגזל ובאונאה" מעֵין אלה: בכלל האכזריות הוזהר בעל המוסר והמידות שלא "לגזול חברו מאומה משלו, ובזה לצער אותו" [בעקבות הצעת החוק "לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ" (ויקרא י"ט, ט"ז), שהוגשה ביוזמת ח"כ חנן פורת – מראשי ההתיישבות היהודית בגוש עציון, מנהיגה של תנועת "גוש אמונים", והאדם שייסד את מפעל ההתנחלויות – יש לקרוא: "'חברך' – אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה"].   כפי שהורה מחבר אורחות צדיקים , חמוּר במיוחד גזל העני, שמתפרנס מכמה ראשי צאן, בדוחק ובמצוקה, שכופים עליו חורשי רע. כדכתיב 'אַל תִּגְזָל דָּל, כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר' (משלי, כ"ב, כ"ב)... הגוזל עני, כאילו נוטל נשמתו; ואפילו אם גזל ממנו דבר מועט, כגון פרוטה [שלא לדבר על רבבות ראשי צאן, שהם מקור פרנסתו ופת לחמו].   הכותב העלום של אורחות צדיקים  ידע גם "נפש בהמתו", והטעים כי "גם מן הבהמה ירחיק אכזריות".   "מתנחל לבוש במדי צה"ל ירה לעבר רועה צאן פלסטיני, והרג ארבע כבשים ושני כלבים" (פעילי.ות בקעת הירדן – בתיעוד בסמוך למחסום תיאסיר, 30.1.2025) סיכום "שער האכזריות" מציין כי "התורה אמרה 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא י"ט, י"ח) – וכל מי שיש בו מידת האכזריות, רחוק מאוד מזה. האכזרי אין רוח הבריות נוחה הימנו, ואין חינו נטוי בעיני העולם... ואתה, בן אדם, עיין על עצמך והתרחק מן האכזריות... והיזהר מן הנקמה היוצא מן האכזריות. וגם אם תרצה להתנקם באויביך, עליך להוסיף מעלות טובות, וללכת בדרכי ישרים; ובזה תנקום משונאך, כי הוא מצטער על מידתך הטובה ועל שִמך הטוב, ויתאבל בשמעו שִמעך הטוב; אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך".

נערי הגבעות הרימו היום קול צעקה, בשל "מה שהמשטרה עשתה למתיישבים": "הרדיפה חצתה קו אדום נוסף, כאשר נערים פונו מגבעת מִקנה אברהם, בעיצומה של השבת (ליתר דיוק, באמצע תפילת מנחה)".   "מקנה אברהם" היא "חווה קהילתית דתית-לאומית", שהוקמה שלא כחוק ב-2024, בשמורה ההסכמית בגוש עציון. דוּוח כי זהו מאחז אלים במיוחד, שחיים בו צעירים אחדים. אלֵה מטילים אֵימה ומהלכים טרור על משפחות פלסטיניות המתגוררות בסביבה.   ה"חלוצים" המאיישים את המאחז "שומרים עלינו מפני הבנייה הערבית הבלתי-חוקית, שממומנת על ידי הרש"פ". הם "בולמים בגופם את התפשטות הבנייה הערבית".   https://www.facebook.com/share/v/1ELorJQkXp/   https://www.facebook.com/share/v/1BaKSSr92j/ (סרטונים שפורסמו ברשת פייסבוק – קמב"ץ הגבעות" והדובר לשעבר של ח"כ סון הר-מלך, אלישע ירד)   למרבה הפליאה, יש מי ש"בולם בגופו" את "שבעת המופלאים".   שופרָם של נערי הגבעות הכריז: "זה פשוט מזעזֵע. אם בן-גביר לא יעשה עם זה משהו, לא ברור בשביל מה הוא בתפקיד?".   אכן, צדקו גם צדקו: כפי שהֵטיבה לומר – מתוך תובנה עמוקה כרגיל (ראו, למשל, "ביבי אחראי, אבל איננו אשם") – השרה מירי רגב: "מה שוֵוה שר לביטחון לאומי, אם אנחנו לא שולטים בו?". השרה מירי רגב (צילום: עידן ירון, דצמבר 2018)    "היה לי שכֵן נורא ואיוֹם / שלא רצה לחיות איתי בשלום, / כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן, / והכניס את הראש מתחת לגרזן. / אדוני השופט! אדוני השופט! / זאת האמת וכל האמת, / אז למה אתה לי בית סוהר רושם? / אינני אשם, אינני אשם". (מילים: חיים חפר; לחן: אריק איינשטיין)

פתח דבר "ונדליזם", או " מַשְׁחִיתָנוֹת" (בעברית תקנית), היא תופעה מוכּרת, שמקורותיה מחייבים העמקה. שלא במקרה, המושג הוטמע במהלך "שלטון הטרור" באחת המדינות הנאורות, "אי שם, מעבֵר לים". ונדליזם – משחיתנות (באדיבות האקדמיה ללשון העברית – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים) וַנְדָלִיזְם – מַשְׁחִיתָנוֹת זוהי תופעה מוכּרת לעייפה במחוותינו, הגוררת אחריה (כשרשרת פחיות מחוררות הנקשרות לזנב רכב חתונה, מקרקשות ומרעישות עולמות) השחתת רכוש פרטי או ציבורי, ללא סיבה נראית לעין.   מַשְׁחִיתָנוֹת מתייחסת בדרך כלל לפעילויות כמו ריסוס כתובות גרפיטי על קירות, השחתת רכוש ציבורי וכלי רכב, חבלה בגידולים חקלאיים ובעצי פרי וגדיעתם, השלכת אבנים, הצתות וכדומה.   מַשְׁחִיתָנוֹת נחשבת לעבירה על "חוק העונשין" הישראלי, שציבורים רחבים בישראל לא מעניקים לו ערך או משמעות מיוחדת, בדומה לכלל "חוקי המדינה", שבהם הוא מעוגן.   יוער כי מרבית ריסוסי הגרפיטי אינם חוקיים. לפיכך, אלה נחשבים כוונדליזם – על אחת כמה וכמה כאשר הם מתבטאים בסיסמאות ובסמלים לאומניים-גזעניים (לצד נזק ממשי לרכוש). "תג מחיר" – מבנה בית הספר בעיירה עינאבוס, למרגלות היישוב יצהר (צילום: עידן ירון, 28.1.2020) "תג מחיר" – כיתת לימוד שרופה בתוך המבנה (צילום: עידן ירון, 28.1.2020) מַשְׁחִיתָנוֹת ופשיעה לאומנית לעיתים, מַשְׁחִיתָנוֹת  נעשית לא רק מתוך יצר הרסני גרידא – המתקיים, ככל הנראה, בכל המקרים האלה, ומחייב התייחסות בפני עצמה – אלא גם מתוך "קיצוניות אלימה". חיוני בעיניי לומר מילים אחדות על התופעה המסוכנת הזאת, ועל בת לווייתה: "טרור ויג'ילנטי".   קיצוניות אלימה המונח "קיצוניוּת אלימה" מתייחס למעשי אלימוּת המוּנעים דתית, פוליטית או אידיאולוגית. יסוד חיוני של התופעה הוא האמונה בתפיסת האלימות כמוצדקת, ואולי גם כנחוצה, כדי להוציא לפועל שינוי "מתבקש"; זאת באמצעות ניסיונות או מעשים שנועדו לפגוע, גופנית או נפשית, ובאופן לא מוסמך, ב"אחרים" מסוימים.   חברי קבוצות של "קיצוניות אלימה" – כמו אלה של "עליונות לבנה" או "אסלאם קיצוני" [ובהקשר שלנו, "התנועה הכהניסטית", ובמידה רבה גם "נוער הגבעות והחוות – תג מחיר" בכלל, שאינו מזדהה דווקא עם המִשנה הכהניסטית] מאמינים שאלימוּת אכזרית כלפי אזרחים הכרחית, ודוגלים בתפיסת עליונוּת גזעית המצדדת באוטוריטריוּת.   טרור ויג'ילנטי הוויג'ילנטי עוסקים באכיפת מה שנתפס בעיניהם כ"חוק וסדר" (law and order), ומתנהלים באופן אוטונומי, מחוץ למרחב השפעתו של הממשל הריבוני. הם נוקטים מעשי אכיפה, חקירה או הענשה של מי שנתפסים בעיניהם כעבריינים או סוטים, מבלי שנמסרה להם סמכות חוקית לכך.   הוויג'ילנטי סבורים כי אילו השלטון היה ממלא את חובותיו, הוא עצמו היה מתנהג באותה הצורה. לפיכך, הם כופים את החוק על אחרים, ומשליטים צדק לפי הבנתם.   מעשים ויג'ילנטיים מגיעים לא פעם לכלל "מעשי טרור". במקרה כזה מתקיים שילוב ייחודי, שאני מכנה אותו "טרור ויג'ילנטי". בהקשר הזה, הוויג'ילנטי משתמשים בשיטות טרוריסטיות – נוקטים אלימות כלפי אזרחים, מתכוונים להפחיד, או שואפים להשפיע על צד שלישי כלשהו – כדי לקדם את מטרותיהם: לעורר פחד ויראה, ולהשליט טרור על קבוצות חברתיות מסוימת ("ערבים", "שמאלנים", "בוגדים", וכדומה) – הנתפסים כמי שמחללים את כבוד הלאום, ומזהמים אותו – ולהביא בסופו של דבר לדיכויין (ובהרחבה – להדרתן, ואף לנישולן ולגירושן).   בניגוד לאלימות ויג'ילנטית לִשמה, השימוש בשיטות האלו עשוי להיות מכוון גם לערעור הלגיטימציה של המשטר. במקרה כזה, מדובר על "טרור מהפכני". (זו הייתה הכוונה בביטוי "תשתית המרד", ביחס לתוכניות ולפעילויות מסוימות של נוער הגבעות).   חלק הארי של פעילויות הטרור הוויג'ילנטי העכשוויות מקושר למדיניות של ימין קיצוני. הקיצוניות האלימה מופנית בדרך כלל נגד קבוצת-חוץ הנעדרות עוצמה פוליטית – מיעוטים, שנתפסים כמהווים סיכון לקהילה הלאומית.   זהו אם כן המכנה המשותף של רוב פעולות האלימוּת הדתית, הפוליטית והאידיאולוגית הקיצונית של יהודים נגד ערבים-פלסטינים – הן בתחומי יהודה ושומרון, הן בתחומי מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק (שהרי, כפי שניסח זאת השר דהיום, איתמר בן-גביר, "מה ההבדל בין ערבי ישראלי לפלסטיני מהשטחים? – שניהם ערבים, שניהם מוסלמים").   פשיעה לאומנית – מעשי שנאה יוזכר כי משטרת ישראל הקימה ב-2013 – במיוחד לצורך הזה – את "המפלג לפשיעה לאומנית". יעדיו, כפי שנקבעו: "שיפור ההתמודדות עם פשיעה אידיאולוגית של יהודים נגד פלסטינים". ביוני 2013 החליט הקבינט המדיני-ביטחוני להסמיך את שר הביטחון להכריז על פעילי "תג מחיר" כעל "התאחדות בלתי מותרת".   לשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הודיעה אז כי ההחלטה "תאפשר לשר הביטחון לעשות שימוש בסמכותו... באופן שיחזק משמעותית את היכולת להיאבק בתופעת 'תג מחיר'". כמו כן, נמסר כי ההחלטה "מרחיבה משמעותית את הכלים החקירתיים והמשפטיים העומדים לרשות כוחות הביטחון ואכיפת החוק, במטרה לפעול נגד הפעולות המכונות 'תג מחיר'".   בהוראות הפנימיות של מחוז ש"י נקבעה הגדרה רחבה למדי של "פשיעה לאומנית". נמסר בפומבי כי "כל עבירה, שיש חשש קל שבקלים שיש לה קשר לפשיעה לאומנית, עוברת לטיפול היחידה".   לאחרונה, השר בן-גביר – עם המגבלות התפיסתיות המיוחדות לו ולתנועה שבה צמח וממנה ינק את משנתו כל-כולה – קבע (במסגרת המסמך "מדיניות השר לביטחון לאומי, תשפ״ד-תשפ״ה, 2024-2023) את היעד המרכזי של שיפור "יכולת התמודדות עם פשיעה לאומנית".   מַשְׁחִיתָנוֹת בחדשות היום אנו מתבשרים, חדשות לבקרים, על "גילויים חדשותיים" מרעישים. אחת הדוגמאות לכך היא הידיעה הבאה של הכתבת רבת-הזכויות כרמלה מנשה, "האימא של החיילים": "חיילי מילואים פנו לשר הביטחון, וטענו כי קבוצה של יהודים שהגיעה להתפלל בקבר יהושע בן נון ניצלה את האבטחה הצבאית לוונדליזם בכפר פלסטיני, ולהתנכלויות לתושבי המקום".   ביתר פירוט, כפי שנמסר ברשת ב': "במכתב ששיגרו חיילי המילואים לשר הביטחון ולאלוף פיקוד מרכז, הם מספרים כי ב-1 בינואר 2025 קיבלו משימה לאבטח מתפללים בקבר יהושע בן נון וכלֵב בן יפונה בכפר כיפל חארת'".   הם ציינו: "במהלך התפילה נוכחנו שרבים מהנכנסים לכפר עשו זאת לשם ביצוע ונדליזם והתנכלות לאוכלוסייה המקומית. בכלל זאת, היינו עדים למקרים של פיצוץ צינורות מים, ניפוץ שמשות רכבים, שפיכת דליי צבע, ריסוס כתובות גרפיטי של 'מוות לערבים', לכלוך חצרות בפסולת ושאריות מזון, השחתת אגרטלים וצמחייה, וצעקות 'שיישרף לכם הכפר' באמצע הלילה'".   עוד כתבו: "במהלך המשימה מתפללים רבים התעקשו לחרוג מהשטח שהוגדר להם ושאובטח על ידנו, בניסיון להגיע למקומות אחרים בכפר. הדבר נעשה תוך הפרת הוראותינו והתגרות בנו, ודרש מאיתנו לצאת בעקבותיהם מהשטח המאובטח, תוך כדי נטילת סיכון עודף שלא נלקח בחשבון מראש".   החיילים סיכמו: "התביישנו לבצע משימה, שבמסגרתה אִפשרנו לאנשים האלה להיכנס לכפר. לא לשם כך השארנו את משפחתנו מאחור ויצאנו לשירות מילואים ממושך... אנו קוראים למכותבים לחקור את העניין ולמנוע את הישנותו".   הזכרת נשכחות "בהודעה הדרמטית" – ביטוי שגם ראש ממשלת ישראל עושה בו שימוש, מדי פעם בפעם, לשם הצהרה... על כלום ושום דבר (או לפחות על דברים שאינם חורגים מן השגרה) – אין כמובן כל חדש: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה" [קהלת א', ט'].   כדי "לסבר את האוזן", אביא להלן קטע מדברים שתיעדתי ב"יומן התצפית", שנהגתי להחזיק באמתחתי במשך למעלה מעשור של עבודת שדה, כאנתרופולוג חברתי הפועל ברחבי יהודה ושומרון.   עלייה לקבר יהושע בן נון עם נערי גבעות וחרדים להַשֵם – 6 בינואר 2020 הכפר הערבי כיפל חארת' שבשומרון, כקילומטר צפונית-מערבית לאריאל... ב-1968 החליטה הרבנות הצבאית, שקבר נבי ינון הנמצא בכפר הוא קבר יהושע בן נון. בכפר מבנה נוסף, שהשלטונות הישראלים מזהים כקברו של כלב בן יפונה.   הקבר נמצא בלב הכפר, ברחבַת המסגד. בתקופה של הילולוֹת ועליוֹת לרגל של מתנחלים, המתאפשרות אחת לכמה חודשים, בתיאום עם צה"ל – ובליווי מאות לוחמים ואנשי כוחות הביטחון – מרכז הכפר מואר בזרקורים ומגיעים למקום אלפי מאמינים יהודים. בלילות כאלה מוטל עוצר מלא על הכפר ותושביו, אשר נאלצים להסתגר בבתיהם. ציון קבר יהושע בן נון (צילום: עידן ירון, 6.1.2020) באתר צה"ל, תחת הכותרת "כך נראה השבוע הראשון של שנת 2020 בצה"ל" נכתב: "לכבוד צום עשרה בטבת, כוחות... של חטיבת החילוץ, בליווי מג"ב, משטרת ישראל והמנהל האזרחי אִבטחו את כניסת כ‑800 מתפללים לקברי יהושע בן נון וכלב בן יפונה בכפר כיפל חארת' שבחטמ"ר אפרים".   "דובר צה"ל ציין כי "הכפר ידע בעבר אירוע קשה, כאשר ב-29 במאי 1989 פשטו עליו כ-30 מתנחלים חמושים, וירו לכל עבר. מהירי נהרגה אבתיסאם בוזיה, בת 13, ואחיה בן 16 נפצע. ארבעה מהתוקפים הורשעו בהתפרעות שסופה גרימת נזק בהצתה, בהיזק ובזדון, ובפציעה בנסיבות מחמירות".   בעת שהייתנו במקום, מאות נערי גבעות חיבלו במתקנים ובציוד בכפר. הם שברו צינורות וברזי מים, וכל מרכז הכפר הוצף. בשלב מסוים נפוצה שמועה בקרב הנערים כי מפקד המשטרה במקום מתכוון לסגור את הקברים לביקור בשל הנזק הניכר שנגרם לתושבים. נערי גבעות מתכנסים במרכז הכפר (צילום: עידן ירון, 6.1.2020) בדרכנו חזרה אל כלי הרכב, חזיתי – במו עיניי המשתאות, ולנוכח הסטת עיניהם של כוחות הצבא והמשטרה, שאבטחו את המתחם המוגבל למדיי – בנערים נכנסים לחדרי מדרגות, שוברים תאי דואר, פוגעים בעצים ומחבלים ברכוש נוסף של התושבים. אש וגופרית רשפו מעיניהם – שהעידו כאלף עדים על השנאה, התאווה לנקמה, והשאיפה לחורבן ולאובדן.   חתימה מנִבכי תודעתי עלתה, משום מה, השורה האחרונה משיר ידוע: "אז הוא לא למד שום לקח / ואין לו שכל גם להצטער". (השיר "אמרו לו", בביצוע אריק איינשטיין, לפי מילים של פלויצ'יני).

