תוצאות החיפוש

אני מאמין שהחזקה ונשיאה של נשק בידי יחידים לא הגיונית בחברה מסודרת, בעלת כוחות אכיפת חוק ורשויות ביטחון מדינתיים רשמיים. (סוציולוג אמריקני – Prof. George Lundskow)   מדיניות מרחיבה של רישוי כלי ירייה אינה רק בעיה לרשויות אכיפת החוק ולכוחות הביטחון. היא מציבה אתגר לעצם האפשרות לקיים חברה דמוקרטית פתוחה. (סוציולוג ופסיכיאטר אמריקני – Jonathan M. Metzl)   תרבות הנשק האמריקנית מכינה אותנו לאוטוריטריוּת ולשקיעה של הדמוקרטיה. (היסטוריונית אמריקנית – Prof. Ruth Ben-Ghiat)   נשק כערך "התיקון השני" לחוקת קובע כי "אין להגביל את זכותם של בני אדם והחזיק נשק ולשאתו". הזכות היסודית הזאת, המושרשת בעבר הקולוניאלי, התקבעה והתמסדה. בהתאם לרוב ההערכות, קיימים בארצות הברית יותר כלי נשק מאשר בני אדם.   ישראל:  בהמנון הפלמ"ח מופיעה השורה "כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק". לפי האקדמיה ללשון העברית, הצירוף "בָּחוּר וָטוֹב" לקוח מתיאורו של שאול בספר שמואל: "וְלוֹ [= לְקיש] הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּו" (שמואל א', ט', ב'). המילה "נֶשֶׁק", במובן "כלי מלחמה" עתיקת יומין – עוד מימי המקרא.   נשק – חברה ופוליטיקה סקר של מרכז המחקר פיו – מכון מחקר אמריקני שמרכזו בוושינגטון, המספק מידע על נושאים חברתיים, דעת קהל ומגמות דמוגרפיות המעצבים את ארצות הברית והעולם – שנערך ביוני 2023 בעבור העיתון הניו-יורק טיימס , העלה את התוצאות הבאות:   סיבה להחזקת הנשק: לגבי רוב בעלי הנשק בארצות הברית, "הגנה" היא הסיבה העיקרית להחזקתו.   בעלות כללית על נשק: ככלל, כמעט שליש (32%) אומרים שהם בעלי נשק; עוד 10% אומרים שמישהו אחר במשפחה בעל נשק.   עיר – כפר: בעלות על נשק רווחת הרבה יותר תושבי אזורים כפריים [אצלנו, ביהודה ושומרון] (47%) מאשר בקרב תושבי פרברים (30%) או ערים (20%).   גברים – נשים: 40% מהגברים אומרים שהם בעלי נשק; זאת בהשוואה ל-25% מן הנשים.   לבנים – שחורים ואחרים: שיעור הלבנים נושאי הנשק גבוה יותר משמעותית מאשר שיעור השחורים, ההיספנים והאסייתים.   חלוקה מפלגתית: רפובליקנים, ובמיוחד רפובליקנים קונסרבטיבים, הם בעלי סבירות גבוהה יותר להיות בעלי נשק מאשר דמוקרטים: כחצי (51%9 מהרפובליקנים הקונסרבטיבים הם בעלי נשק; זאת בהשוואה ל-38% מהרפובליקנים המתונים, 24% מהדמוקרטים הקונסרבטיבים והמתונים, ו-16% מהדמוקרטים הליברלים.   הזיקה בין נשק לבין ימין רחוק – ימין רדיקלי-דתי, ובעיקר ימין קיצוני – הדוקה, הן בארצות הברית, הן בישראל. נשק הוא לפיכך סוגיה מרכזית בכל דיון בתנועות של ימין רחוק.   פרופ' ג'ונתן מֵצל, סוציולוג ופסיכיאטר בהכשרתו, ומומחה מוביל בארצות הברית למדיניות נשק, מתייחס בעיקר לסיכון הכרוך בשימוש בנשק בידי אזרחים מהשורה, ולדרכים השונות של פגיעה מנשק חוקי. עם זאת, הוא מצביע גם על איוּם רלוונטי לא פחות – על עצם השיטה הדמוקרטית, ועל שלמות המדינה: "אמריקנים לא הבינו שהפצת הנשק בקרב האוכלוסייה היא סיכון לא רק לבריאות של בני אדם, אלא גם לדמוקרטיה עצמה. נשק מוצג כאמצעי להגנה עצמית, אבל בפועל הוא משמר ואף מקדם סדר יום של מפלגות הימין. נשק הוא כלי של הימין, ותומכיו הם אלה שמתחמשים".   בארצות הברית מתנהל בשנים האחרונות דיון סוער באשר ל"תיקון השני" לחוקה (שהוזכר לעיל). זכויות נשק ובקרת נשק הפכו לסוגיה מעוררת מחלוקת.   גישת ה"הרתעה (deterrence), הקונסרבטיבית מיסודה, נוטה לתמוך באכיפת חוקי הנשק הקיימים, ובהחלת עונשים חמורים על שימוש לא חוקי בכלי ירייה. האמונה היא שככל שאזרחים יהיו בעלי אמצעי ירייה רבים יותר, כך השימוש העברייני בכלי ירייה יורתע ויופחת.   גישת ה"מניעה" (interdiction), הליברלית מיסודה, נוטה לתמוך בצעדים המרסנים נגישות לכלי ירייה. האמונה היא שזוהי השיטה היעילה ביותר לפיקוח ולבקרה על שימוש בכלי נשק.   הקיטוב בין קונסרבטיבים (ימין) לבין ליברלים (שמאל) בארצות הברית התבטא לאחרונה בסוגיית ההחזקה והנשיאה של רובי סער (רובים אוטומטיים-למחצה, בעלי מאפיינים של רובים צבאיים – כמו הרובה הפופולרי AR-15, הגרסה האזרחית של רובה הסער M-16) על ידי אזרחים. בנושא הזה, הפער בין ימין לשמאל התגבר במידה רבה. רובי סער הפכו עם הזמן לסמל של חוסר הסובלנות של הימין הרחוק ביחס לקידום מגמת השוויון בארצות הברית של אמריקה.   