רקע בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, מסר את הכרעת הדין במקרה של בנצי גופשטיין בתחילת יוני 2024.   בהתאם להכרעת הדין, יו"ר תנועת "להב"ה – למניעת התבוללות בארץ הקודש" הורשע ב"הסתה לגזענות". במקביל, הוא זוכּה מארבע עבירות של "הסתה לטרור" ו"הסתה לאלימות".   גופשטיין הגיב בדף שלו ב-X: "זהו! לפי בית המשפט הישראלי אני לא גזען".   ההצהרה חדשה ב-25 בפברואר 2025, גופשטיין פרסם במִרשתת את ההצהרה הבאה: "כולם עכשיו מדברים נקמה לחסל להשמיד ... די לדיבורים , הגיע זמן מעשים ".   כדי שההקשר לא יעלם מעינינו, אציין כי למוחרת היום גופשטיין קישר-מחדש פוסט של ידידו, חבר מפלגת עוצמה יהודית, יצחק קרויזר (בנו של הרב יהודה קרויזר, המשמש כראש ישיבת הרעיון היהודי על שם הרב כהנא, החל מייסודה ב-1987). קרויזר הבן הביא דברים כלשונם: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" [במדבר ל"ג, נ"ה] – אחר הפסוקים המזוהים ביותר עם הרב מאיר כהנא.   ניתוח לפי מבחני-עזר מעניין אילו "מבחני-עזר" היה עשוי להפעיל בית המשפט לשם בחינת הצהרה הזאת של גופשטיין?   בית המשפט המחוזי פירט את המבחנים האלה בהכרעת הדין בפרשת גופשטיין, שהוזכרה לעיל.   באשר למבחן-העזר לגבי "תוכן הדברים", אלה מנוסחים כקריאה לפעולה של ממש: "הגיע זמן מעשים".   באשר למבחן-העזר לגבי השאלה "האם תוכן הדברים כולל קריאה ממשית לפעול באלימות?" – גם כאן הדברים ברורים למדיי: "לחסל ולהשמיד".   קשה לומר, במקרה הזה, כי הדובֵר "לא קרא לעבירה על החוק או למעשה טרור". בכל מקרה, ברור כי הקריאה היא בגדר עבירה על "דיני המלחמה", שהם חלק מהמשפט ההומניטרי הבינלאומי (שהוטמעו במידה ידועה במשפט הישראלי, אם כי אין בו חקיקה האוסרת על ביצוע פשעי מלחמה).   באשר למבחן-העזר לגבי השאלה "מי עשוי להיות מושפע מתוצאות הפעולה?" – במקרה הנוכחי אין הסתייגות, כמו זו המתייחסת ל"מי שאינם חפים מפשע", שעלתה ביחס לאישומים קודמים שנדונו על ידי בית המשפט המחוזי.   המבחן המסכם באשר ל"רכיב ההסתברותי המורה על אפשרות ממשית לכך שהדברים שנאמרו יביאו לביצוע מעשה אלימות", הסוגיה אכן סבוכה.   בכל מקרה, בית המשפט המחוזי התייחס ל"אווירה הציבורית", שברור שהיא היום נפיצה מאין כמוה (באמצע פברואר 2025 הגיב גופשטיין על הצהרתו של נשיא ארצות הברית, דונלד טרמפ, במילים: "גיהינום עכשיו!").   מעבֵר לכך, כחלק מהערכת ה"הסתברות", יש להביא בחשבון את "מעמדו הציבורי של הדובר". במקרה הזה, ההשפעה של גופשטיין – לפחות על ציבורים מסוימים, נרחבים למדיי – ניכּרת. היא מקבלת משנה-תוקף כאשר אנו מביאים בחשבון כי גופשטיין עומד בראש תנועה פוליטית קיצונית פופולרית במידה לא מבוטלת; יושב במטה מפלגת עוצמה יהודית; משמש, הלכה למעשה, כיועץ בכיר של השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר.   מבחן-העזר של "היקף הפרסום וקהל היעד" מתכתב גם הוא ישירות עם "הרכיב ההסתברותי". בדף של גופשטיין ב-X מצויים (שלהי מרס 2025) 356 גולשים ב"רשימה המעקב", ו-2,603 "עוקבים".   הצהרתו של גופשטיין לא נותרה מיותמת. היא זכתה לתגובות לא מעטות. כך, לדוגמה, אחד המגיבים האיר את עיניו בציינו כי הקריאה לפעולה תיתקל, ככל הנראה, בקיר אטום: "ביבי לא עשוי מהחומר הזה של הוצאה לפועל של נקמה אמיתית באויב (נכּבה). כל עוד בן-גביר וסמוטריץ' מאפשרים לביבי שלטון, נקמה באויב לא תהיה" (גופשטיין עצמו העיר, בהודעה שפרסם באותו הדף באמצע פברואר 2025, כי "לביבי אין אומץ לקבל את התוכנית של טרמפ, והוא ימשיך לשחרר מחבלים").   מהדברים בכללם משתמעת גם התייחסות למבחן-עזר נוסף באשר ל"אחריוּת לפרסום". בניגוד למקרים אחרים, שבהם אפשר היה לטעון כי לא הייתה לכותב שליטה בגוף המפרסם, הרי שבמקרה הנוכחי הדברים התפרסמו בדף ה-X של המצהיר עצמו (טענה, כמו זו של ברוך מרזל, בעת הדיון בפסילתו בבג"ץ, כי אין לו מושג באינטרנט, וכי הדברים מנוהלים על ידי אחרים למיניהם, ללא שליטתו, נראית דחוקה במקרה שלפנינו).   עמדה עקרונית גישתי בכלל לעיין ה"הסתה" הולמת את זו שהציג במשך השנים השופט המנוח אליהו מצא. כך, לדוגמה, בפרשת עדו אלבה נ' מדינת ישראל, 24.9.1996 [שבה ניתן בישראל, בפעם הראשונה, פסק דין בגין הפרת חוק איסור פרסום הסתה לגזענות, ושבה בג"ץ קבע כי המאמר אותו פרסם הרב על "הלכות הריגת גוי" מבטא מסר ברור וחד-משמעי של הסתה לגזענות, וכי טמון בו חשש לא מבוטל לסיכון הציבור, ושבעקבותיו הרב אלבה נידון לשנתיים מאסר], השופט מצא גרס כי "מן הרישא לסעיף 144ב(ב) לחוק ניתן ללמוד כי מדובר בעבירה התנהגותית טהורה. לא זה בלבד שהגדרת העבירה אינו כוללת יסוד תוצאתי כלשהו, אלא שמלשון השלילה מתחייב כי שכּלול העבירה אינו מותנה גם בקיום הסתברות לתוצאה. פרסום הכולל הסתה לגזענות עשוי להוות עבירה של פרסום הסתה לגזענות, גם אם אין הוא טומן סיכון מסתבר כלשהו. המדובר בעבירה התנהגותית. בראייה בדיעבד, השאלה אם פרסום המסית לגזענות אם לאו אינה חשובה. בראייה מראש אין לדרוש קיום מודעוּת לאפשרות של פגיעה בציבור שהפרסום מסית נגדו. הערך החברתי המוגן הוא מניעתה של עצם ההסתה. בעבירות מהסוג הנדון, שהגדרתן אינה כוללת סיכון תוצאתי, אין מקום לתחולתו של מבחן הסתברותי. הכללתו בדרך הפסיקה תצמצם את גִדרו של האיסור הפלילי".   השופט מצא הבהיר כי "הכללתה של הסתברות ברמה של 'אפשרות ממשית' בין יסודותיה של עבירת ההסתה מטילה על התביעה חובה כבדה מנשוא. החלתו של מבחן ההסתברות על עבירות מהסוג הזה כובלת את ידי התביעה ומרתיעה אותה מפני נקיטת הליך פלילי כלפי העושים שימוש לרעה בחופש הביטוי לפרסום דברים המסיתים לאלימות ולטרור".   בשיחה אישית שקיימתי עם השופט לשעבר מצא (אמצע פברואר 2017), הוא איזכר בפניי את דבריו בדיון הפלילי הנוסף בעניין בנימין כהנא (2000), שבו התייחס ל"יציבות המשטר ואיתנות הדמוקרטיה". הוא קבע אז כי "הדמוקרטיה הישראלית חזקה כיום משהייתה עם קום המדינה. ערכים דמוקרטיים, אשר זכו להגנה מועטה בלבד, התבססו והתחזקו. במשך עשרות שנים נמשכה המגמה של ביסוס המסגרת הדמוקרטית של המדינה, של חיזוקה ושל הרחבתה".   בהתבוננות עכשווית, בעת שיחתנו, השופט לשעבר לא היה עוד בטוח שצדק בקביעה הזאת, והצביע על סכנה אנושה לדמוקרטיה הישראלית, ואפילו על האפשרות להשתלטות פשיסטית [או, לטעמי, פופוליסטית אוטוריטרית].   אי-הפיכוּת האקדמיה ללשות העברית קבעה כי המונח הלועזי "אִי-רברסיביליוּת" יתורגם לעברית כ"אִי-הֲפִיכוּת"; זאת בניגוד ל"הפיכות", שמשמה "סדרת פעולות היפוך המשיבות את המצב לקדמותו".   אלא שבמקרה של גופשטיין, "המצב כקדמותו" הוא-הוא שורש הבעיה [לדוגמה, בספר עמוס, ב', ט' נאמר: "וָאַשְמיד פִּריו מִמַעַל ושָרָשָיו מִתָחַת"].   די להזכיר כי הרכֵּב מורחב של תשעה שופטים, בראשות נשיאת בית המשפט אסתר חיות, החליט בשעתו על פסילתו של גופשטיין מריצה לכנסת ישראל. שופטי בג"ץ פסקו כי התבטאויותיו של גופשטיין לאורך השנים היו ככלל "נקודת שפל חדשה בשיח הגזעני, אשר כמותה לא ידענו בעבר". בהכרעתם ציינו כי גופשטיין "מסית באופן שיטתי לגזענות נגד הציבור הערבי, באופן המצוי הרחק בעומק האזור האסור של הסתה לגזענות". צילום: עידן ירון

פתח דבר ב-17 במרס 2025 התקיים דיון בוועדת המִשנה לענייני איו"ש של ועדת החוץ והביטחון, בראשות ח"כ מיכל וולדיגר. הוועדה עסקה ב"מענה לנוער קצה המתגורר או שוהה ביהודה ושומרון".   הנושא של "נוער הגבעות והחוות – תג מחיר" הוא בעל חשיבות לאומית ראשונה במעלה. התופעה ראויה להתייחסות ולטיפול רציני ומעמיק. אלא, שלמרבה הצער, ה"נוער" (למעט ה"גבעות", ובעיקר ה"חוות") לא נכח בדיון ככל ועיקר.   הרושם הכללי הדיון בוועדה היה, בלשון המעטה, "לא-ענייני".   יוזמת היו"ר והובלתה יושבת ראש ועדת המשנה, ח"כ מיכל וולדיגר (מפלגת הציונות הדתית), הייתה פעילה בעבר בתחום בריאות הנפש, ועמדה בראש עמותת "בת עמי" לשירות לאומי. היא מונתה לתפקיד יו"ר ועדת המשנה לאחר שצבי סוכות (רשימת הציונות הדתית) – שמוּנה בראשית נובמבר 2023 ליו"ר – סיים את כהונתו, בינואר 2025, עם פרישת סיעת עוצמה יהודית מהממשלה, וחזרתו לכנסת של השר עמיחי אליהו, שהיה בהפסקת חברות לפי "החוק הנורווגי".   לדברי היו"ר, "נוער קצה בכל מקום בארץ זקוק לתשומת לב מיוחדת; אבל באזורים כמו יו"ש יש צורך ייחודי, בשל המורכּבות הביטחונית, הריחוק הגאוגרפי", וכן – מתוך הקשר, עלום במידה רבה – "המציאות העכשווית שבה שוחררו מחבלים לאזור".   היו"ר בחרה בנושא הדיון באופן שרירותי – "בגלל שאני היו"ר, ואני זאת המנסחת את הזימון לישיבה".   ח"כ רם בן ברק (מפלגת יש עתיד) – ששימש כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, היה בעברו איש מערכת הביטחון, כיהן כמשנה לראש המוסד וכמנכ"ל המשרד לענייני מודיעין והמשרד לנושאים אסטרטגיים – לא הצליח להשיג את המשמעות הנשגבה של החלטת היו"ר, וניסה לדבר "לעניין". היו"ר הסבירה: "אני קראתי לדיון הזה, כאשר אני רואה נגד עיניי מאות בני נוער שאנחנו לא רואים אותם. יש משמעות עצומה לכך ששוחררו מאות מחבלים, ושמו אותם מול בתיהם... הנושא פה, לאור התקופה, יש פה סכנה שאני מפחדת שבעוד זמן ניפגש עם אותם נערים ונערות, שילכו לעשות מעשה, בגלל שלא טיפלנו בה".   היומרה של יוזמת הדיון, שזכויות היוצרים לתיחומו וניהולו שמורות לה, ורק לה: "בדיון היום נבקש להבין את תמונת המצב, את הפערים, ואת הפתרונות האפשריים".   היו"ר ניסתה שוב ושוב להשיג ולו בדל של "נתון" לגבי התופעה שבשמה התכנסה ועדת המשנה. ניסיונותיה לא העלו שלל רב: היו"ר, למיכל גולד (ראו להלן): "את יכולה להגיד לנו נתונים" – מיכל גולד: "אם צריך, נציג, זה נוער..." – היו"ר: "לפחות אחוזים..." – מיכל גולד: "יכולים לבדוק את זה אחר כך".   לקראת סיום הדיון ממש, היו"ר גיששה שוב: "נחזור למשרד החינוך, או למשרד המשפטים, שאמור לחזור אלינו [עם הנתונים]... אתם אמורים לחזור אלינו בתשובה – לפחות עם האחוזים".   רעות לוגסי, מנהלת אגף בכירה טיפול באוכלוסיית קצה – קהילה במשרד הרווחה והביטחון החברתי, הצילה – לפחות חלקית וערטילאית – את המצב: "טוב, אז לפי הנתונים שיש לנו [מהו מקור הנתונים, כיצד נאספו ומה התוקף והמהימנות שלהם?], מדברים על משהו כמו 400 בני נוער בחוות. בגבעות זה קשה יותר לספור... אנחנו מדברים [מי מדבר, על סמך מה?] על 50 אחוזים מבני הנוער שהם לא תושבי יהודה ושומרון; אבל צריך להגיד שגם 50 האחוזים שהם כן תושבי יהודה ושומרון לא בהכרח נמצאים באותה רשות מקומית שבה הם רשומים". סביר להניח.   דברי הסיום של היו"ר: "זהו... אני רק מבקשת באמת לקבל את המענה לשאלות ששאלנו".   תרומת אנשי המקצוע "הגורמים המקצועיים" התעקשו לבלות את מירב זמנם ב"כיכר החתולות" או, אולי, ב"כיכר הירח" – הכל כדי שלא להגיע ל"הר הקרח".   מתסכֵּל במיוחד היה לראות ולשמוע, שגם הם – הפקידות האמונה על תחומים מרכזיים בחיינו – שיתפו פעולה עם הסחת הדעת ורעות הרוח שעלו בישיבה; זאת במקביל לטענה שהם לא נותנים "מענה" לבעיה בלבד, אלא מציעים "רצף מענים".   עו"ד מיכל גולד – ראש יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער, משרד המשפטים, הסבירה כי זו "פועלת [?] כוועדה קבועה... מכוח החלטת ממשלה מס' 1652" (ראו הרחבה להלן)   "ועדת המנכ"לים החלה את פעילותה, והתכנסה לראשונה בחודש מאי 2023 [לתשומת לב: כמעט שנה אחרי מינויה]. בנובמבר 2023, זו "התכנסה לדיון בסוגיות דחופות הקשורות למלחמת חרבות ברזל".   על חברי ועדת התיאום נמנים: משרד החינוך; משרד הרווחה והביטחון החברתי; משרד הבריאות; המשרד לקליטת העלייה; המשרד לביטחון לאומי; נציגי המרכז לשלטון המקומי; הג'וינט. חלק מהנציגים נשאו דברים במהלך הישיבה, אבל לא היה בהם כדי להבהיר את המצב, ובוודאי שלא לתקן אותו.   עמדת יש"ע עיקר זמן הדיון הוקדש לדברי המנכ"ל "החדש יחסית" של מועצת יש"ע, עומר רחמים. רחמים מוּנָה ביוני 2024. יו"ר המועצה, ישראל גנץ, בירך אותו ואמר: "עומר הוא איש ביצוע ערכי, שמביא איתו ניסיון רב-שנים של עשייה במגזר הציבורי, וקשר הדוק עם חברי הכנסת ושרי הממשלה". בן 34, הוא למד בישיבה הגבוהה בני דוד בעלי. לאחר שירותו הצבאי שימש כראש הלשכה של הרב אלי סדן – מייסד וראש הישיבה. רחמים הוא בעל תואר שני בממשל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בר אילן. מתגורר בנופי נחמיה – התנחלות בשומרון, שכונתה בעבר "רחלים מערב", כשלושה קילומטרים מהיציאה המזרחית של העיר אריאל. "ניסיון רב-השנים בעשייה במגזר הציבורי" מתמצה בעיקר בכך ששימש – החל מ-2017 – כיועצו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'.   