המגֵנים הנלהבים ביותר על הזכות האזרחית לשאת כלי ירייה הם קונסרבטיבים. הם נוטים להאמין בהיררכיות חברתיות נוקשות, המחוזקות על ידי תחושות של עליונות דתית-לאומית (בארצות הברית – עליונות של לבנים על פני שחורים; במקבילה בישראל – עליונות של יהודים על פני ערבים).   ככלל, קונסרבטיבים (רפובליקנים) הם בעלי סיכוי של פי שניים להיות בעלי נשק מאשר דמוקרטים (ליברלים). ככלל, בעלי נשק בארצות הברית נוטים להיות – מעבֵר לשיעורם באוכלוסייה – קונסרבטיבים לבנים, נשואים, גרים באזור כפרי או עירוני-למחצה.   ישראל:  בסקר שערך מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה, בשלהי מרס 2024, התברר כי פילוח היהודים לפי מחנות פוליטיים, בהתאם למידת תמיכתם במדיניות מרחיבה לנשיאת כלי ירייה שהנהיג השר בן-גביר, העלה כי 64.5% מהימין השיבו כי המדיניות החדשה משפרת את תחושת הביטחון שלהם; מיעוט בקרב מצביעי המרכז והשמאל (31.5% ו-17.5% בהתאמה).   נשק ודת מחקר עכשווי העלה כי דת ובעלות על נשק מקיימים גם הם (בדומה לזיקה הפוליטית) קשר אמיץ. כך לדוגמה, פרוטסטנטים אוונגליסטים מחזיקים בנשק הרבה יותר מאשר האוכלוסייה הכללית בארצות הברית.   נשק ומדיניות ממשלתית מאז סוף המלחמה הקרה – ולמרות ההסתערות על הקפיטול בארצות הברית (ינואר 2021) – הדמוקרטיות מאוימות פחות על ידי כוחות חמושים שמסתערים על השלטון, ויותר על ידי ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי, מרוקנות את הדמוקרטיה מבפנים, ומשתמשות בכלים חוקיים כדי לרכז בידיהן כוח, ולהסיר רסנים שמגבילים את השלטון.   המצב מחריף עוד יותר כאשר תנועות חברתיות של ימין קיצוני – במסווה או שלא במסווה – הופכות לתנועות חצי-פרלמנטריות, ועושות מאמץ, באמצעות לגיטימציה של תנועות ומפלגות הגמוניות, לתפוס עמדות כוח שלטוניות.   ישראל:  בישראל, תנועה קיצוני כמו זו הכהניסטית השיגה אכן שליטה על משאבים לאומיים-מדינתיים בכלל, ועל משאב הריבונות המרכזי – זה של כלי הירייה – השמור בדרך כלל כמונופול של המדינה בפרט.   מדיניות רישוי כלי ירייה בביצוע מדיניות רישוי כלי ירייה מתקיים מתח מתמיד בין הדוגלים בגישה "מרחיבה" לבין הדוגלים בגישה "מצמצמת". הראשונים, בדרך כלל מחוגים קונסרבטיביים, מדגישים את הביטחון האישי הכרוך בהחזקה ובנשיאה של כלי ירייה בידי אזרחים החשופים לסיכונים; השניים, בדרך כלל מחוגים ליברליים, מדגישים את הסיכון האישי והציבורי הכּרוך בהחזקה ובנשיאה של אותם הכלים.   השלכות מחקרים מהעשור האחרון מורים על כך ששיעור מקרי המוות שנגרמו כתוצאה מכלי ירייה עולה ככל שיש כלי נשק רבים יותר בידיים פרטיות, ושישנו מִתאם ברור בין מידת הנגישות לכלי ירייה בבעלות פרטית לבין מקרי רצח והתאבדות, במיוחד בהקשר של אלימות במרחב האינטימי בתוך הבית והמשפחה ושל רצח נשים.   המספרים האלה הוצגו בין השאר בנייר עמדה שהגיש "פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה" לוועדה לביטחון לאומי. כך לדוגמה מחקר שנערך ב-106 מדינות הראה שמספר מקרי המוות, בהמתה או בהתאבדות, עמד על 10.6 לכל 100 אלף תושבים בארצות הברית, שבה נשק נמכר לכל דורש, לעומת מדינות אירופה: 2.7 בצרפת, 2.1 בקנדה, 0.9 בגרמניה, 0.6 בספרד. מסתבר כי מקרי המוות בארצות הברית גבוהים יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת.   מחקר מקיף אחר הראה שהסיכוי של אדם שחי בבית שבו נשק למות מירי כפולים משל אנשים שחיים בבתים נטולי נשק, וכי נשק בידיים פרטיות מעלה את הסיכוי לפגיעה בנשים על ידי בני זוגן פי שבע.   בכל מקרה, מבחינת הימין הרחוק, זכויות נשק הפכו לחשובות יותר מאשר בטיחות הציבור (בישראל – זה היהודי, ובעיקר זה הערבי). בעוד שרוב האמריקנים (61%) אומרים שקל מדי להשיג חוקית נשק בארצות הברית; 30% אומרים שהיא סבירה, ו-9% שהיא קלה מדי – רוב מכריע של דמוקרטים (86%) אומרים שקל מדי להשיג חוקית נשק; זאת לעומת כשליש (34%) בלבד מן הרפובליקנים. Permission: Activestills.org (מדיניות רישוי כלי ירייה בישראל עד ל אירועים שנלוו למבצע שומר החומות, מאי 2021, תיסקר בחלק הבא).

יהונתן קוזניץ הוא ראש המועצה המקומית קרני שומרון (החל מ-2024). הוא נולד וגדל במקום, למד בישיבת בני עקיבא גבעת שמואל ובישיבת בני עקיבא השומרון בקרני שומרון (חלק מרשת חינוכית ציונית-דתית מרכזית), למד במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט (שיו"ר הוועד המנהל שלו הוא זבולון אורלב, חבר כנסת ויו"ר המפדל לשעבר, ושר הרווחה בממשלת ישראל), ופעיל בתנועת הימין "אם תרצו" (שמטרתה "חיזוק ערכי הציונות בישראל"). עם הגשת מועמדותו לתפקיד ראש המועצה, אתר "סרוגים" כתב: "מועמד נוסף לרשות המועצה הסרוגה".   קוזניץ אמר לאחרונה כי "חלק מהריבונות זה לעודד הגירה מרצון של ערביי יו"ש. ג'נין צריכה להיות כמו חאן-יונס. ברגע שאנחנו נחריב את המקומות האלה, ממילא אין לאן לחזור".   קוזניץ הבהיר כי "אין הבדל בין האוכלוסייה בעזה לבין האוכלוסייה ביו"ש. מדובר באותו אויב צמא דם, שמקדש רצח והרג של יהודים. הגיע הזמן להעמיק את המבצע למלחמה במחבלים וברשות הפלשתינית בכל יהודה ושומרון, ולא רק בצפון השומרון. בנוסף, לבצע עידוד הגירה מרצון במקביל, בדיוק כמו בעזה". הוא כרך יחדיו את הדרג המדיני ואת הדרג הצבאי, וקרא להם: "זה הזמן לפעול".   בהתאם לניסוחו של קוזניץ, כנראה שגם "אין הבדל בין הציונות הדתית לבין התנועה הכהניסטית", לפחות בגרסאות מסוימות שלה. אין לפיכך פלא כי קוזניץ היה המועמד המועדף על מפלגת "עוצמה יהודית" בבחירות המקומיות, שפרסמה רשימה של "ראשי מועצות בהם התנועה תומכת".   קוזניץ זכה, בצדק, לתמיכתה של התנועה הקיצונית "נלחמים על החיים" – שמקדמת את המסר "אין עתיד בפלסטין" – שאישרה את דבריו "הגירה מרצון – או מחוסר ברירה. יש רק דרך אחת: רק כאשר הערבים יבינו שאין עתיד ב'פלסטין', ויהגרו מעזה, מיו"ש, מיפו ומאום אל-פאחם – עם ישראל יוכל לממש את תפקידו האמיתי: להיות אור לגויים". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

ממשלת ישראל, ובראשה בנימין נתניהו, הזהירה את חמאס כי אם לא יקבל את דרישותיה, תונח על השולחן שוב "תוכנית האלופים".   בהתאם, צה"ל יהרוס את הבניינים שעדיין עומדים על תילם ברוב חלקי רצועת עזה, חוץ מאשר באזורי מחסה מוגדרים בדרום הרצועה. כמו כן, רק באזורים האחרונים יחולק מזון.   על חומרת התוכנית עמדתי כבר בעבר, בסיועו של תא"ל (מיל') צבי פולג. משמעויותיה הלאומיות והבינלאומיות מרחיקות לכת. דמיטרי מרטינוב, "בעלת האוב מעין דור", 1857 (נחלת הכלל)

לאחרונה עלתה הסוגייה של "סימטריה" בנוגע ליחס לנשים, לכבודן ולצניעותן, בזמן מלחמה – באשר ללוחמי-מחבלי חמאס מצד אחד, ולוחמים ישראלים מצד אחר.   עצם העלאת סוגיית ה"סימטריה", כדי להצדיק מעשים חריגים, היא נוהל מורגל של הימין בישראל. יוצא מהשוואה כזאת כי מעשיהם של לוחמים ישראלים "חמורים פחות" ב"יחס ל...". בהליך כזה, הנטייה היא לחזור במהרה ל"מלחמת העולם השנייה" (שבעקבותיה התפתח הדין הבינלאומי ההומניטרי), ולא פעם גם ל"מעשי הנאצים". השוואה עם ה"נאצים" מתירה כל רסן.   בשאלות ערכיות-מוסריות מהסוג הזה אין לעסוק כלל בשאלת ה"ביחס ל...". ערכי המוסר ו"רוח צה"ל" אינם תלויים בשום דרך במעשי אויבינו. מסמך "רוח צה"ל" יונק ממקורות מגוונים: מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו כצבא ההגנה לישראל; מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטיים, חוקיה ומוסדותיה; מסורת העם היהודי לדורותיו. כמו כן: ערכי מוסר אוניברסליים, המבוססים על ערך האדם וכבודו.   אף לא אחד ממקורות היניקה האלה מתייחס למוסר של ארגוני טרור, או למעשי זוועה המתנהלים מטעמם או בחסותם. צה"ל, מפקדיו וחייליו צריכים לשמור על ניקיון כפיהם וטוהר נשקם.   "נקמה" אינה אחד מ"עקרונות המלחמה" או מ"אבני היסוד" של צה"ל. בינה לבין אסטרטגיה או טקטיקה צבאית אין דבר וחצי דבר.   המִשמעת הצבאית, והפעילות בהתאם לחוקי המדינה ולפקודות ולהנחיות של המטה הכללי והמפקדים בשטח הכפופים להן צריכה להיות אבסולוטית. כל מי שמפר אותה חייב להישפט ולהיענש בהתאם לחוק.   לא ייתכן שבשולי הצבא בכלל, וביחידותיו הלוחמות בפרט, יתפתחו גידולי פרא כמו מיליציות הפועלת ברוח אחרת, ומנהיגות כללי לחימה המתבססים על ערכים שונים. על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