באשר לדעותיו לגבי המצב ביהודה ושומרון, בינואר 2025 אמר רחמים כי "דין שכם כדין רפיח". באמצע מרס 2025 הדגיש כי "מה שטוב לעזה, הכרחי ליו"ש... צריך לנצל את התקופה הזאת לשינויים אסטרטגיים בשטח לא רק בכללים של העולם הישן, אלא גם בכללים חדשים שהולכים ונכתבים תוך כדי המציאות המדהימה שאנחנו חיים בה". הוא הציע תוכנית הכוללת את "השוואת ההתנהלות בין עזה ליהודה ושומרון", בהנחה כי "אין הבדל משמעותי בין האוכלוסיות". לפיכך, "יש לפעול לעידוד הגירה גם ביו"ש, כפי שמנסים לעשות בעזה". הוא קרא לעידוד הגירה, "באמצעות פתיחת השערים"; זאת במקביל ל"קידום החלת ריבונות ישראלית מלאה על יו"ש".   רחמים פתח את דבריו בשאלה רטורית: "מדוע יש 'קמפיין אלימות מתנחלים' ודה-לגיטימציה לחוות?". הוא ענה, ללא היסוס: "יש קמפיין של ארגוני זכויות אדם נגד החוות, כי בשנים האחרונות הרש"פ זיהתה את האזור כאסטרטגי להשתלטות כדי לייצר רצף טריטוריאלי. יש תהליך חשוב שקורה יחד עם רשויות המדינה וצה"ל מתוך הבנה שהחוות האלה תופסות שטח אסטרטגי, ולכן יש תהליך חשוב של הקמת חוות, תפיסת קרקע, חקלאות, ציונות".   לאחר דקות ארוכות ומייגעות, הוא ביקש להתייחס ל"גופו של עניין". כאשר פנה לעשות זאת, ח"כ רם בן ברק – שעשה כל מאמץ, במהלך הדיון, בסבלנות ראויה לציון ובארשת פנים רצינית, להחזיר את העגלה למסלולה – התפרץ לדבריו, באמירה שזכתה מיידית לכותרת הראשית בערוץ 7 המתנחלי: "ח"כ רם בן ברק למנכ"ל מועצת יש"ע: 'הבעיה שלנו שאתה לא מטומטם'". השופר המתנחלי ידע לספר: "בדיון שהתקיים בוועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון התפתח עימות בין ח"כ רם בן ברק (יש עתיד) לבין מנכ"ל מועצת יש"ע, רחמים, סביב סוגיית בני הנוער המתגוררים בחוות החקלאיות ביהודה ושומרון... ח"כ בן ברק ניסה להפריך את טענותיו של רחמים, וזה השיב: 'אני בא עם נתונים. אפשר להגיד עליי – אתה מטומטם, אתה מדבר שטויות'. בן ברק קטע את דבריו באמירה: 'הבעיה שלנו היא שאתה לא מטומטם'".   באשר לנתונים השמורים באמתחתו של המנכ"ל: יו"ר ועדת המשנה פנתה אליו: "נאמַר פה שזה 'כספים קואליציוניים' שהופסקו... אתה יכול להגיד לנו מאיזה שנה זה הופסק?". המנכ"ל, התבונן מסביב. רגע של מבוכה; אבל גילה מיומנות חמיקה ראויה לשמה: "למיטב הבנתי... זה עניין מקצועי..." – היו"ר, המכּירה היטב את כללי המשחק, מיהרה לסגור את הפרשה: "מאה אחוז, תודה רבה".   מורה נבוכים – מושגי יסוד מסתבר כי באמצע יוני 2022 אושרה החלטת הממשלה המורה על הקמת הוועדה. ההחלטה התקבלה "לאור החשיבות הלאומית שרואה ממשלת ישראל במדיניות מתואמת, מקיפה וכוללת בענייניהם של ילדים ונוער, ולנוכח הצורך בתיאום ממשלתי בין המענים, הזכויות והשירותים הניתנים לילדים ונוער על ידי יחידות ממשלתיות רבות הפזורות במשרדי ממשלה שונים; לשם הבטחת מענה שלם ורב-תחומי לצורכיהם המגוונים והרבים של ילדים ונוער, ובהם צרכים חינוכיים, בריאותיים, חברתיים, פיזיים ורגשיים ומתוך הכרת חשיבות שמיעת קולם של ילדים ונוער בתהליכי קבלת החלטות וגיבוש מדיניות בעניינם".   נוער קצה:  המונח, בשימוש המקצועי, מתייחס – לפי מכון ברוקדייל מחקר חברתי יישומי – לילדים ולבני נוער בני 18-6, הנמצאים בסיכון גבוה לגרום נזק לעצמם או לסביבתם. במקרים רבים, ילדים ובני נוער אלה סובלים מהפרעות התנהגות קשות, מהפרעות קשר ומהפרעות נפשיות. לא לכך, ככל הנראה, כיוונו מנסחי נושא הישיבה.   נוער בסיכון: בהקשר של הדיון כאן, עדיפה אם כן ההגדרה המקובלת של "נוער בסיכון", המתייחסת למי שעונה על התנאים הבאים: גיל בין 18-12; בעל אינטליגנציה תקינה, ללא מחלת נפש פעילה; נמצא על קצה הרצף החינוכי והטיפולי בקהילה; סובל משני קשיים לפחות מבין אלה: קשיים רגשיים – קושי ביצירת קשר ואמון, קושי בדחיית סיפוקים; דימוי עצמי נמוך, תחושת ניכור; התנהגות אַסוציאלית – קושי בקבלת סמכות וחוקי מסגרת, קושי להסתגל חברתית, בעיות התנהגות קשות, שוטטות, אלימות, שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים (סמים), דפוסי עבריינות והפרת חוק.   נוער הגבעות: מקובל להניח כי נוער הגבעות הוא אכן "נוער בסיכון". כך, לדוגמה, בדיון של ועדת החינוך של הכנסת (ראשית 2016), טען ד"ר סער הראל, בזמנו מנהל אגף חינוך ונוער במשרד החינוך, כי "רוב נערי הגבעות הם נוער בסיכון" .   בוועדה המיוחדת של הכנסת לענייני צעירים (מרס 2023), אמר רמ"ח נוער ומשפחה במשטרת ישראל, נצ"מ עופר מסינג: "כאשר אנחנו מדברים על קטינים, אנחנו משתדלים שלא לדבר עליהם במונחים של 'פורעי חוק'. הנוער שעליו אנו מדברים לא שונה מכל 'נוער בסיכון' ברחבי הארץ. יש לטפל בהם בדרכים של מניעה ושיקום. ההתייחסות שלנו לכלל בני הנוער בסיכון בארץ זהה. הדרך הנכונה לטפל בבני הנוער בסיכון היא השקעת משאבים". "משאבים" – מילת המפתח, שהמנעול המתאים לה נותר, כפי הנראה, סגור ומסוגר.   כאשר אנו מתייחסים לתופעה הייחודית של נוער הגבעות, המתוחם ליהודה ושומרון, מדובר בעיקר על "נוער נושר", או – ליתר דיוק – "נוער נושר גלוי" (בניגוד ל"סמוי"): מצב של ניתוק פיזי של הילד או הילדה, הנער או הנערה ממערכת החינוך המיועדת לבני גילם", כאשר אין להם "סמל מוסד" במערכת כלל.   מונח דומה הוא "נוער מנותק" – בני 17-13 שנשרו ממערכת החינוך, אשר נחשבים מנותקים מלימודים ומתעסוקה. מערכת השיקום של נוער מנותק מיועדת לאתֵר את בני הנוער בשלבים השונים של הניתוק החברתי, ולקלוט אותם למגוון תוכניות שיקום – כמו תוכניות קהילתיות, מוסדות פנימייתיים התנדבותיים ואחרים.   החלטות ממשלה לפתע פתאום (out of the blue), כרמית הרוש, מנהלת מחוז ירושלים והעיר ירושלים במשרד החינוך, הטילה פצצה למרכז חדר הדיונים: "תיקחו בחשבון כי שישה מיליון [פונה להושעת החברים מסביב: 'אני לא טועה במספר, נכון?'], שהיו לטובת מענֵה לרשויות להתמודדות לגבי הנוער 'נעלמו' בשנים האחרונות... זה משמעותי כי ההחלטה לפני מספר שנים [איש מהנוכחים לא ידע להשיב על השאלות מי, מה, למי, מתי, איה, איך ולמה? – "כלל הגיוני שעל פיו אדם יכול לבאר ולהקיף נושא כלשהו"], שהיא דווקא מאוד-מאוד חשובה... ההחלטה החשובה הזאת החזיקה מאחוריה תקציב... זהו 'תקציב קואליציוני', לא בבסיס התקציב, וזו תקלה" – היו"ר וולדיגר, הדואגת לתקינות הלשונית, העירה: "אסור להגיד 'תקציב קואליציוני'" – הרוש: "לא יודעת – 'תקציב וירטואלי'". בכל מקרה, "השורה התחתונה היא שהרשויות המקומיות – כמו בנימין – מתמודדות עם עשרות ומאות בני נוער במצב הזה ללא תקציב" – היו"ר: "אז רגע, אני רוצה שנייה להבין: איזו החלטה, האם מישהו יכול להגיד לי יותר בפירוט... מתי זה נלקח, ולמה זה לא?... תגידי לנו את ההחלטה... אז מי יודע להגיד לנו?... [השאלות נותרו תלויות בחלל האוויר] – נציגי משרד החינוך, במבוכה [ממשית או מעושה]: "אנחנו צריכים לבדוק את זה...".   חיים מויאל – מנהל האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך – הבהיר כי ככל שיש תקציב כזה, זה "עושה עבודה בעיקר באולפנות ובישיבות". גם לאחר הסבריו, ה"עבודה" נותרה סתומה וחתומה.   הרקע להחלטת הממשלה מיוני 2016 (4 בינואר 2016):  דיון ייחודי ומעמיק התקיים בוועדת החינוך של הכנסת בנושא "נוער הגבעות – טיפול בנוער נושר". בשל חשיבותו, אתייחס לדברים בהרחבה להלן.   יוער, בראשית הדברים, כי ראשי רשויות בנימין ושומרון נעדרו מהדיון. לפיכך, יו"ר הוועדה, ח"כ יעקב מרגי, העיר: "אני רואה בחומרה את אי-הגעתם... לדיון בכנסת. ראיתם אותם כאן בהמוניהם כאשר דנו בהטבות מס ליישובים שלהם. לא ייתכן שראשי רשויות, שהנוער הזה שנמצא בתחומם, יתעלמו מהתופעה הזאת שמתפתחת אצלם, וישאירו את הבקטריות האלה להתפתח". לדבריו, "אם המערכות היו מזדעזעות בפעולות הראשונות של נוער הגבעות, לא היינו מגיעים לאירוע בכפר דומא [פעולת הטרור היהודי, שבוצע ב-31 ביולי 2015, שבה עמירם בן אוליאל השליך בקבוקי תבערה לתוך ביתה של משפחת דַוָואבְּשֶה בעיירה הפלסטינית דומא, ובעקבות ההצתה נרצחו בני הזוג סעד וריהאם דוואבשה ובנם עלי, בן השנה-וחצי]". היו"ר מרגי הוסיף ואמר: "פה צריך את ה-9D, כדי לפרק את הגבעות האלה". ד"ר סער הראל, בזמנו מנהל אגף חינוך ילדים ונוער במשרד החינוך, הסביר לגבי התופעה ולגבי טיפול משרד החינוך ב"תלמידים האלה": "הנשירה של הנוער הזה מתחילה בצפת, בטבריה או באופקים, ולאו דווקא ביו"ש. רובם מגיעים מהחמ"ד [חינוך ממלכתי דתי], חלקם מהמסגרות החרדיות (20 אחוזים), ומעט מאוד מהמסגרות של החינוך הממלכתי הרגיל. המסה הקריטית היא לא מיו"ש, אבל יש גם נערים שנולדו באזור. אנחנו מחדדים את העבודה שלנו עם קציני הביקור הסדיר, עם נערים נושרים ועם נשירה סמויה. נוער הגבעות מתייחד בשני אפיונים מהותיים – נערים מנותקים שדרים בגבעות עצמם; [ומעבֵר לכך], ילדים שרוקדים טנגו עם הקבוצה – נכנסים ויוצאים, מגיעים רק להפגנות, ואינם בהכרח דרי גבעות – והם בעיקר קהל היעד שלנו. אנחנו יודעים כמה ילדים נושרים מהחמ"ד ויותר מתקשים עם מוסדות החינוך החרדיים. אנחנו מנהלים מיזם חדש וממקמים אנשים בתוך בתי הספר ועובדים עם נוער בסיכון ובקידום נוער, והם בקשר עם אותו צינור של נשירה... התקשורת מורכּבת – רובם חשים אל המערכת חוסר אמון מוחלט. רכישת האמון היא מורכּבת ועדינה. אנחנו חווים לא מעט התנגדויות ולא מעט הצלחות".   סגן ניצב אודי לוי, ראש מפלג פשיעה לאומנית בימ"ר ש"י, תיאר את עבודת משטרת ישראל: "עיקר המסה היא בגזרת בנימין. אותם ילדים שאנחנו מגיעים איתם לפן הראייתי אנחנו משתפים את ההורים. לא תמיד אנחנו זוכים לשיתוף פעולה עם ההורים, שלא תמיד מגיעים לדיונים ולא תמיד נותנים את הערבות לשחרור. אם אין ערבויות מתאימות, הנוער נשאר במעצר עד שבית המשפט מחליט לשחרר אותו. היו מקרים, שלמרות שלא היו ערבויות מתאימות, בית המשפט שחרר בסוף ממעצר בסוגים שונים של עבירות – מגרפיטי וסיסמאות, ועד להצתה".   חברי הכנסת היו מאוחדים בדעותיהם המגַנות את הפעולות של נוער הגבעות. ח"כ מאיר כהן (יש עתיד), שר הרווחה לשעבר, אמר כי יש צורך למפות את הנוער הנושר. לדבריו, "היבלית צומחת ליד הברז הראשי. מעבר לשיח עם המשפחות שלהם, זהו נוער שהושפע מהטפה של רבנים הזויים לגמרי. פגשתי את החבר'ה האלה ונדהמתי שזה לא נוער מנותק קלסי. אלה לא יושבי ברזלים. הם ינקו אידיאולוגיה מהרבנים שלהם. הגדיל לעשות אחד הרבנים שאמר לי שהם 'מקדשי שם שמיים'".   ח"כ איתן ברושי (המחנה הציוני) אמר ש"יהודה ושומרון הפכה ל'עיר מקלט' לנוער הזה, מכיוון שנוצרו שם התנאים לכך. עצם היותם של אנשים במקום לא חוקי, מתעלמים ומתחמנים את כוחות הביטחון, מאפשרת שם צמיחה. יש חיבור בין נוער מצוקה ובין תנאי החממה, ואנחנו לא מטפלים נכון בעניין. חוסך שבטו שונא בנו".   ח"כ ענת ברקו (הליכוד), אמרה כי מדובר בתופעה מסוכנות מאוד, שמובילה לתרבות עבריינית ולנוער מנותק. לדבריה: "אני מסכימה שצריך ללכת אחר המנהיגים והמסיתים, בדיוק כמו שעושים אחר טרוריסטים, כי הם לא פועלים בחלל ריק. נוער הגבעות מסוכן יותר משוברים שתיקה במובן של חתירה תחת אושיות המדינה, זה הצד השני של הסקאלה. חייבים להילחם בזה". ח"כ זהבה גלאון (מרצ), ציינה כי "החטא הקדמון הוא שהמדינה מאפשרת מאחזים בלתי חוקיים, שהצמיחו את גידולי פרא. הבעיה היא מערכתית ופוליטית, אבל לא רק של מערכת החינוך. יש חבורה של רבנים... שמסיתה את הבוגרים שמשפיעים על הצעירים, והמדינה לא מתמודדת איתם. עד שהמאחזים הבלתי חוקיים לא יפורקו, ועד שלא יפסיקו לשלוח חיילים לשמור עליהם, לא נוכל להתמודד עם זה. המערך הגדול יותר מקבל לגיטימציה מהמדינה... הדרישה היא למדינה כמדינה לפעול ביד תקיפה נגד אותם נערים ומי שנותן להם את המעטפת התומכת".   ח"כ מיכל רוזין (מרצ) אמרה: "כאשר זה התחיל בעקירת עצי זית, פגיעה בחיילי צה"ל, אמרו שזה ילדים שובבים. עד שהגיע הרצח בדומא".   ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) הודיע כי שלח הודעה לראשי המועצות שלא הגיעו לדיון, וכי הוא מסכים עם גערתו של היו"ר בעניין היעדרותם. לדעתו, "נוער הגבעות הם 40-30 פעילים בה'ארד-קור'... שמחתי בדברים של כל מי שדיבר פה לפניי, ואני מסכים עם כל מה שנאמר. צריך להמשיך ולפעול כדי לייצר מישהו שיתכלל את הטיפול בהם, אפילו במשרד ראש הממשלה [!]". יו"ר הוועדה מרגי אמר בסיום הדיון: "אני לא עושה הכללה על כל נוער הגבעות, אבל במבחן התוצאה אנחנו יודעים שמהקבוצה הזאת יצא הרוע". הוא סיכם את הדיון וקרא לשר החינוך לקיים פעילויות חינוכיות ולדבר על התופעה המסוכנת של תג מחיר ונוער הגבעות.   הוועדה קראה למשטרת ישראל "לטפל בתופעה כפי שמטפלים בפצצה מתקתקת". נקבע כי "הטיפול בנוער הגבעות, שברובו נוער נושר, כשָל בכל המערכות: רווחה, חינוך ומשטרה. הוועדה קראה למשרד ראש הממשלה "למנות ממונה ישיר, שיטפל בנערים הללו ובגרעין הקשיח שלהם".   החלטת הממשלה – סיוע מיוחד לאזור יהודה ושומרון (19 ביוני 2016):  בהחלטה מספר 1561 של ממשלת ישראל נאמר: "לנוכח המצב הביטחוני באזור יהודה ושומרון, [מוחלט] לאשר תוכנית סיוע מיוחדת לרשויות המקומיות באזור זה ולתושביהן". בין השאר, נקבע כי "משרד החינוך יפעל למתן סיוע לרשויות מקומיות באזור יהודה ושומרון לשם טיפול חברתי וקהילתי לנוער במצבי סיכון שונים על רקע ביטחוני, בהתאם לתוכנית מקצועית שתגובש על ידי אגף א' לילדים ונוער בסיכון... לטובת הנושא יוקצו שישה מיליון ש"ח ב-2016, מהם שלושה מיליון ש"ח ממקורות משרד החינוך, ושלושה מיליון ש"ח – מתקציב תוספתי, שיעביר משרד האוצר למשרד החינוך".   כמו כן הוחלט "להנחות את המשרד לביטחון הפנים להפעיל במהלך 2016 תוכנית ייחודית למניעת אלימות בקרב נוער, על פי מודל 'קהילה מאמצת נוער' שגובש במשרד לביטחון הפנים, המותאם לצרכים הייחודיים ביהודה ושמרון. לצורך כך, יקצה המשרד לביטחון הפנים תקציב נוסף ממקורותיו, בהיקף של עד 1.5 מיליון ש"ח, מעבֵר לתקציב השנתי המוקצה להפעלת תוכנית 'עיר ללא אלימות' [תוכנית לאומית למאבק באלימות ברשויות המקומיות], או תוכנית מציל"ה [המועצה לצמצום העבריינות], שמפעיל המשרד... התקציב להפעלת התוכנית הייחודית יוקצה בהתאם לכללים שייקבעו במשרד לביטחון הפנים, וללא השתתפות עצמית מצד הרשויות המקומיות המתאימות".   מינוי ועדה מיוחדת בראשות האלוף (מיל') אבי מזרחי (ינואר 2016): לאחר הדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת הוחלט:   הוועדה קוראת למשרד ראש הממשלה למנות ממונה ישיר, שייקח אחריות בלעדית לטיפול רב-מערכתי, לפירוק ולטיפול בבעיית נוער הגבעות ובמעטפת התומכת.   בעקבות ההחלטה, במאי 2016 מינה שר החינוך, נפתלי בנט, "פורום מלווה לבחינת תופעת התנהגות חריגה על רקע לאומני בקרב בני נוער בסיכון", שבראשו עמד אלוף (במיל') אבי מזרחי, ששירת, בין השאר כמפקד פיקוד המרכז (אוקטובר 2009 – מרס 2012). על הפורום הוטל להמליץ "מה לשמר, מה לשפר ומה לחדש בגזרות השונות". בהתאם לתחקיר אתר "הקול היהודי" – השופר הרשמי של נוער הגבעות (ברוחו של הרב יצחק גינזבורג) – עוזרו של האלוף (מיל') מזרחי בתחום הזה היה ירון פרנקל, לשעבר (2006-2004) מג"ד "נצח יהודה" – הנח"ל החרדי.   הפורום הציג בפני הממונים המלצות ביניים, שבהם נקבע בין השאר: "הנערים נשאבים לגבעות מכל הארץ וגם מיו"ש. הנער בגבעה הוא לרוב נער בסיכון קלסי. הימצאותו בגבעה מכווינה את פעולותיו לכיוון האידיאולוגי-קיצוני. יש קושי בהגדרה מהי 'גבעה', ומהו הקריטריון הנדרש מהנער בגבעה להשתייך לתופעה. ההתמודדות עם התופעה היא אִכפתית בעיקרה, ללא דגש מספק על שילוב תוכניות חינוך להוצאת הנער ממעגל הסיכון. התוצאה שאליה נרצה להגיע היא שהנער, בכוחותיו-הוא ובעזרתנו, ישתלב כאזרח נורמטיבי ותורם בחברה".   בסעיף "צווי מניעה/הרחקה וכד'", נכתב כי "נדרש לחוקק צווים בסמכות גופי הטיפול-חינוך, בשיתוף גופי האכיפה, להרחקת נער מסביבה מסוכנת עבורו".   בנוסף, אלוף (מיל') מזרחי המליץ על הקמת מינהלת ממשלתית בנושא נוער הגבעות; על הענקת סמכויות לעמותת הרועה העברי; וכן על הקמת פורום מנכ"לים, שייפגש אחת לרבעון, ויוודא כי פעולות משרדי הממשלה מסונכרנות עם הוועדה.   האם התוכנית מ-2016 "עבדה טוב"? כאן המקום להביא בהרחבה את דבריו של עומר רחמים, מנכ"ל מועצת יש"ע, "לגופו של עניין" – במסגרת הדיון בוועדת המשנה לענייני איו"ש, בהתייחס ל"תוכנית מ-2016": "ההחלטה הזאת [מ-2016] הייתה הוליסטית. היא שינתה את התפיסה ביחס לנוער הנושר ביהודה ושומרון. על מנת שהנוער ישתף עם זה פעולה, הסדירו את זה בצורה מאוד-מאוד רחבה... הייתה עבודה מאוד מסודרת... אני טועה במשהו... רבותיי, התוכנית הזאת עבדה... לפי מה שאני מכיר מנתוני שב"כ [הדברים נקטעו]... ואני אגב פגשתי (הערת היו"ר: 'נאמר הרבה בשבח התוכנית, אבל הכסף הופסק')... רגע, רגע, רגע... התוכנית הזאת עבדה טוב, ויעידו על כך נציגי הוועדה בעבר, ואני חושב שיעידו על כך – אם אני קורא נכון את שפת הגוף – גם בהווה. דיברתי לקראת הדיון הזה עם מי שמעמד בראש התוכנית, אביה אזולאי. הוא אמר לי דבר כואב: 'תשמע, פניתי לאחד מבחירי משרד החינוך באותה התקופה, ואמרתי לו: תשמע – התוכנית הזאת מצליחה מדיי, ויהיו הרבה אנשים שישימו לה רגליים'. אני רוצה לטעון שהעובדה שיש נוער נושר באזורים מסוימים – וזה לא בעיה של הממשלה, של הפקידות – יש שחקנים שזה לא טוב להם, כי טוב להם שיש את מי לנגח ביהודה ושומרון".   אנסה לפרק את הטיעונים האלה, אחד לאחד, ולעמוד על תקיפותם. ככלל, אני סבור כי השאלה המתאימה אינה "האם התוכנית עבדה טוב?", אלא "האם התוכנית עבדה בכלל?".   הטענה בדבר "הפסקת הכספים", מתוך "דו"ח מסכם 2016 – דיווחי ביצוע על החלטות ממשלה (החלטה 1561)":  במסמך צוין במפורש – באשר לסעיפי "ההקצאות של משרד החינוך" ו"התקציב התוספתי" – כי "לא ניתן לביצוע ב-2016. יתוקצב ב-2017". כלומר: הכספים לא הועברו מלכתחילה, באותה השנה, בניגוד להחלטת הוועדה.   ההתייחסות ל"מי שעמד בראש התוכנית", אביה אזולאי:  אזולאי למד בישיבת הרעיון היהודי בקבר יוסף בשכם, ואחר כך בהתנחלות יצהר שבשומרון. הוא שימש במשך השנים כעובד רווחה וכמטפל בנוער בסיכון, והתגורר בהתנחלות איתמר.   אביה אזולאי סיפר, בתחילת אפריל 2015, כי היה מסומן שנים רבות בשב"כ, וכבר בגיל 16 הוא הורחק לחצי שנה מיהודה ושומרון. להבנתו, "המערכת לא פועלת נכון". הוא הסביר כי "כאשר אתה צעיר, אתה תוסס יותר ורואה הכל בשחור ולבן; אבל כאשר אתה מתבגר, אתה מבין את הדברים אחרת". הוא פירט כי, "במקום לסייע לבני הנוער האלה, מסמנים אותם ודוחקים אותם לפינה; במקום להשקיע כל כך הרבה כספים ביחידה לפשיעה לאומנית", עדיף לדעתו "לעסוק בחינוך נכון של בני הנוער האלה".   אביה אזולאי ותוכנית הרועה העברי: בשלהי ינואר 2015, נכתב באתר "הקול היהודי" כי "לאחר לבטים רבים החליט [אזולאי] לתת סיכוי למיזם הרועה העברי; אבל עזב במהרה.   מטרת תוכנית הרועה העברי ושותפיה: המיזם הוקם ב-2013, כדי "לחזק ולהעצים את החינוך, ההתיישבות והחברה ברחבי ארץ‑ישראל. מטרתו היא העצמת בני נוער וקידום מיזמים התיישבותיים מהפן החינוכי-ערכי". באתר המיזם נכתב כי "צוות הרועה העברי רואה בכל נער ישות העומדת בפני עצמה, ודואג לתת מענה אישי לכל אחד ואחד. אנשי הרועה העברי עומדים בקשר עם גורמי החינוך והרווחה השונים, כדי ליצור תוכנית מדויקת המלווה בשיתופי פעולה מבורכים".   הכוונה בהקמת המיזם הייתה ברורה, כפי שהבהירה בזמנה מנכ"לית משרד החינוך, דלית שטאובר: "בשל מעורבותם המשמעותית של קטינים באירועי תג מחיר, ובהמשך לוועדת מטה שנעשתה בשיתוף עם משרדי הממשלה הרלוונטיים, גובשה תוכנית הרועה העברי, אשר נותנת מענה חינוכי-רווחתי משקם לאוכלוסיית הנערים והנערות בסיכון ביהודה ובשומרון, במסגרת המאמצים ההתערבותיים למיגור תופעת הפשיעה הלאומנית".   לשם גיבוש הצוות הבינמשרדי, המנכ"לית פנתה אל אישים מרכזיים – ביניהם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, ראש שב"כ, מפכ"ל משטרת ישראל, מנכ"ל המשרד לביטחון פנים וראש אכ"א בצה"ל – באשר ל"מינוי נציג לוועדה בינמשרדית להפעלת תוכנית הרועה העברי".   הצלחת תוכנית הרועה העברי: דבר המכתב של מנכ"לית משרד החינוך, והתוכנית שנרקמה, נחשפו במהרה על ידי אברהם בנימין באתר ערוץ 7. אברהם בנימין, תושב יצהר, היה מן "המחזורים הראשונים של נוער הגבעות, עוד לפני שהוענק לו השם הזה". הוא עבד כדובר וכעיתונאי. לימים שימש כראש אגף מדיניות בתנועת רגבים – תנועה ציבורית שהוקמה במטרה "להוביל לקביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע וסביבה"; זאת לאחר שנקרא להצטרף לשורותיה על ידי מנהֵל הפעילות של התנועה, בצלאל סמוטריץ'.   אברהם בימין כתב כי "במסמך המפרט את שלבי התוכנית נקבע כי בשלב הראשון יופעלו מערכי החינוך לעידוד 'קבלת השונה', ומערך הרווחה שיסייע במישור האישי והמשפחתי. לצידם יגויסו אנשי גשר ודמויות מפתח בגבעות כדי ליצור קשר ישיר ולהגיע להסכמות עם מנהיגי הנוער. בהמשך תפעל התוכנית ליצירת אמון עם המשפחות והקהילה, למניעת הידרדרות להתנהגות המנוגדת לחוק, לצמצום מצבי סיכון ולשילוב בתעסוקה המקומית. במסמך נכתב כי ייעשה 'חיבור לדמויות משמעותיות, ובניית אהבת האדם והמדינה'. הצעירים יופנו לשילוב בחיילות השונים בצה"ל, ולאחר שחרורם יינתן דגש על שילובם בעשייה תורמת לחברה וביוזמה עצמית-עסקית".   במשרד החינוך דחו את הביקורת, וטענו כי "מדובר בתוכנית חינוכית המתקיימת בשיתוף עם משרד הרווחה וגורמים נוספים, וכי שב"כ אינו חבר בה. התוכנית נועדה לתמוך בנוער הגבעות, ולשלב אותו במסגרות לימודיות, במסגרות עבודה ובמסגרות תומכות אחרות".   בשיחה אישית שקיימתי עם "נער גבעות", בן 20, יליד עמונה, שבה שאלתי אותו לגבי תוכנית הרועה העברי של משרד החינוך, הוא השיב נחרצות: "איזה משרד החינוך? זו תוכנית של שב"כ!". הוא הדגיש: "אף אחד מאלה שחובשים כיפה ומגדלים פאות לא התקרב אליהם. לא הגענו לגבעות סתם, הגענו מתוך אמונה, מתוך אידיאולוגיה. לכן, הם שינו כיוון ופנו אל הנער המנותק, אל ה'ערסים', שאינם דתיים-אידיאולוגיים".   בערוצי התקשורת של נוער הגבעות נמסר כי אביה אזולאי – אותו פגשתי בעבר לשיחה על הנושא – גויס לתוכנית לאחר שניסיונות הגישוש הראשונים של שני רכזיה במאחזים השונים העלו חרס. השניים, רועי סימון – לשעבר מנהל בית ספר שדה עפרה, תושב מעלה אדומים – ושמואל (מולי) אהרונסון, מהיישוב עלי, נתקלו בקשיים לא מעטים. סימון הוא מנהל התוכנית בפועל, ואהרונסון – העובד גם הוא בקידום נוער שומרון – חבַר אליו.   המפגש הראשון של השניים עם נוער הגבעות היה בגבעת "משכנות הרועים" (הבלאדים), סמוך לכוכב השחר. מקים הגבעה, נריה בן פזי, סיפר: 'יום אחד התייצבו בגבעה שני חבר'ה שהציגו עצמם מהחברה להגנת הטבע'. הם לא כל כך ידעו להסביר מה הם רוצים ועררו חשד. חבר שהיה איתי בגבעה העלה רעיון שהם מהרועה העברי, שזמן קצר קודם לכן פורסמה כתבה עליו'. נריה בן פזי ניגש אל השניים ושאל אותם האם הם קשורים לתוכנית הרועה העברי. 'הם התחילו לנוע באי-נוחוּת, ואז אחד אמר לשני – אין לנו מה להסתיר, בוא נגיד לו'. לדבריו של נריה בן פזי, השניים ציינו שהם מהרועה העברי, ומייד אמרו 'אתם יודעים מה זה הרועה העברי שאתם חוששים מאיתנו?'. חברו של נריה בן פזי השיב כי הם באמת ישמחו לשמוע במה מדובר; אבל הדבר גרם מבוכה לשניים, שביקשו אחד מהשני להסביר, ולבסוף רק ציינו כי מה שלא יהיה 'זה בכלל לא קשור לשב"כ'".   סימון ואהרונסון החלו לפקוד את הגבעות והמאחזים, והגיעו בין השאר לרמת מגרון, לחווה של אדי דריבן בהר חברון, לגאולת ציון, לעדי עד ולגבעת משכנות הרועים. ברוב המקומות, השניים התקבלו ביחס קריר, ולעיתים – בהתעלמות מוחלטת.   אביה אזולאי, שהתלווה אליהם באותה התקופה, נתקל ביחס דומה. הוא סיפר כי עזב את התוכנית לאחר כשלושה חודשים, "מכיוון שהבין ששב"כ יושב בוועדת ההיגוי, ומכיוון שהתקציב המובטח לא הגיע".   