קבוצת "נלחמים על החיים" ("מטה הנותן גיבוי ביטחוני, מודיעיני, לוגיסטי ותודעתי לתושבי יהודה ושומרון, במטרה למנוע את הטבח הבא, ולהפיק לקחים מהטבח בדרום כדי להגביר את ביטחון התושבים בחוות, בגבעות, ביישובים ובערים") הביאה את דבריו של שר הביטחון ישראל כ"ץ, כפי שפרסם אותם עמית סגל: "40 אלף פלסטינים התפנו עד כה ממחנות הפליטים ג'נין, טול כרם ונור א-שמס, והם כיום ריקים מתושבים. גם פעילות אונר"א במחנות הופסקה. הנחיתי את צה"ל להיערך לשהייה ממושכת במחנות שטוהרו למשך השנה הקרובה, ולא לאפשר חזרת תושבים ולטרור לחזור ולצמוח".   הערת מנהלי הקבוצה על הדברים מאירת עיניים: "הראש מתחיל להשתנות – כל הכבוד... רק ככה אפשר לנצח! אין להם עתיד ב"פלסטין". Permission: Activestills.org

בדברים שלהלן אציע לראשונה את המסכת הכוללת המתייחסת לעיירה חווארה ולעימותים שהתחוללו בין תושביה לבין מתנחלים בכלל ונערי גבעות בפרט. במוקד הדברים יעמדו הפרעות (rampage) שהתרחש בעיירה ב-26 בפברואר 2023. התייחסות כזאת חיונית במיוחד בעקבות הגשת תביעה של תושבי העיירה בעקבות הפרעות, בשלהי פברואר 2025 (ראו פרטים להלן).   העיירה חווארה (حُوّارة) היא עיירה פלסטינית בנפת שכם, הממוקמת 7.3 ק"מ מדרום לעיר שכם. תושבי העיירה, המונה כ-7,000 נפש, מוסלמים. הרחוב הראשי של העיירה בנוי לאורך כביש 60 – כביש האורך הארצי ביו"ש, המתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת.   מהרחוב הראשי משתרעת העיירה לשני הכיוונים. מצפון לעיירה מתפצל כביש עוקף שכם דרום – למערב, וכביש הגישה לאיתמר ולאלון מורה – למזרח. בגבעה ממערב לעיירה נמצא היישוב יצהר, ומצפון לעיירה, על הר גריזים, היישוב הר ברכה. בין העיירה לשכם מפריד מחסום חווארה. ליד העיירה נמצאות מחצבות אבן לבנייה, ורבים מתושביה עובדים בענף. אוכלוסיית חווארה מורכבת מבני שתי חמולות, המחולקות למשפחות: משפחת עודה ומשפחת אתמדה.   היסטוריה של עימותים לטענת המתיישבים בגב ההר, מלווה אותם כבר שנים התחושה שכל רגע הם ומשפחתם יכולים להיפגע בדרכם לעבודה או בחזרה הביתה.   לאורך השנים התקיימו אירועים רבים שבהם תושבי חווארה או הכפרים הסמוכים יידו אבנים לעבר כלי רכב ישראליים או לעבר כוחות צה"ל שנסעו בכביש 60 העובר בעיירה. מנגד, העיירה הייתה יעד חוזר ונשנה לפעולות תג מחיר. אתייחס במאמר הזה לאירועים שהתרחשו מתחילת 2022 ואילך.   ב-24 בינואר 2022, שוחרר מהכלא אברהם ירד. אברהם הוא אחיו הצעיר של אחד ממנהיגי נוער הגבעות, תושב רמת מגרון, אלישע ירד. אברהם הורשע בגין זריקת רימון הלם לעבר בית בכפר הפלסטיני סרטה שבשומרון. הוא הורשע על כך שביקש "לפגוע בפלסטינים באשר הם", לאחר שיחד עם שבעה צעירים נוספים זרק רימוני הלם ואבנים לעבר בתיהם של ארבעה פלסטינים. אברהם הודה במעשים המיוחסים לו, והורשע בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני, בהחזקת סכין ובחבלה במזיד לרכב. ירד נידון ל-20 חודשי מאסר, ויצא לחופשי לאחר שנה.   