רועי סימון – אותו פגשתי בחווה, הממוקמת בגבעה הצופה על כל שטחי מטעי הזיתים של גוש אדומים – הסביר כי שב"כ נדרש בתחילת הדרך להגיע לוועידת ההיגוי, והגיע פעם אחת או אולי עוד פעם; אבל הוא הוציא את עצמו מתוך הדבר הזה. לדבריו, "אנחנו גם אמרנו שאנחנו דורשים ממשרד החינוך, ובעקבות זה יש הוראה מהמשרד, שיהיה בידול בינינו לבין גורמי אכיפה ואין לנו ממשק עבודה ישיר מול שב"כ או מול גורמי אכיפה בכלל. אני אמרתי בצורה ברורה שאם ידרשו ממני להעביר מידע אני לא במשחק. אני לא משת"פ. בעיניי, זאת הייתה טעות מלכתחילה, כי טיפול בנוער לא צריך להיעשות בידי גורמי אכיפה".   בכל מקרה, אם או בלי שב"כ, ההתנגדות לכניסת תוכנית הרועה העברי לחלק ניכר מהגבעות והמאחזים נבעה מתפיסה אידיאולוגית רחבה. מנחם בן שחר, ממקימי גבעת רונן הסמוכה להר ברכה, אמר כי אינו מבין מדוע לשתף פעולה עם גוף שלטעמו אינו מתנהל בשקיפות: "אני לא מבין מה בדיוק עומד מאחורי המיזם הזה; אבל אני מבין מאוד את מי שלא רוצה לשתף עם זה פעולה. יש תחושה שהמדינה רואה תופעה של ציבור עם כוח, וזה בַּאג שאין לה שליטה על הציבור הזה. לכן היא מנסה לתקוף אותו ולהתחכך איתו מכל הצדדים כדי להשתלט עליו, רק שהיא עושה את זה בצורה מביכה. לגבעות יש אמירה כל כך ברורה ברוך השם, אמירה בקול צלול בלי הרבה תקשורת ודִברור. אז חבל לטשטש את המסר שלנו לעם ישראל על ידי התערבות עם גורמים שבמקרה הטוב אינם מזוהים איתנו, ובמקרה הגרוע יכולים לפגוע בנו".   מי שדיברו בתקיפות רבה יותר היו אנשי הדור הצעיר של נוער הגבעות. כך לדוגמה, מאיר אטינגר, ממובילי התנועה, הסביר בבלוג שלו באתר "הקול היהודי" (שלהי ינואר 2015): "המלחמה של הממסד בנוער הגבעות מתאפיינת לא רק בהתנכלות במעשים, אלא גם בהיבט של תרבות. גופי הממסד מנסים להכניס לנוער הגבעות את התרבות שדרדרה אותם בעצמם לאיבוד הזהות היהודית, הבלגה על פגיעה ביהודים, וחוסר אמונה בזכותנו על כל רחבי הארץ. כבר בפגישה הראשונה שלי עם החבר'ה של הרועה העברי, עוד לפני שהם הזדהו שהם מהתוכנית הזאת, ראיתי איך הם חתרו לשכנע את החבר'ה להשקיע את הזמן שלהם רק בקריירה, פרנסה וכסף, דבר הפוך מהערכים שלנו כיהודים שנלחמים בתאוות ממון ופועלים למען עם ישראל גם עם זה דורש הקרבה אישית. התרבות המערבית היא זאת שהביאה את שב"כ, משרד החינוך והמסד בכלל לאובדן כל הערכים. זה דומה למתייוונים שהתחילו את ההשפעה שלהם בעם ישראל לאו דווקא בנזקים פיזיים. גם פה, עיקר הנזק שלהם זה ההשפעה הרוחנית שהם מכניסים את התרבות המתייוונת שלהם את תאוות הממון והפריצוּת לתוכנו. אנחנו לא צריכים שהם יחנכו אותנו; אנחנו אלה שצריכים לחנך אותם, ולהפיץ את האור שלנו אליהם".   מאיר אטינגר סיפר לימים (אמצע ינואר 2016) בבלוג שלו: "לפני כשנתיים ישבנו כמה בחורים צעירים בגבעת הבלאדים בבנימין. בשלב מסוים הגיעו שני גברים, שהציגו עצמם כ'פקחים של רשות שמורות הטבע', או משהו דומה לזה. הם התיישבו עם החבר'ה, והתחילו לדבר איתם על החיים שלהם, השאיפות שלהם וכלאה, וניסו להגיד להם שכדאי להם לקחת את עצמם בידיים, להרוויח הרבה כסף במקום להתעסק בשטויות. בשלב הזה סיפר לי חבר, שהיה באותו מעמד, התחלתי לחשוד שמשהו פה מסריח, יותר מדי תאוות ממון. אכן, אחרי בירור קצר התברר ששני חברינו הם פעילים מטעם מיזם הרועה העברי, ששם לו למטרה 'לחנך מחדש' את נוער הגבעות. איזה 'חינוך' הם מבקשים להקנות? מה מפריע להם? מה הם מחפשים 'לתקן'? מהי אותה תרבותיוּת שאליה הם מנסים 'לתרבת'? איזה 'נורמליוּת' הם רוצים להנחיל? אנשי הרועה העברי חובשי כיפות גם הם, שומרי מצוות. ולא, לא זה מה שמפריע לשולחיהם. בתרבות הישראלית יש מקום רב לשמירת מצוות, יש כבוד רב ל'דת היהודית'. אלא מַאי? חורֵה להם שנערים יהודים עסוקים בדברים שאין להם דבר עם 'התרבות הישראלית' הקלוקלת. חורֵה להם שמעשיהם נקבעים לא לפי אמות המידה המקובלות ב'חברה הישראלית', אלא על פי חוקי התורה – מקור מים חיים. מבחינתם, נער ישראלי טוב יכול ללכת אחרי תאוות ליבו, לרדוף אחרי עוד ועוד כסף, ללכת למועדונים, לפגוש בחורות, לבזבז את זמנו ללא תכלית, ללכת לקולנוע, לשחק באייפון. כל זה סבבה, אבל לחפש את ה'? לחפש תכלית אמיתית לחיים? לנסות להיות יהודים אמיתיים בלי להתנצל? שכל מה שמעניין אותך זה לעשות את רצון ה'? להתעלם מה'קִדמה'? זה לא! כי להיות תרבותי ונורמלי זה להגיד שהיהדות היא משהו נחמד שאפשר להשתמש בו כשרוצים, ומה שלא מוצא חן – כבר לא רלוונטי. להיות תרבותי ונורמלי זה לעשות מה שבא לך; אבל חלילה לא מה שצווית על ידי בורא עולם (זה פרימיטיבי). להיות תרבותי ונורמלי זה להיות יהודי שומר מצוות שלא מתנגשות עם ערכי הדמוקרטיה. להיות תרבותי ונורמלי זה להבין שאין הבדל בין אדם לאדם. להיות תרבותי ונורמלי זה להיות כמו כולם. להיות תרבותי ונורמלי זה להיות דמוקרט".   כַּתָּב "הקול היהודי" ובזמנו דובר ארגון חוננו, אלחנן גרונר, שאל את סימון (בשלהי ינואר 2015): האם יכול להיות, שבעצם היה כאן איזשהו מעבר חד של התוכנית לכיוון אחר לחלוטין ממה שמשדר מסמך ההיגוי – במקום נוער הגבעות, אתה מדבר על מיזם חקלאי, ושליש מהפעילוּת הדֵי מצומצמת שלך זו בכלל עבודה עם נוער נופי פרת [התנחלות ויישוב קהילתי באזור מזרח בנימין, וחלק מכפר אדומים, בקרבת העיר מעלה אדומים]. נוער הגבעות ה'אותנטי', אם אפשר להגדיר זאת כך, ממילא לא מתקשר איתך; אולי פשוט נכשלת במשימה והעדפת להגדיר שינוי של קהל היעד והמטרות?". לדברי אלחנן גרונר, "סימון לא הכחיש את מסקנתי, אבל טען כי מלכתחילה לא כיוון לכניסה ל'גרעין הקשה'".   הרב יצחק שפירא סיפר (באמצע ספטמבר 2017) כי אנשי הרועה העברי היו בביקור בביתו, בבקשה שיעניק את הסכמתו לתוכנית. לדבריו: "מדובר בתוכנית שאמורה לתת מסגרות של לימודים ועבודה לנערי הגבעות. מה שפחות ידוע הוא שמאחוריה מסתתרים שב"כ, משרד ראש הממשלה ומשרד החינוך, כלומר – ראשויות המדינה. ככאלה, חשוב להם לקבל אישור של דמויות המקובלות על הנוער, כדי לזכות בשיתוף פעולה מצידו". הוא הוסיף: "אמרתי להם: אין בעיה, אני בעצמי מוכן ללמד שם יחידת לימודים שהכנתי באזרחות בנושא 'מהי מדינה יהודית?', נלמֵד מהי אזרחות כמו שאנחנו מבינים שהיא צריכה להיות. אתם תממנו, אני אסביר על המדינה. מוכן לגמרי להיות שותף. תפקחו, תצלמו, אין לי בעיה. אתם רוצים גיבוי, למה שלא תאשרו את זה?'. באופן לא מפתיע, אבל מקומם, הוא לא זכה לשיתוף פעולה מצידם.   התייחסות לתוכניתו של אלוף (מיל') אבי מזרחי (תחילת יולי 2017):  אתר "הקול היהודי" הודיע כי "ההמלצות נדחות על הסף". בתחקיר באתר צוטט "גורם חינוכי" [אביה אזולאי], שהגיב כי "ניסיון לייצר תוכנית חינוכית בצורה חשאית נידון מראש לכישלון ולחוסר אמון: 'אתה לא יכול לעבוד על נוער, וחייב לדבר איתו בגובה העיניים'". הכותבים הסיקו כי "התחושה היא שבצורת התנהלות כמו שמתאר [אלוף במיל' אבי] מזרחי רוצים להנציח את הבעיה במקום לפתור אותה".   הערכת ד"ר חיים להב: ד"ר להב, שעסק במשך 35 שנה בקידום נוער בסיכון ונוער מנותק, היה בעת "התפוצצות" פרשת הרועה העברי (מאי 2013) מנהל האגף לקידום נוער במשרד החינוך. הוא הצהיר בזמנו כי "התנעת הנושא היא מהלך לאומי חשוב מאין כמוהו בימים האלה, וכולנו מגויסים אליו".   בשיחה אישית איתי (אמצע ספטמבר 2017), ד"ר להב הסביר: "ניסינו להיכנס בצורה שיטתית לטיפול בנוער הגבעות. אחת התוכניות שהוצעו הייתה הרועה העברי. לטעמי, התוכנית הלכה בכיוונים לא נכונים, ללא הצלחה. הרעיון היה צוותים ניידים המגיעים לכל מקום, שעוברים מגבעה לגבעה, מכיוון שהתופעה היא דינמית". ד"ר להב הוסיף כי "נכוון להיום [אמצע ספטמבר 2017], קיימת חווה באזור מעלה אדומים, בדומה לחוות רבות אחרות בשטח. אין בזה כל ייחודיות. מרעיון דינמי, התוכנית הפכה לסטטית וסתמית".   ד"ר להב אמר לי בפירוש כי "היוזמה הגיעה, בין השאר, מגורמי אכיפת החוק והחקירה – משטרה ושב"כ". הוא הוסיף כי "שב"כ ישב בוועדה, והיה תיאום איתו. הוא ידע על התוכניות". עם זאת, "לא הייתה הנחייה ישירה לגבי הפעילות החינוכית".   כללו של דבר, בלשון המעטה: תוכנית הרועה העברי לא הייתה הצלחה מסחררת.   האם קיימות תוכניות נוספות לטיפול בנוער נושר ביהודה ושומרון, מעבר לזו של הרועה העברי? חיים מויאל, מנהל האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, הזכיר בפני הוועדה כמה תוכניות המיועדות לכאורה ל"נוער קצה", שאליו זו התייחסה בדיון הנוכחי. הוא דיבר בשבח "תוכנית היל"ה", שהיא תוכנית המנוהלת ברחבי הארץ (החל משנת תשע"ט) על ידי משרד החינוך, במסגרת אגף א' – חינוך ילדים ונוער בסיכון במינהל הפדגוגי במשרד החינוך. התוכנית מופעלת על ידי החברה למתנ"סים, במסגרת היחידות לקידום נוער ברשויות המקומיות ובמוסדות חסות הנוער. היא נחשבת כ"תחנה האחרונה" במערכת החינוך עבור נוער נושר או מנותק; הסיכוי האחרון עבור הנערים הללו להיכלל במסגרת, ולסיים את התיכון (כולל תעודת בגרות).   כמו כן, מויאל ציין כמה תוכניות הנשענות – למיטב הבנתי – "על כרעי תרנגולת": הרועה העברי; כיתות ייעודיות; בני חיל" בקדומים, שבמועצה האזורית שומרון – מוסד טכנולוגי חינוכי "האמור לקלוט חלק מהתלמידים ולהביא אותם ללמידה" [לו יש אכן סמל מוסד – 460410].   מויאל הוסיף סתמית: "הנגשנו גם למידה בגבעות עצמן", אבל סייג: "זו שאלה מורכּבת, ואני חושב שיש שם אירועים לא פשוטים..." [נוח היה לכולם כי הדברים לא יובהרו במלואם, ושאפשר יהיה לחזור ל"סדר היום", שכאמור לא התייחס לעניינים הממשיים האלה ככל ועיקר].   אחד מוותיקי ומובילי נוער הגבעות, רפאל מוריס, יו"ר תנועת "חוזרים להר", תושב אחיה שבגוש שילה, ששימש באותה התקופה (אמצע אוקטובר 2018) גם כמזכיר היישוב, סיפר לי כי במקביל שימש כ"רכז נוער – איתור" באזור בנימין. מוריס אמר לי: "לימים הבנתי שיש כלים ממסדיים שאפשר לנצל אותם. מדינת ישראל על כל רשויותיה היא כלי, לא קודש ולא חול – היא יכולה להיות נגדך או למענך, ואפשר לנצל אותה. איפה שאני יכול להשתמש בה, זה טוב; איפה שלא – אין לי בעיה אידיאולוגית לתקע פגיון בגבה. אני בקשר עם ארגונים ממלכתיים וציבוריים, אבל קשה לי עם זה. לראות דגל ישראל – שבשמו דרסו אותי – זה ממש קשה".   לדברי מוריס, כפי שהעיד בזמנו, "אני עובד עם נוער הגבעות. הנוער נמצא פה, ויש לו כוחות עצומים לקדם תהליכים בעם ישראל ולכן מישהו צריך לקחת עליו אחריות ולתת לו את הליווי המתאים. ההתייחסות הראשונית אליי מצד הנוער היא של חוסר אמון, כי אני מגיע מהמערכת – מהממסד. נדרש תהליך ארוך כדי לזכות באמון אישי מצידם. אני שם על השולחן את העובדה שאני מתפרנס גם מכספי המועצה: 'זה המיזם, אלה המטרות שלו, ומה שתגידו – אני אתכם'. הנוער מסרב לקבל תקציבי מדינה או רשויות ממלכתיות שונות, ולכן רוב רובו של התקציב שעומד לרשותי אינו מנוצל".   הכסף, אם כך, לא נוצל; אבל – בכל מקרה – בינואר 2019 נמסר כי המיזם של משרד החינוך, שנועד "להעמיק את זיקתם של הנערים למדינה ולהכינם לקראת שירות בצה"ל", נסגר כליל. כ-40 עובדי התוכנית לשיקום נוער הגבעות ביו"ש פוטרו מתפקידיהם; זאת בשל "אי חידוש התקציב למיזם".   מוריס סיפר לי בזמנו כי הוא העובד היחיד במיזם שלא פוטר: למרות סגירת הברזים הממלכתיים, "המועצה ממשיכה להעסיק אותי באופן פרטי, כי מבינים את החשיבות הגדולה של הפעילות שלנו. כרגע עוד לא ברור מאיפה יושג התקציב. זה אבסורד ששום גורם חיובי ומיטיב לא מתייחס לחבר'ה האלה, שיש בהם המון יכולות. אפשר להסכים אידאולוגית, או לא להסכים, אבל לרובם המוחלט יש מסירות נפש. הם צריכים יחס שהוא לא רק שלילי, ומה שהמשטרה עושה לא עובד ואף מזיק. ללכת ראש בראש איתם לא יוביל לשום מקום טוב. כמו שכל נער דורש יחס מיוחד ומותאם אליו, גם הם דורשים יחס שונה. יש משבר אמון בינם ובין מוסדות המדינה, אבל אנחנו מאמנים שזה דבר שאפשר וצריך לתקן, בעזרת הכְוונה וליווי של מבוגר מיטיב. שמענו המון תגובות מנערים שהצטערו על ההחלטה הזו. סוף-סוף, המדינה התחילה להתייחס אליהם בחיוב, לעודד אותם ולעזור להם – לא בכוונה להוציא אותם מהגבעות, אלא לחזק את היכולות שלהם בעזרת תוכנית לימודים, קורסים מקצועיים ותוכנית פרטנית. עכשיו, נערי הגבעות אומרים לי? 'היינו כאן לפני המיזם הזה, ונהיה כאן אחריו'. ההחלטה הזאת היא יותר מכה למדינה מאשר להם".   