חבריו של אברהם ירד  ערכו לכבוד שחרורו שיירה, שכללה כ-30 כלי רכב. השיירה יצאה מצומת תפוח, ועברה בתוך העיירה חווארה. בסרטונים שהופצו מהעיירה נראו הנערים נוסעים במכוניות, כאשר חצי גופם העליון של חלק מהם מזדקר מחוץ לרכב. הם צפרו ונסעו בסיבובים סביב הכיכר המרכזית בכניסה לעיירה, והמשיכו לתוכה בשירים ובריקודים. בשלב מסוים עצרו בעיירה כמה כלי רכב, ונוסעיהם ירדו כאשר הם אחזו בידיהם אלות, אבנים וחפצים שונים. הם גרמו נזק רב לבתי עסק, כלי רכב ורכוש, וכן פצעו פלסטיני, שפונה לבית החולים.   כוחות צבא שהגיעו למקום "הפרידו" בין הניצים. התבצעו מעצרים על ידי המשטרה.   שר הביטחון, בני גנץ, מסר בעקבות המקרה כי "האירועים האחרונים של פשיעה לאומנית ביו"ש – חמורים, ובכוונתי לפעול נגדם ביד קשה. מי שמיידה אבנים, מצית כלי רכב ומשתמש בנשק קר או חם – הוא טרוריסט, וכך נתייחס אליו". סגן שר הביטחון, אלון שוסטר, הודיע כי ימשיך לסייע לתיאום מירבי בין זרועות הביטחון ואכיפת החוק לשם מיגור הפשיעה הלאומנית שפוגעת בביטחון המדינה באיו״ש.   ב-21 בפברואר 2022 הורה בית משפט השלום בירושלים לשחרר בתנאים מגבילים את כל עצורי השיירה, מלבד קטין אשר בעניינו הוגשה הצהרת תובע. למחרת היום, גם הקטין שוחרר על ידי בית המשפט.   בשלהי מרס 2022, הוציא ארגון "כולנו עם עצורי ציון" הודעות אחדות בעניין: " היום יש בבית הכלא כ-20 יהודים שלא שתקו לאחר פיגועים, לקחו את החוק לידיים, עשו מעשים ונתפסו. הם משלמים את המחיר בשביל כולנו. אנחנו לא שוכחים אותם, ואת החירות שאבדה להם";  " אחרי הפיגועים האחרונים, השלטון ממשיך לרדוף יהודים בכל הכוח. אתמול נעצרו בשומרון שלושה יהודים בחשד ל'קשירת קשר לפגוע באויב'"; "אברהם ירד – שנעצר לפני כמה שבועות בהפגנת מחאה בתגובה לגל הפיגועים בחשד שתכנן עם חבריו פעולת תגמול בערבים, ושוחרר לאחר שלא נמצאו ראיות נגדו – נעצר מנהלית למשך שלושה חודשים ".   בביקור אצל משפחת הצעיר שנפצע באירוע, במסגרת משלחת של תג מאיר, פגשנו את אבי המשפחה, אימו והצעיר הנפגע עצמו. הנער, מונתסר עבדול פתאח דומיידי (17), ישב בקיוסק של המשפחה על ציר 60 לפני כיכר הכניסה לעיירה חווארה.   לדברי המשפחה והשכנים, המתנחלים יצאו מהרכב, השליכו אבנים לעבר הקיוסק, התיזו לעיניו מונתסר גז מדמיע, וכאשר ניסה להימלט היכו בו בידיו, בגבו וברגליו, עד שנפל על הכביש לפני דלת החצר של המשפחה. החיילים שהיו במקום לא התערבו במעשי המתנחלים, אבל מנעו מבני המשפחה והשכנים לגשת אל הצעיר ולסייע לו. מסתבר, כדברי התושבים המקומיים, כי הם גם מנעו מן המתנחלים להיכנס לחצרות ולמגרשים נוספים. אמבולנס שהגיע למקום לקח את הצעיר לבית חולים, שם נשאר להשגחה למשך יום אחד. מונתסר עבדול פתאח דומיידי (17), שנפגע על ידי מתנחלים בעיירה חווארה (צילם: עידן ירון, 2.2.2022) במאי 2022 עלתה המתיחות בעיירה. העימותים, שהחלו בהסרת דגלי פלסטין לאורך המקטע בכביש 60 העובר בה, התדרדרו לאלימות וליידוי אבנים. האירועים התחילו כאשר הפלסטינים תלו דגל פלסטין על עמוד גבוה בלב הציר שבמרכז העיירה. אז הגיע צבי סוכות, תושב יצהר, לימים חבר כנסת מטעם הבית היהודי, שהחליט להוריד אותו ולהניף במקומו דגל ישראל. הסרטון שצולם במקום תפס תאוצה והדהד ברשתות החברתיות, גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני.   בימים שלאחר הסרת הדגל, החלו תושבי העיירה לתלות דגלים לאורך הציר – מה שהוביל את צה"ל להתערב. למקום הוקפצו חיילים שהופקדו על הורדת הדגלים. זמן לא רב לקח מהמעבר מקרבות הדגלים לאלימות של ממש – החל מיידויי אבנים שגרמו לנפגעים, וכלה בגרימת נזק לרכוש. באחד המקרים, בנה של ח"כ אורית סטרוק ממפלגת הציונות הדתית דיווח כי פלסטינים יידו אבנים על רכבו בנה בעיירה חווארה, ובשל כך איבד שליטה ונקלע לתאונה עם ילדיו, בני שנתיים וארבע. הסהר האדום טיפל בו לפני שפונה במצב קל-בינוני לבית החולים שיבא בתל השומר. "ניסו לרצוח את בני והנכדים", אמרה ח"כ סטרוק.   בתגובה תועדו צעירים יהודים כאשר הם נכנסים לבית קפה על הציר הראשי בעיירה חווארה, כאשר הם מצוידים באלות ובמסכות. הם שברו נרגילות, ואת השולחנות בכניסה.   בעקבות רצף האירועים האלימים, תפס צה"ל פיקוד על הכפר, ועיבה את כוחותיו בו. התוצאה המוחשית הייתה שעשרות חיילים ולוחמי מג"ב נפרסו לאורך הציר. בצבא יצרו סוללות עפר בסמטאות הכפר שמובילות לציר הראשי כדי להקשות על יידויי אבנים, וגם השתלטו על מבנים שמהם נזרקו אבנים.   התושבים היהודים בגב ההר החליטו, מצידם, להקים "משמר כבוד לאומי". הם הודיעו שבכוונתם להגיע לעיירה עם דגלי ישראל בכל פעם שייזרקו אבנים לעברם. יהודה שנברג, תושב יצהר שהקים את ההתאגדות, טען שצה"ל לא עושה את הפעולות הנדרשות כלשונו מסיבות פוליטיות. "לצה"ל יש הכלים להתמודד עם הדבר הזה. הידיים שלו כבולות. לא ייתכן שיהיו פה זריקות אבנים ואף אחד לא ייתן מענה. אנחנו לא ניתן שזה ימשיך ככה".   בשלהי יוני 2022 הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד שני צעירים שלקחו חלק בהשחתת בית הקפה על הציר הראשי.   בסוף יוני 2022 הפיצו נערים מהשומרון כרזות נגד אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, שבהן נכתב: "חזק על יהודים בחומש – חלש בחווארה"; זאת, לטענתם, בשל חולשתו של צה"ל מול אירועי יידוי האבנים של הפלסטינים בעיירה. השר לביטחון הפנים, דאז, עמר בר-לב גינה את הכרזות נגד פוקס: "בושה וחרפה. קומץ קיצוני וחסר מעצורים של כפויי טובה בוחר להשתלח כך במפקד בצה"ל, שמוביל את חייליו – שכם אל שכם עם משטרת ישראל ושב"כ – במשימות מורכבות מאוד במאבק נחוש ועיקש נגד הטרור הפלסטיני. אלוף יהודה פוקס מקדיש את חייו כדי להגן על ביטחונה של מדינת ישראל, והוא ראוי להוקרה על כך".   בספטמבר 2022 דיווחה החטיבה המרחבית שומרון על אירוע פיגוע מרכב חולף לעבר רכב ישראלי, במרחב העיירה חווארה. הנהג נפצע קל כתוצאה מהתנפצות חלון הרכב.   בדצמבר 2022, לוחם מג"ב נפצע באורח קל מדקירה בעיירה. המחבל, שהיה חמוש בסכין, ניסה תחילה לפרוץ למכונית ישראלית שבה נסע קצין צה"ל, נורה על ידו, אבל הצליח להתאושש ודקר את הלוחם ליד עינו. קצין מג"ב שהיה לצד הלוחם התעמת עם המחבל, שנראה מנסה לחטוף את נשקו, ובהמשך ירה במחבל באקדח. המחבל פונה מהזירה במצב קשה, ובהמשך מת מפצעיו.   האירועים בעיירה חווארה – 26 בפברואר 2023 ערב האירוע:  מחבל פלסטיני ירה למוות בשני אחים – סמ"ר הלל (22) ויגל יניב (20) – תושבי היישוב הקהילתי הדתי הר ברכה, על רכס הר גריזים שמדרום לשכם. האחים למדו בישיבות ההסדר בקריית שמונה ובגבעת אולגה, ונרצחו בדרך חזרה מבית לישיבותיהם. כאשר הגיעו לכיכר עינאבוס בעיירה חווארה, המחבל הפלסטיני עבד אלפתאח ח'רושה, איש חמאס ממחנה הפליטים עסכר שליד שכם, ירה בהם באקדחו בקוטר 9 מ"מ מספר רב של קליעים מטווח קצר, דרך חלון רכבם. הם פונו לבית החולים בילינסון, ובהמשך נקבע מותם.   שר האוצר וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, בצלאל סמוטריץ׳, הגיב באשר לפיגוע: "כל יום עוברים שם אלפים רבים של יהודים. כל יהודי הוא מטרה בעבור אותם מחבלים צמאי דם... רגיעה תושג רק כאשר צה"ל יכה בערי הטרור ומחולליו ללא רחם, בטנקים ובמסוקים, באופן שישדר שבעל הבית השתגע ויוציא להם את החשק לפגוע בנו".   סגן ראש מועצת שומרון, דוידי בן ציון, יצא מייד במתקפה חריפה נגד הממשלה. הוא כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "הנס שקרה לפני יומיים לא קרה היום. באותה נקודה שבה נפצעה ילדה מזריקת אבן, נרצחו לפני שעה שני תושבי השומרון חפים מפשע". בהמשך הוא הצהיר: "את העיירה חווארה צריך למחוק. המקום הזה הוא קן טרור, והענישה צריכה להיות כלפי כולם. מספיק עם דיבורים יפי נפש על בניה וחיזוק ההתיישבות".   