לאחר סגירת המיזם נמסר כי תוכניות כדוגמת היל"ה (ראו לעיל), תוכנית כנפי רוח (שהוקמה ב-2016, ונועדה ל"התפתחות והעצמה אישית, אשר באה לטפל בנשירה סמויה וגלויה של בני נוער ממסגרות חמ"ד לחוות ולגבעות, זאת מתוך הנחה שאם נטפל בנשירה סמויה, בתחושת הניתוק והניכור מוכל למנוע שיעור ניכר מהתנהגויות סיכון, הנדידה בין המוסדות והנשירה לחוות ולגבעות"), ותוכנית הרועה העברי ימשיכו לפעול. עם זאת, בתחילת 2020 נסגרה גם התוכנית "כנפי הרוח", לאחר שפעלה כארבע שנים בכ-40 ישיבות ואולפנות.   בשלהי 2019 הופסק תקציב משרד החינוך למוסד ייחודי נוסף: "אתגר בית אל" – בית ספר שיקומי ייעודי בבית אל, שהוקם ב-2015. בית הספר נועד לשקם בני נוער שנטשו את בתיהם לטובת הגבעות ביו״ש, והתייחס אליהם כנוער בסיכון. הצוות סייע לנערים להשלים בגרויות, ולהשיב את חייהם למסלולם, מבלי לשפוט אותם על מעשיהם.   מסתבר, אחרי הכל, כי לא רק שנעדרו תקציבים כלשהם לקידום התחום, אלא שבאופן ממשי – מעבֵר למקרי שוליים וזנבות של תוכניות שלא מומשו, בשל התנגדות נחרצת ומתמשכת של נערי הגבעות לקבל סיוע כלשהו מרשויות המדינה, או מכל גוף המזוהה כך או אחרת איתן – לא פעלו ברחבי יו"ש תוכניות ממלכתיות משמעותיות מלבד הרועה העברי, שכפי שציינתי – וציינו בפירוש המעורבים בעניין – גם השפעתה הייתה שולית, אם לא זניחה ממש.   בכל מקרה, העברת הכספים לעמותת הרועה העברי מתבצעת במשך השנים באמצעות התקשרות ב"פטור ממכרז – עם ספק יחיד". הכספים, מאז 2015, הם כספי משרד החינוך. בין השנים 2021-2019, אלה הסתכמו בשני מיליון ש"ח מדי שנה. בנובמבר 2021 הכשירה המדינה את חוות הרועה העברי, ונתנה לה מעמד חוקי.   משרד החינוך פרסם, בתחילת 2025, את פרטי ה"התקשרות עם עמותת הרועה העברי כספק יחיד עבור ביצוע תוכניות חינוכיות-חברתיות לנוער באזור יהודה ושומרון. צוין שם כי ההיקף הכספי של ההתקשרות, במהלך 2025, יהיה 4 מיליון ש"ח. במסמך נלווה הובהר כי "האישור ניתן... למי שלפי זכויות מכוח דין או בהתאם למצב הדברים בפועל הוא היחיד המסוגל לבצע את נושא ההתקשרות". מטרות התוכנית הוגדרו באופן כוללני ובלעדי: (א) מניעת נשירה של נערים ונערות בסיכון, בין היתר מרשויות מקומיות מחוץ לאזור יהודה ושומרון, ומניעת הגעתם לאזורי יהודה ושומרון; (ב) איתור צרכים ומתן שירותים לבני נוער בנשירה אשר דרים באזור יהודה ושומרון ('נוער גבעות'); (ג) שילובם מחדש של הני הנוער האלה במוסד חינוכי, ובהחזרתם לקהילה ולמשפחותיהם".   כמו בחוות אחרות ביהודה ושומרון, שהוקמו לאחרונה ממניעים אחרים, "כל בוקר יוצאות נערות, [מלוות באשת צוות], למרעה בוקר של העיזות של החווה... המייצרת גבינות מעולות, פרי העמל של הנערים והנערות".   מה אנחנו מכירים מנתוני שב"כ? רחמים דיבר בשבח התוכנית מ-2016, ואמר – לפני שנקטע – כי "לפי מה שאני מכּיר מנתוני שב"כ".   מנתוני שב"כ, אשר רחמים טען שהוא "מכּיר", עולה התמונה הבאה: בשנים 2014-2012 היו בין 16 ל-24 מעשי תג מחיר – המבוצעים על ידי נערי גבעות ותומכיהם – מדי שנה; ב-2015, עד לחקירת האירוע בכפר דומא, בוצעו 24 אירועים כאלה. יש לומר כי אמנם, לאחר החקירה של הפיגוע בדומא, ועד סוף השנה, בוצעו שני אירועי תג מחיר בלבד. במהלך 2016 בוצעו אירועים בודדים.   יחד עם זאת, במהלך השנים שלאחר מכך, מספר האירועים גאה והלך. ב-2018 – המספר עמד כבר על 482.   במענה לבקשת מידע בנושא פשיעה לאומנית ביו"ש, פרסמה דוברוּת צה"ל את הנתונים הבאים לשנים 2021-2019: אירועי פשיעה לאומנית 2021 2020 2019 סוג האירוע 7 1 0 הצתה 25 14 0 תקיפה 18 20 0 הפס"ד ישראלי 7 16 0 תג מחיר 32 23 0 השחתה חקלאית 21 12 108 השחתה 135 115 89 זריקת אבנים 0 2 1 טרור יהודי 43 55 50 סדר ציבורי ישראלי 158 95 104 חיכוך פיזי 446 353 352 סה"כ דוברוּת צה"ל ציינה כי הנתונים האלה מתייחסים לצה"ל בלבד, ומתבססים על מידע הנאסף על ידה בלבד, בהתאם לדיווחים המתקבלים מהיחידות בשטח על כל אירוע עליו דווח לגורם אחר (משטרת ישראל, שב"כ, מוקדי חירום אזרחיים, וכו').   על רקע ההסלמה הביטחונית שחלה במרס-אפריל 2022, חלה עלייה של עשרות אחוזים באירועי תג מחיר בשטחי יו"ש, ואף בתוך הקו הירוק. בתחילת אוגוסט 2023 נרשם זינוק במספר אירועי הטרור היהודי.   אין צורך לציין כי מספר האירועים האלה נסק מטאורית עם כינון הממשלה הנוכחית, ובעיקר לאחר ה-7 באוקטובר 2023.   לפיכך, האם אכן אפשר לציין בסיפוק את "הצלחת התוכנית של 2016" בהקשר הזה, או בכל הקשר אחר?   מה היה, ומה יהיה "חיזוק מענים טיפוליים חינוכיים לבני נוער באזור יהודה ושומרון" (7 בנובמבר 2021): לאור כישלונה של "התוכנית מ-2016", התקבלה החלטת ממשלה מספר 608. נקבע כי יוקם צוות בינמשרדי, שנועד לחיזוק התיאום ושיפור הממשקים בין גורמי החינוך, הטיפול, המניעה ואכיפת החוק; זאת במטרה לצמצם ולמנוע נשירה ממערכת החינוך ומצבי סיכון בקרב בני נוער באזור יהודה ושומרון.   תוצאות עבודתה ה"ברוכה" של הוועדה ראויות לפרסום ציבורי הולם, וכך יועד על "עבודתה", ויתבררו "הישגיה" לשינוי המצב בשטח.   תגובת "פעילי שמאל": הקול השפוי בוועדה נשמע דווקא מפי "אורחים מן החוץ", או – כפי שהוגדרו על ידי מי מהחברים – סתם "אזרחים" (או, אולי, "אזרחים מודאגים").   המטה המדיני של קבוצת המתנדבים "מסתכלים לכיבוש בעיניים" התייחס (באמצע מרס 2025) לסוגיית "הפקרת בני נוער במאחזים חקלאיים והסללתם לאלימות". לדברי המטה: "בשנים האחרונות הוקמו בגדה המערבית למעלה מ-100   מאחזים בלתי חוקיים של חוות חקלאיות, כ-40 מהם ב-2024 לבדה). רבים מהמאחזים האלה מהווים מוקד של אלימות וחיכוך יומיומי בין תושבי המאחזים לבין הפלסטינים בסביבה. תושבי המאחזים רואים את מטרתם ב'סילוק הערבים' מהסביבה, ועושים זאת באמצעות הטרדות, איומים ואלימות. עשרות קהילות פלסטיניות גורשו בעקבות אלימות כזאת של מתנחלים – רבים מהם בני נוער, שמגיעים מהחוות האלו. מאות בני נוער, שנפלטו ממסגרות, מנוצלים בחוות האלו, עומדים בסכנה יומיומית ועוברים הסללה לאלימות ולוונדליזם... רוב החוות, אם לא כולן, מבוססות על ניצול של כוח עבודתם של בני נוער שנפלטו ממסגרות. בדרך כלל, בחווה מתגוררת משפחה אחת או שתיים, ולצידם בני נוער שבתמורה למגורים וכלכלה עושים את כל העבודות הפיזיות הקשות שכרוכות בבנייה של מבני החווה, טיפול בבעלי חיים, מרעה, ואף שמירה בלילות. חשוב להדגיש כי כמעט כל החוות אינן מסגרות טיפוליות; אין בהם אנשי מקצוע, והדמויות ה'אחראיות', שמהוות מודל לחיקוי, הם נערי גבעות צעירים, שרבים מהן מעורבות באלימות כלפי פלסטינים בסביבה. בני הנוער אינם לומדים בבית ספר, ואינם נמצאים במסגרת חינוכית, טיפולית או   שיקומית מתאימה. רבים מהם נראים מוזנחים מבחינת הלבוש, ההנעלה והיגיינה האישית. תופעות של שימוש לרעה בסמים גם הן אינן נדירות בקרב בני הנוער האלה. קיימות מאות עדויות מצולמות של בני נוער מהחוות המשתתפים במעשי אלימות, הטרדה וונדליזם.   יורם שורק, פעיל זכויות אדם בקבוצת המתנדבים של "מסתכלים לכיבוש בעיניים", אמר בוועדת המשנה: "אני רואה איך הנערים האלה [בשטח] נשלחים על ידי אחרים, כדי להיכנס לתוך קהילות פלסטיניות... אני פניתי בעניין הזנחתם לעובדים סוציאליים".   שורק התייחס לביטוי המכובס "נוער קצה", שמכוון לדבריו למעשה לבני נוער העוסקים תדיר בהצקה, הטרדה, גניבה וונדליזם המופנים כלפי התושבים הפלסטינים ביו"ש. הוא העיר כי לישיבה, שהוקדשה לנושא החיוני הזה, הגיעו שני ח"כים בלבד; זאת בנוסף לנציגי ממשלה שנדרשו להופיע. לפי יו"ר ועדת המשנה, ח"כ מיכל וולדיגר, הבעיה של אותם "נערי קצה" אינה הזנחה, ניתוק, ניצול בידי עבריינים, וגם לא האלימות היומיומית, אלא "מצוקה נפשית, שנגרמת להם מעסקאות שחרור החטופים". נציגי המשרדים נראו נבוכים בעליל מהתיאוריה שהנחיתה עליהם היו"ר. בכל זאת, הם ניסו להציג פעילויות שונות המתקיימות ביקום המקביל של משרדי הרווחה, הביטחון והחינוך. שורק הסיק – מעבֵר ללהג הרב, הריק במידה רבה שנשמע בחדר הוועדה – כי הנערים אינם אלה "חיילים נאמנים בשירות המשימה הציונית [שמיוצגת לדוגמה על ידי מועצת יש"ע] של תפיסת שטח והרחקת ערבים".   דורון מיינרט, פעיל מוביל נוסף, סיפר כי ח"כ רם בן ברק (יש עתיד), והוא עצמו הם כמעט היחידים שדיברו, בקצרה רבה, על "הפיל שבחדר": קטינים שנמצאים בשטח ללא שליטה של הרשויות, מנוצלים, ומבצעים מעשי אלימות, ולעיתים גם טרור.   התסכול והמבוי הסתום: הנה רצף מדברי היו"ר, המעיד על אלה: "מדובר באתגר גדול, שלא מטופל כמו שצריך – וזה בלשון המעטה... אני מניחה שהתוכנית לא פועלת כמו שצריך... עולה לי הרושם שזה תוכנית מאוד יפה על הנייר, דה-פקטו, בשטח... משהו לא עובד כמו שצריך... כאשר אנחנו משאירים את הנוער הזה מאחור, כולנו-כולנו מפסידים... תעשו רגע חשיבה נוספת איך אנחנו משקיעים נותנים את המענה... שילדים לא יצטרכו לברוח לחוות [או למקומות אחרים], ובאמת יקבלו מענה. אני לא שמעתי פה מענה" – המתאמת הבינמשרדית, תרצה באופן קלוש את היעדר המענה באמירה כי "כל פעם יש ניסיונות... כל כמה שנים מנסים משהו חדש". ניסיונות אולי היו, או יש, אבל הצלחות – בספק רב.   כרמית הרוש – מנהלת מחוז ירושלים והעיר ירושלים, משרד החינוך, ש"נבחרה במכרז", חשפה את מידת ה"שִיחוּר" או ה"ישוּג" (reaching out – גישה בתחום שירותי הרווחה והחינוך, שלפיה המטפל יוצא לקראת המטופל בהספקת מידע, באיתור קבוצות סיכון, וכדומה – של הרשויות הממלכתיות: "במקרה של נוער שנמצא בגבעות ובחוות, לשם אנחנו לא יכולים להגיע ולתת מענה".   אחרי הכל, היו"ר בתבונתה הצביעה על הרגישות ועל חיוניות הטיפול בילדים ובנוער "הנזקקים למענים". באתר "מצב הרוח" (אמצע מרס 2025), היא ציינה כי "חובתנו אינה רק למנוע את הידרדרותם לעבריינות חלילה, או למצוקות נפשיות בלתי הפיכות, אלא גם להעניק להם מסלול לחיים מלאי משמעות ותקווה". היא פסקה: "אנחנו יודעים היטב מה קורה כאשר נוער במצוקה אינו זוכה לתמיכה הולמת. הכתובת כאן כתובה על הקיר בענק. לכן, כיו"ר ועדת המשנה לענייני איו"ש בוועדת חוץ וביטחון, יזמתי דיון דחוף בעניין... דבר אחד היה ברור: אסור שהנוער הזה יישאר מאחור. עלינו לוודא שהצעירים הללו יקבלו כלים להתמודד עם הכאב, לחזק מסגרות מתאימות קיימות וליזום תוכניות חדשות וייעודיות שיתמכו בהם ויספקו להם אופק חיובי ומשמעותי".   היא אפילו העֵזה לתקוף ישירות את השאלה: "אז מה עושים?", והשיבה: "ממשיכים ביתר שאת את התוכניות הקיימות [?]... זאת לצד הקמת מרכזי טיפול וחינוך ניידים, שיגיעו עד לנער עצמו, והקצאת חונכים אישיים לכל נער ונערה, שיסייעו להם להתמודד עם התחושות הקשות ויכוונו אותם לדרך בונה".   היו"ר סיימה באמירה: "מדובר במאבק על דור העתיד של ההתיישבות ביהודה ושומרון, על יצירת חוסן קהילתי אמיתי ועל בניית חברה שמספקת מענה אמיתי לכל ילדיה. אסור לנו להמתין לאירועי קיצון כדי לפעול. המערכת חייבת להגיב היום, כי אם לא, נמצא את עצמנו במציאות מסוכנת הרבה יותר בעתיד".   ושוב, כקול קורא באפלה: "משרדי הממשלה שהיו בדיון התבקשו לחזור עם נתונים מדויקים. בינתיים, אמשיך לעבוד, לבדוק ולדרוש את קידום המענים; כי ביטחון אינו רק הגנה פיזית. הוא גם הדאגה לעתיד החברה שלנו".   חבר מביא חבר: כדי להשאיר חותם כלשהו על חברי הוועדה והעוקבים אחר פעילותה, מנכ"ל מועצת יש"ע דאג להביא – לקראת סיום הדיון – את חברו, ח"כ (מטעם הליכוד) אביחי בוארון. בוארון היה בעבר תלמיד ישיבת עטרת כהנים, ומשמש יו"ר תנועה התשובה הדתית-הלאומית "מעייני הישועה". הוא כינס את הדברים תחת כיפה אחת: "ילדיי הבוגרים... מבלים הרבה מאוד זמן בחוות ביהודה ושומרון. מדובר בנוער חלוצי לוחם; מדובר בנוער שהוא מלח הארץ... ברוב המוחלט של המקרים מדובר בנוער טוב, בנוער אידיאליסטי, שעושה דברים טובים. נכון שבשוליים יש... כמו בכל נוער... צריך לטפל [בנוער הזה]. הנוער הזה צריך לקבל מענה חינוכי. צריך להמשיך את המגמה, ולתת את המענים בשטח... צריך לחזק את הנוער הזה ולתת לו את כל הכוחות כדי להמשיך במשימה החשובה של הפרחת השממה ושמירה על אדמות הלאום".   הערת סיום בנימה אישית: כאשר אחד מפעילי זכויות האדם ביקש להסב את תשומת הלב לקהילות הפלסטיניות הנגזלות והמגורשות, רחמים – שכוחו בלשונו, ואינו גנוז בפיו – פנה אליו בהתרסה ושאל: "אתה מכּיר את השם [מכנֵה אותו בשם החיבה, השמור למשפחתו ולחבריו] 'ביני' [בנימין] אחימאיר? אתה יודע מה קרה לו? אתה היית איתנו בשבת כאשר חיפשנו אותו?".   ובכן, לידיעת המנכ"ל "הלא מטומטם", אני עצמי ביליתי את השבת כולה בחיפושים נואשים אחרי הנער. ליבי יצא אליו, ועשיתי ככל יכולתי כדי למצוא אותו ולהחזירו לחיק משפחתו. למרבה הצער והאֵימה, הדבר לא עלה בידי, מתוקף הנסיבות [אני מפנה את הקוראים המסורים של עיתון הארץ  מקרב המתיישבים, ולמנהיגיהם המפארים את שמם, אל מאמרי במוסף סוף השבוע של העיתון, מיום 23 ביולי 2024 – https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-07-31/ty-article-magazine/.highlight/00000191-0862-dd42-af99-edf7146f0000 ]. נערי גבעות למול אֵימת ה"בואש" (צילום: עידן ירון)