האירוע:  בערב שבין הפיגוע להלוויה (27-26 בפברואר 2023) נכנסו מאות נערי גבעות מהאזור לעיירה חווארה, והעלו באש חנויות, בתים וכלי רכב, כנקמה על רצח האחים יניב.   באותו היום נמסר כי כוחות מג"ב שהוזעקו למקום ניסו לפזר את המוחים באמצעות רימוני גז והלם. שלושה מהמתיישבים נפגעו מאבנים שיידו לעברם פלסטינים ושניים נוספים מהגז. הסהר האדום הפלסטיני דיווח על כמאה נפגעים פלסטיניים בעימותים. גדוד מילואים וצוותי מג"ב שהיו מוצבים בעיירה חילצו עשרות משפחות פלסטיניות מבתיהן, לאחר שאלה הוצתו.   פלסטינים תושבי חווארה העידו למוחרת כי הפורעים שנכנסו לעיירה הציתו בתים ומכוניות ויידו אבנים פעלו ללא הפרעה במשך שעות; חלקם נשאו נשק, וחלקם השליכו בקבוקי תבערה לעבר הבתים בעיירה. הם נכנסו לכל מקום אפשרי, הציתו בתים ופגעו במכוניות. מגרשים עם מכוניות חדשות עלו באש. משרד הבריאות הפלסטיני דיווח על 20 פצועים משאיפת גז ועשן; פצוע קל מפגיעה במוט ברזל בפנים. כמו כן, פצוע קשה בראש, עם שבר בגולגולת מהשלכת אבן.   מעשי הפורעים תועדו בסרטונים רבים, ואפשר לראות בהם גם חיילים, שוטרי מג"ב וכלי רכב של כוחות הביטחון בכמה זירות בעיירה. אלה לא עצרו את הפרעות במשך שעות ארוכות, ופלסטינים העידו כי כאשר ניסו להגן על בתיהם, ירו החיילים גז מדמיע ורימוני הלם לעברם. הפרעות החלו בשעה 14:30. רק בסביבות 23:00 השתלטו כוחות הביטחון על הפורעים.   תחקור המחדל:  ממצאי התחקיר שהוגש לרמטכ"ל בנושא הפרעות בעיירה חווארה הבהירו כי "לא היה די מודיעין מוקדם מתריע על כוונתם של המתנחלים לביצוע המעשים של הפורעים". אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, אמר כי הצבא לא נערך לכמות המתפרעים שפשטו על העיירה הפלסטינית". הוא הוסיף: "נערכנו לאירוע אחר, והאירוע הזה הפתיע אותנו בעוצמה ובהיקף שלו". הטענה שעלתה על ידי מפקדי צה"ל הייתה כי "היקף האלימות ועוצמתה היו חריגים גם ביחס לאירועי עבר".   מתיעוד נרחב בעיתון הארץ  התברר כי קדמו לפרעות קריאות בקבוצות ווטסאפ לצאת להפגין ולנקום. צה"ל, מצידו, הסיק כי במרכז הפרעות היו כ-50 מתנחלים, והם שתכננו את הפרעות מבעוד מועד, והוציאו אותן לפועל. היו אלה נערי גבעות, שמוכרים כמעט כולם לאגף היהודי בשב"כ ולבלשי ימ"ר ש"י. חלקם מורחקים מעת לעת, ולעיתים גם נעצרים ומשוחררים. ככל הנראה, הם ידעו לאילו סמטאות להיכנס כדי לא להיתפס במצלמות האבטחה. עוד עלה כי אותם המתכננים התחלקו לחוליות, כאשר כל חוליה הצטיידה במכלים של חומרים דליקים ובקבוקי תבערה. לכל חוליה היה יעד, זו הייתה צריכה להגיע אליו.   תגובת שב"כ בעניין הזה הייתה כי "ננקטים מהלכים למניעת הישנותם של מקרים דומים", זאת מבלי להתייחס לכשל המודיעיני המובהק במקרה הזה.   מתחקיר צה"ל עלה כי לא היו כוחות מספיקים בגזרה לשם המשך המרדף אחר המחבל, הגנה מטרור ומניעת ההתפרעויות האלימות.   מהתחקיר התברר כי כוחות התגבור נעו באטיות, ולא הגיעו בזמן נוכח התפתחות האירוע. התחקיר אף ביקר את המפקדים, שלא זיהו בזמן לאן האירוע מידרדר (יחד עם זאת, אין בו הערות או מסקנות אישיות נגד מפקדים כלשהם). עוד נקבע כי "שיתוף הפעולה עם המשטרה היה לקוי, וכי יש לשדרג אותו ולטפל בו".   בפרעות נהרג אדם אחד (בן 37), עשרות נפצעו. מבנים וכלי רכב הוצתו ורכוש נוסף הושחת, וכבשים נשחטו ונגנבו. במסקנות התחקיר של צה"ל פורט: הנזק שנגרם נאמד בכ-10 מיליון שקלים. במסגרת האירוע נשרפו 15 כלי רכב פרטיים ושתי משחטות של גרוטאות, שם היו כ-250 כלי רכב נוספים. בנוסף, ניזוקו כ-35 בתים וחנויות באופן מלא או חלקי.   הרמטכ"ל, הרצי הלוי, קבע כי שרשרת הפיקוד החליטה נכון בסדר העדיפויות בין המשימות השונות. עם זאת, זו שגתה בהקצאת הכוחות ובשליטה באירוע". הוא פסק כי צה"ל היה צריך למנוע את הפרעות בעיירה חווארה. לדבריו, "התפרעויות אלימות כלפי חיילי צה"ל ופגיעה בתושבים וברכוש כפעולת נקם הן דבר שיש להוקיעו". הוא הוסיף: "התופעות האלו פסולות מהיסוד, מסיטות את כוחות צה"ל מהלחימה בטרור, וכמעט שהביאו לעוד נפגעים באירועי עימות בין חיילים לבין נוער שפעל נגדם".   מפקד פיקוד המרכז, אלוף יהודה פוקס, כינה את הפרעות "פוגרום". לדבריו, מדובר אירוע מביש "של פורעי חוק, שפעלו לא על פי הערכים שאני גדלתי עליהם, לא על פי ערכי מדינת ישראל, וגם לא על פי ערכי היהדות".   תגובות והצדקות מימין בעקבות האירוע: השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, שהתייחס כמעט לכל אירוע בתחום שיפוטו ובתחומים אחרים, העדיף לשתוק ביום הפרעות בעיירה חווארה. רק בצוהרי היום שלמוחרת הוא קרא ש"לא לקחת את החוק לידיים" (בהדהדו את תגובת ראש הממשלה, בנימין נתניהו).   השר הגיע יחד עם חברי מפלגתו לישיבת סיעה במאחז אביתר, שהוכרז שטח צבאי סגור, ושם מסר את הצהרתו; כל זאת, בזמן שהוא שוהה במאחז בלתי חוקי, לצד עשרות מתנחלים. את האזהרה הזו הוא נמנע מלהשמיע בזמן אמת. חלק מהח"כים שהיו עימו הביעו תמיכה בפורעים. שר הנגב הגליל והחוסן הלאומי, יצחק וסרלאוף, לא גינה את הפרעות. כך גם חבר מפלגתו אלמוג כהן. הגדיל לעשות ח"כ צביקה פוגל, ממפלת עוצמה יהודית, שהצהיר: "חווארה שרופה, זה מה שאני רוצה לראות". נגד פוגל נפתחה חקירת משטרה, בחשד לעבירה של הסתה לטרור, לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה אישרה לחקור את חבר הכנסת (התיק נסגר אחרי יותר משנה, ופוגל הצהיר: "אמשיך לומר את האמת, גם אם זה לא ינעם לאוזנם של תבוסתנים").   בנצי גופשטיין, יו"ר ארגון להב"ה ויד ימינו של השר בן-גביר, פתר את הפרדוקס על ידי כך שביטל אותו והציע תחתיו הסבר יסודי הרבה יותר: "הבעיה היא לא חווארה. כל מי שלא מקבל את זה שכאן מדינה יהודית חייב לעוף מפה. זה הפיתרון היחיד. ייקח הרבה זמן... והרבה דם יהודי יישפך, עד שיבינו את זה".   דניאלה וייס, יו"ר תנועת נחלה להתיישבות, התייחסה לפרעות וסירבה לגנותן. לדבריה, "אין לי מילה ואין לי רבע מילה" להגיד" לפורעים. "אני אפנה לאנשים לצאת מחווארה? אני אקרא לאנשים להפסיק? להפסיק מה? אנחנו מגינים על חיי יהודים".   כמקובל במקרים כאלה, ההבדל בין גרסאות נערי הגבעות לבין גרסאות מנוגדות היה נעוץ בעיקר בשאלה המסורתית "מי התחיל?". לטענת נערי הגבעות, כאשר הושלכו לעברם אבנים, הם לא נשארו חייבים ופעלו בתקיפות כמתבקש. באתר הקול היהודי נכתב: "ערבים יידו אבנים לעבר השיירה וכלי רכב נוספים של יהודים, ובתגובה יהודים יידו אבנים". באתר סרוגים: "ערבים תקפו את השיירה הלא נכונה, וחטפו בחזרה".   קרוב משפחה של אחד העצורים, שהיה גם הוא בשיירה, הגיב: "‏מדובר במעצרי ראווה נטו, שמטרתם כפולה: להראות לארגוני השמאל הקיצוני שפועלים ביד קשה כנגד הדתיים-המתנחלים, וללמד את מעט היהודים שנשארו עדיין עם ראש מורם וגאווה יהודית שאם מרביצים לך תברח או תושיט את הלחי השנייה. חס ושלום להחזיר ולהשיב מנה אחת אפיים. מדינת ישראל שללה הבוקר מאזרחיה את הזכות הבסיסית להגנה עצמית". ארגון חוננו מסר: "בעיירה חווארה מתרחשים אירועי זריקות אבנים של ערבים על יהודים מדי יום, אבל המעצרים שכן מתבצעים – מבוצעים כנגד יהודים".   עורך הקול היהודי, אלחנן גרונר, טען כי הוא אינו חושב שתגובת המתיישבים בעקבות הפיגוע בעיירה חווארה הייתה קיצונית: "מדינה יהודית הייתה צריכה לעשות הרבה יותר מזה. לדעתו, לעיירה חווארה אין זכות קיום כבר הרבה שנים. מדינת ישראל הייתה צריכה למחוק את העיירה. לדבריו, "אנשים נמאס להם, אתה רואה את זה בתגובות ברשתות... הממשלה נבחרה להחזיר את המשילות, את הביטחון ליהודים..., והיום אנחנו שומעים בבוקר