חוות חקלאית בעטיפת צלופן – הישר הביתה.   "איגוד החוות" יצא בקמפיין מכירות "הכל כלול", המקיף את שטחי יו"ש כולם, ואם תרצו – אפילו מעבֵר לכך. https://www.youtube.com/watch?v=l5FAUCIGb_c&authuser=0 כבר לפני שנה תמימה, באמצע מרס 2024, השרה אורית סטרוק חזתה כי "מתיישבי החוות עומדים בחזית המערכה על הארץ". באמצע דצמבר 2024 הוציא השר בצלאל סמוטריץ' את פוסט ה-X הבא: "חלוצים! אנשי החוות הם אנשי 'חומה ומגדל' של ימינו; הסיירת המיוחדת של המאבק על השטחים הפתוחים. במסגרת המאבק למניעת הקמת מדינה פלסטינית ולשמירת אדמות הלאום ניצבים אנשי החוות החקלאיות. הגעתי... לחוות מרום שמואל של נתי ונסיה שוולב, ולחוות עמק תרצה של משה ומוריה שרביט, שבה היה שותף גם הלוחם הראל שרביט הי"ד, שנפל במהלך הקרבות בעזה במלחמה האחרונה. הסיור חידד לכולנו את חשיבות המשך התמיכה במפעל החוות כנדבך מרכזי בחיזוק האחיזה הציונית בשטחי יהודה ושומרון ובהבטחת עתיד ההתיישבות כולה. החוות החקלאיות, במיוחד בתפר המזרחי ובאזורים אסטרטגיים נוספים, מהוות קו מגן ביטחוני ליישובי יהודה ושומרון. אנחנו פועלים בדרכים רבות לחזק את המפעל החשוב הזה, ונעשה עוד רבות כדי להגדיל אותו ולספק לו את הכלים הדרושים להמשך עשייתו הציונית. הביקור היום [התקיים] לצד גורמי המקצוע, והתלוו [אליו] גם ותיקי ופעילי איגוד החוות: אליאב ליבי, יצחק סקלי, אורי כהן, חגי ניסים, עומר עתידיה, ליאור טל ונריה בן פזי. עם ישראל מצדיע לכם!".   ב-10 במרס 2025, נציגינו ה"ביטחוניסטים" ידעו לספר כי "החוות החקלאיות הן דרך אידיאלית להחזיק ולהגן על שטחים נרחבים במינימום משאבים". צא ולמד: "בניגוד לדימוי הרווח, החוות החקלאיות לא רק שאינן חתרניות, אלא הן חלק מפרויקט ביטחוני, חברתי וחינוכי חיוני של מדינת ישראל, כחלק מאסטרטגיה סדורה". מסתבר כי "ההישגים מדברים בעד עצמם": "כיום קיימות למעלה מ-100 חוות חקלאיות, השומרות על למעלה מ-600 אלף דונם של אדמות מדינה ביהודה ושומרון. מפעל החוות מתפרס על שטחים עצומים, ומחזיק יותר מפי שניים שטח מכל היישובים והערים ביהודה ושומרון יחד". וְדוּק: "מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוקמו לפחות 15 חוות חדשות בשטח".   ב-20 במרס 2025 נמסר בגאווה מ"מקור ראשון" כי "היוזמה החקלאית החדשה ביהודה ושומרון" הניבה "מעל 70 חוות". הקמפיין שהשיק "איגוד החוות" נועד "לגייס כמה שיותר תורמים קטנים, ובכך להגדיל לא רק את התמיכה הכספית, אלא גם את מעגל התמיכה האנושי סביב החוואים". התורמים ה"גדולים" נשארו עלומים.   תתחדשו!

פתח דבר ב-19 במרס 2025, חודשיים אחרי שהתפטר מהממשלה, איתמר בן-גביר נשבע שוב "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה". בעת שבועת האמונים של השר, חברי האופוזיציה נטשו כולם את המליאה, כאות מחאה. שבועת האמונים של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, ערוץ הכנסת – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים שבועת אמונים "שבועת אמונים", המקובלת בארץ ובעולם, היא הצהרה טקסית של נאמנות. ראש הממשלה מחויב, לפי סעיף 14 לחוק יסוד: הממשלה, להישבע אמונים בנוסח הבא: "אני מתחייב, כראש הממשלה, לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה, ולקיים את החלטות הכנסת". שר, כדוגמת איתמר בן-גביר, מחויב בשבועת אמונים בנוסח הבא: "אני מתחייב, כחבר בממשלה, לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה, ולקיים את החלטות הכנסת".   הדהוד העבר אירוע ההשבעה של השר איתמר בן-גביר, עם חידוש המלחמה ברצועת עזה, הדהד אירוע אחר – זה של "מורו ורבו", הרב מאיר כהנא, שהתרחש לפני למעלה מ-40 שנה.   הרב כהנא כיהן כחבר כנסת במשך קדנציה אחת בלבד (הכנסת האחת-עשרה, אוגוסט 1984–נובמבר 1988). הוא לא זכה למעמד רם ונישא כמו לזה של תלמידו, שהפך לשר בישראל, למרות שאיפתו המוצהרת "להיות ראש ממשלה בישראל".   פרקליטות המדינה כתבה לימים (בעניין פסילתו של ברוך מרזל להתמודד בבחירות לכנסת השש-עשרה), כי עם הבחרו של הרב כהנא לכנסת "הגבירו הוא ותנועתו את פעולתם הגזענית. כהנא פרסם והפיץ את רעיונותיו בכתובים, ניצל את במת הכנסת לנאומי הסתה נגד אזרחיה הערבים של המדינה; הפיץ הצעות חוק בעלות תוכן גזעני; תבע לעצמו זכות להפצת רעיונותיו הגזעניים בכלי התקשורת הממלכתיים; ניצל לרעה את חסינותו הפרלמנטרית ועורר ריב ומדנים בקרב תושבי ערביים אגב ביקורים ביישוביהם, עת ניסה 'לשכנעם' לעזוב את ישראל".   עם פסילת התנועה (בהתאם לסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, שחוקק במיוחד לצורכי העניין הזה), ובמסגרת ערעור בחירות שהתנועה הגישה לבית המשפט לבית המשפט העליון (1/88, 18.10.1988), זה החליט לדחות את הערעור בהתאם לקביעה: "המביא אֵיבה ומדנים ומעמיק תהום, קריאה לשלילה אלימה של זכויות, לביזוי שיטתי ומכוון של חלקי אוכלוסייה מוגדרים, המאובחנים לפי יסוד לאומי-אתני, ולהשפלתם באופן הדומה להחריד לגרועות שבדוגמאות בהן התנסה העם היהודי – כל אלה די בהם, לאור החומר הרב שהוגש לנו, כדי לבסס את המסקנה בדבר ההסתה לגזענות. עוצמת פעולתה של המערערת בכל צורותיה, הקיצוניות שבהצגת הנושאים ובמעשים המתלווים אליהם, והעיוות החמור של אופייה של המדינה ושל משטרה הנובעים מכך, כל אלה מַקנים למטרות ולמעשים את החומרה המפליגה, שדי בה כדי לבסס החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית". הרב מאיר כהנא נואם בכנסת, צילום מתוך אוסף הספרייה הלאומית – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים כבר בישיבה הראשונה, שבה השתתף (13 באוגוסט 1984), חרג הרב כהנא מהנהלים. כאשר נקרא, כשאר חברי הכנסת, להישבע אמונים, כאמור בסעיף 14 לחוק יסוד: הכנסת, הכריז הרב כהנא – תחת האמירה "מתחייב אני", בתשובה לשבועת האמונים שהוקראה על ידי זקן חברי הכנסת: "מתחייב אני", והוסיף מייד את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד לְעוֹלָם וָעֶד" [תהלים קי"ט, מ"ד]. דבריו עוררו מהומה באולם המליאה; אבל לאחר דין ודברים קצר קיבל יו"ר הכנסת את שבועת האמונים, "מחמת הספק". התברר כי היו בעבר תקדימים שבהם חברי הכנסת השתמשו בנוסח "מתחייב אני, בעזרת השם", אשר לא נחשב לחריגה.   הרב כהנא בכבודו ובעצמו "הסיר את הספק", כשנתיים מאוחר יותר, כאשר נתבע לוותר על אזרחותו האמריקנית בטענה שמי שנשבע אמונים למדינה זרה אינו יכול להיות אזרח ארצות הברית. הרב – שזיקתו לארצות הברית לא הייתה פחותה, ואולי אף עזה יותר, מאשר לישראל, ושם מצא אוזן קשובה וארנקים פתוחים – טען בבית משפט בארצות הברית כי לא נשבע את שבועת הכנסת, כפי שזו נקבעה; זאת כדי לשקף את דעתו, שאחריותו העיקרית היא כלפי חוקי הקב"ה.   כאשר התגלה ליו"ר הכנסת, שלמה הלל – מתנגד חריף של הרב כהנא, הסולד מדרכו, מתחילת הדרך – כי כוונתו של הרב הייתה להתנות את נאמנותו לחוקי המדינה בכך שלא תעמוד בסתירה לחוקי התורה, הוא ביקש את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה באותה העת, ושל אחרים. בהתאם לחוות דעתם, יו"ר הכנסת הזמין את הרב כהנא להישבע מחדש על נאמנותו. בשלב הזה (16.6.1987) הגיש הרב כהנא עתירה לבג"ץ. הוא ביקש שבית המשפט העליון ייתן לו סעד בכך שיצווה על יו"ר הכנסת להביא טעם מדוע לא יבטל את כוונתו לקרוא לו להישבע שוב.   לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה (בתחילת יוני 1987), נענה הרב כהנא להזמנתו של יו"ר הכנסת; אבל לאחר הקראת נוסח השבועה, הכלולה בסיף 14, שב הרב כהנא והצהיר – כפי שהודיע מראש – באותה הצורה כמו בעבר, בתוספת הפסק האמור מתהלים. יו"ר הכנסת קבע מייד כי "השבועה הייתה כלא הייתה, ודינה כהצהרה פסולה. לכן יישללו [מהרב כהנא] הזכויות, והוא לא יוכל לפעול כחבר כנסת".   בג"ץ (400/87, 29 ביוני 1987) פסק: "הוספת הפסוק מספר תהלים, מתוך כוונה נסתרת להעמיד את דין התורה מעל חוקי המדינה היא מעשה פסול, ואף נגוּע באי-יושר, שאינו הולם התנהגות של נבחר עם". לפיכך, בית המשפט חייב את הרב כהנא – אם ברצונו להיות חבר כנסת – להישבע שוב כראוי. עם דחיית העתירה שהגיש, נאלץ הרב כהנא להישבע אמונים מחדש – הפעם בלי תוספות.   רבים מחברי הכנסת ראו ברב כהנא מוקצה מחמת מיאוס, ונהגו לצאת מהמליאה בזמן שנאם – כפי שעשו בטקס ההשבעה של תלמידו, איתמר בו-גביר בימים אלה. בשל המצוקה הזאת, הרב כהנא נדרש לא פעם להשתמש בביטוי, "אדוני היושב ראש, כנסת ריקה".   תיקונים מתבקשים בשבועת האמונים סדרי השבועה של חברי הכנסת נקבעו בחוק (תשנ"ד-1994), באופן הבא: "יושב ראש הכנסת, או יושב ראש הכנסת בפועל, ישוב ויקרא את שבועת האמונים באזני חברי הכנסת, וכל אחד מחברי הכנסת יקום, בזה אחר זה, ויצהיר: 'מתחייב אני'".   בתיקון מס' 23 (תשנ"ו-1996), נקבע – בעקבות הניסיון המצטבר – בסעיף 15 "(א) חבר הכנסת יצהיר אמונים... (ב) סדרי השבועה ייקבעו בחוק". בסעיף 16 נקבע במיוחד, באשר ל"אי-הצהרה": "קרא יושב ראש הכנסת לחבר הכנסת להישבע אמונים, והחבר לא עשה כן, לא ייהנה החבר מזכויותיו של חבר הכנסת כל עוד לא הצהיר".   הכשרת התנועה הכהניסטית ושבועת האמונים של השר בן-גביר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הכשיר את מפלגת עוצמה יהודית – ובמשתמע גם את התנועה הכהניסטית כולה – בצרפו אותה לקואליציה שלו.   בנימין נתניהו התחייב, פעם אחר פעם, שאיתמר בן-גביר לא יכהן כשר בממשלה שיקים. לדוגמה, בריאיון טלוויזיה באמצע פברואר 2021 אמר נתניהו נחרצות כי "איתמר בן-גביר אינו כשיר להיות שר...הוא יכול להיות הרבה דברים, אבל הוא לא יהיה שר". יחד עם זאת, בן-גביר עצמו טען לימים כי בכירי מפלגת הליכוד אמרו לו כי אם יסכים להיכנס ממשלה עם מנסור עבאס, יוכל "לקבל כל תפקיד של שר במדינת ישראל, למעט שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר ושר המשפטים". ההבטחות הללו לתפקידים מעידות יותר מכל על תהליך הלגיטימציה שעבר איתמר בן-גביר בידי ראש הממשלה   ראש הממשלה בנימין נתניהו הפעיל למעשה לחץ כבד כדי להבטיח את החיבור בין מפלגת עוצמה יהודית לבין המפלגה הציונית הדתית של בצלאל סמוטריץ', ובכך הבטיח את כניסתו של איתמר בן-גביר לכנסת. מעורבותו לא הייתה שולית, אלא מכרעת ממש. הוא דחף בכל כוחו לאיחוד, ואף הציע לבצלאל סמוטריץ' תיקים בממשלה ומושב אחד מרשימת הליכוד בתמורה להסכמתו.   דובר הליכוד, יונתן אוריך, הוציא הודעה (באמצע פברואר 2021), שבה נאמר: "איתמר בן-גביר לא רץ לבד. הוא חלק מהציונות הדתית. היא שותפה שלנו, ותהיה בקואליציה איתנו כאשר הקים ממשלת ימין על מלא". לדברי איתמר בן-גביר עצמו, עוד קודם לכן, "נתניהו דחף שנהיה שם, והביע את קולו פעם אחר פעם שאנחנו צריכים להיות חלק מהבלוק הזה".   עמדתו הזאת של נתניהו הייתה שונה מהותית מזו של ראש ממשלה אחר ממפלגת הליכוד, יצחק שמיר, שאמר עם היכנסו של הרב מאיר כהנא לכנסת כי הוא "דמות מסוכנת". בעוד שיצחק שמיר שידר מסר כי רעיונותיו של הרב מאיר כהנא אינם לגיטימיים כחלק מהשיח החברתי והפוליטי בישראל, בנימין נתניהו הלך כברת דרך ארוכה כדי לנרמל אותם הרעיונות והתפיסות, והכניס אותם בדלת הקדמית, כחלק מהשיח הציבורי הלגיטימי בחברה הישראלית   אחרית דבר בדומה לחבר כנסת, איתמר בן-גביר נדרש כשר לעמוד במחויבות "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה". זהו אתגר שהגשמתו, הלכה למעשה, מחייבת הוכחה.

הערכה מקצועית של המציאות הפוליטית-חברתית בישראל, המבוססת על ניתוח סוציולוגי ואנתרופולוגי מעמיק, והתייחסות מוגדרת לתחום האתיקה הצבאית, מובילה לשתי מסקנות מרכזיות. המסקנות האלו, בצירופן יחדיו, מגדירות את הפרמטרים האופטימליים למחאה ולמאבק ציבורי בעת הנוכחית.   ציווי מוסרי-ערכי ראשון – השבת החטופים המשך המאמץ הלאומי להשבת החטופים – כולם, ללא דיחוי – הוא צו השעה. העניין הזה צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו. מעבֵר למחויבות האתית המעוגנת במסורת היהודית, המציבה את הציווי "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", זוהי אבן יסוד בתפיסה הדמוקרטית-ליברלית הישראלית. "ערך הרעות", המהווה נדבך מרכזי ב"רוח צה"ל", מגלם את חובת המדינה להגן על אזרחיה ולפעול להצלתם. המסמך המכונן של צה"ל מנסח זאת באופן חד-משמעי: "החייל יפעל תוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם, כאשר הם זקוקים לו או תלויים בו". התעלמות מהערך הזה, או שחיקתו, תִגבה מחיר חברתי ומוסרי-ערכי כבד מהחברה הישראלית. "ערך הרעות" אינו רק עיקרון צבאי, אלא פרדיגמה חברתית המעצבת את חוסנה המוסרי-ערכי של החברה הישראלית בכללותה. השלכה מאחורי גוונו של ה"רעות המקודשת בדם", ומניעה ממנה "לשוב בינינו ולפרוח", תהיה בכייה לדורות.   ציווי מוסרי-ערכי שני – שימור המשטר הדמוקרטי מעבֵר לדגש החיוני והבלתי מתפשר על החזרת החטופים, כולם ועכשיו, אופי המאבק הנוכחי הוא "מִשטרי" במהותו. המכשול העיקרי לקיומה של דמוקרטיה ליברלית בישראל הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו והממשלה בראשותו. זו כוללת יסודות אידיאולוגיים מהימין הרדיקלי והקיצוני – בעלי מאפיינים משיחיים וגזעניים. ניתוח חברתי-פוליטי של דינמיקת הכוח בממשלה הנוכחית מצביע על כך שגורמי הימין הרדיקלי לא יפעלו לריסון ראש הממשלה, אלא להיפך – ידחפו לפעולות המערערות את יסודות המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק. המגמה הזו משתלבת בתופעה גלובלית של עליית הפופוליזם האוטוריטרי, המאיימת על דמוקרטיות ליברליות ברחבי העולם. בחינה ביקורתית של הרטוריקה הממשלתית חושפת פער מהותי בין ההצהרות על "השבַת האיזון" למערכת הדמוקרטית לבין המציאות בפועל, המתאפיינת בערעור מכוּון של מוסדות דמוקרטיים ותהליכים חוקתיים. הדיסוננס בין הצהרות על חיזוק הדמוקרטיה לבין פעולות המחלישות אותה מהווה תסמין מובהק למשבר משטרי עמוק.   שילוב הציוויים המוסריים-ערכיים והמלצות אופרטיביות השילוב המִצרפי של הציוויים האמורים מוביל למסקנה אופרטיבית ברורה: המחאה הציבורית נדרשת להתמקד במטרה קונקרטית ואחידה: הפלת הממשלה הנוכחית, וקיום בחירות חדשות – שבלעדיה הסיכוי להחזרת החטופים מתאפס והולך. אסטרטגיה אפקטיבית תדרוש גיבוש קואליציה רחבה של כוחות חברתיים – הכוללת פוליטיקאים, מובילי דעת קהל, ראשי המגזר העסקי, מנהיגים דתיים, ומגזרים נוספים. הקואליציה הזו צריכה לאמץ מסר אחיד, ברור ונחרץ, המשלב את שני הציוויים המוסריים-ערכיים האמורים לכדי מטרה מגובשת אחת. לכידות חברתית סביב מטרה משותפת אחת, ומסר אחיד, מגבירים את הסיכוי להשפעה חברתית-פוליטית אפקטיבית. הפרדיגמה המוצעת כאן – שמשמעה, "הכל או לא כלום"; קוממיוּת או כאוס – משקפת הבנה של תהליכי שינוי חברתי-פוליטי ושל התנאים הנדרשים להצלחת מחאה ומאבק ציבוריים בעת משבר לאומי. צילום: עידן ירון * גרסה מקוצרת התפרסמה באתר "חדר מלחמה", 20.3.2025.

מי שמבקש להבין נכוחה את מהות המדיניות שעומדת מאחורי מפעל החוות החקלאיות או חוות הרועים ביהודה ושומרון, מוזמן להקשיב רוב-קשר לדבריו של מנכ"ל מועצת יש"ע, עומר רחמים , שנאמרו לאחרונה (17 במרס 2025) בוועדת המשנה לענייני איו"ש של ועדת החוץ והביטחון.

באתר "נלחמים על החיים" – "הנותן גיבוי ביטחוני, מודיעיני, לוגיסטי, ותודעתי לתושבי יהודה ושומרון, במטרה למנוע את הטבח הבא ולהפיק לקחים מהטבח בדרום, כדי להגביר את ביטחון התושבים בחוות, בגבעות, ביישובים ובערים" – צוין אירוע "שנתיים לרצח האחים הלל ויגל יניב" (שנפלו חלל בפעולת אֵיבה בכפר חווארה, שעל כביש 60, ב-26 בפברואר 2023).   הפיגוע המחריד ראוי לכל גינוי, אבל אינו צריך להתבטא ב"טרור-נגדי", המבוצע על ידי אזרחים לא מורשים. "הדרישה הפשוטה והנכונה" של נערי הגבעות "למחוק את חווארה", אינה אלא נפשעת. חדשות הגבעות, פורים, 3.3.2023 – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים מדאיגה במיוחד הטענה כי "זה אולי נשמע קצת רחוק מהמציאות, אבל בעזה ראינו ש'כאשר רוצים – יכולים". התרעתי כאן לא פעם על "העזתיזציה של יו"ש".   ימים אחדים לאחר מכן התפרסמה באתר "נלחמים על החיים" הקריאה הבאה: "18 חודשים מאז הטבח הנורא. לא שוכחים את הרוע, את האכזריות, את כל הנרצחים הקדושים. לא שוכחים את מה שהבטחנו לעצמנו שוב ושוב בימים הקשים: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח'. אין לנו תקומה בלי נקמה!". ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית), יו"ר הוועדה לביטחון לאומי, נחקר על ידי המשטרה בעקבות התבטאויותיו מייד לאחר אותו פיגוע. החקירה נפתחה באישור היועצת המשפטית לממשלה. פוגל שיבח בדבריו את תוצאות פעולת התגמול [הפוגרום] של נערי הגבעות בכפר חווארה.   בריאיון ל"גלי ישראל", אמר פוגל: "מפסיקים עם חוסר הרצון לענישה קולקטיבית, כי זה לא מתאים לכל מיני בתי משפט. אני מוריד את הכפפות. יצא מחבל מחווארה – חווארה סגורה ושרופה. זה מה שאני רוצה לראות. רק ככה נשיג הרתעה. אם נתנהל בכפפות, לא נקבל הרתעה. אם נפסיק להתיישב, לא נשיג ריבונות".   בריאיון נוסף, ברדיו גלי צה"ל, אמר פוגל: "את אפקט ההרתעה שהושג בעקבות אותם 'פוגרומים' לא השיגה מדינת ישראל מאז חומת מגן ביהודה ושומרון. [אני] רואה [זאת] בעין יפה מאוד אפילו, כי בחווארה הבינו שיש פה מאזן אימה שצה"ל כרגע לא משיג אותו, כי אני רוצה שצה"ל ישיג אותו. אני רוצה לראות כל מקום שהמחבלים יוצאים ממנו 'בוער מטאפורית'".   חבר הכנסת פוגל נחשד בהסתה לטרור. הוא נחקר ארוכות, והתיק נסגר רק לאחר 14 חודשים (ללא הסבר לגבי נימוקי הסגירה).   הדוגמה של חבר הכנסת, ושל אנשי ציבור אחרים שהביעו דעות דומות – כמו סגן ראש מועצת שומרון, דוידי בן ציון, שכתב בחשבון הפייסבוק שלו: "הנס שקרה לפני יומיים לא קרה היום. באותה נקודה שבה נפצעה ילדה מזריקת אבן, נרצחו לפני שעה שני תושבי השומרון חפים מפשע", והצהיר: "את העיירה חווארה צריך למחוק. המקום הזה הוא קן טרור, והענישה צריכה להיות כלפי כולם. מספיק עם דיבורים יפי נפש על בניה וחיזוק ההתיישבות" – סייע להסלמת המצב המסוכן.   הדרישה "למחוק את חווארה ואת כל כפרי הטרור", מהדהדת דומיסייד אם לא ג'נוסייד. ההתבטאות כולה מחייבת טיפול תקיף של הגורמים האמונים על שלטון החוק. יש לקבוע קווים אדומים ברורים יותר לגבי הרעה החולה הפושה בארצנו של הסתה לאלימות, לגזענות ולטרור. אני סבור כי מנהיגים בכלל – ומנהיגים דתיים בפרט – ראויים לענישה בעקבות דברי הסתה חוזרת ונשנית. כאשר קווים כאלה לא נקבעים, ההתבטאויות מסלימות, ואיתן גם ההסתה הפרועה. כך התפרסמה, בראשית מרס 2025, ההודעה הבאה בצ'אט של קבוצת "נלחמים על החיים": "במשך שנים ארוכות – בידיים כבולות, באג'נדות משפטיות ובמוסר מזויף – צה"ל סיכן חיילים בלוחמה בסמטאות האויב, ונמנע מלהרוס את מעוזי הטרור; אבל המלחמה בעזה לימדה אותנו שאפשר גם אחרת. כמו בעזה – גם ביהודה ושומרון וכל מקום שצריך: הגיע הזמן לתת לצמ"ה [ציוד מכני הנדסי] לדבר, לשטֵח את השכונות שבהן המחבלים פועלים, את הכפרים שמהם נזרקים אבנים, עד שהאויב ייכנע". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים   בישראל, קשה לראות את המנהיגים הדתיים הבכירים, ואת המוסדות הדתיים, תומכים בבירור ב"שלטון החוק" – לפחות ככל שזה נראה בעיניהם כמנוגד ל"דבר ההלכה". הרבנים הקיצונים לא רק שלא מגבים את החוק, אלא קוראים לעיתים לפרוע אותו, תוך הפעלת אמצעים אלימים.   רבה של העיר צפת, הרב שמואל אליהו, התייחס לפוגרום בחווארה, ואמר כי "גם אם תשרוף 20 מכוניות, ו-20 בתים, עדיין לא התחלת [בנקמה הנדרשת]... צריך "לשבור זרוע רשעים" [תהלים י', ט"ו], ו"להקהות את שיניהם" [הגדה של פסח]... אתה לא יכול להכרית את הזוהמה הזאת". לכן, לדבריו, "רק לקב"ה יש את יכולת לנקום את דם הנרצחים". עם זאת, הוא כתב בספרו הלכות מלחמה ושלום , כי "צריך הלוחם לזכור תמיד כי שֵם ה' מתגלה בנשק שלו, ולדעת כי הירייה שלו היא המשך מלחמת ה' בעמלק ובכל כוחות הרוע בעולם". הוא הבהיר: "חשוב מאוד כי לפני כל מלחמה נבין היטב את הסכנה הגדולה שיש בקיומו של העם השטני הזה. שנבין כי השארתו בחיים תהיה בכייה לדורות".   בהקשר הזה, ראוי להזכיר את דבריו של הרב משה בלוי – מנהיג העדה החרדית בירושלים, מראשי אגודת ישראל בארץ-ישראל, בנאום שנשא בתקופת המאורעות ביישוב היהודי: "אֵל המנהיגים היהודים: אמנם ידיכם לא שפכו את הדם, יש לקבל בוודאות שאתם מתנגדים למעשי אלימות וכל שכן לרצח. אבל לא הייתם זהירים בדבריכם. כאשר ידוע לכם שישנם צעירים העלולים לבוא לקיצוניות מופרזת, ושכּל דבר בלתי מחושב על ידיכם עלול להתפרש על ידם כקריאה למרד וכעידוד למעשי אלימות. עליכם להתחשב יותר עם דבריכם, ואל לכם לשפוך שמן על מדורת ההתלהבות של בני הנעורים". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים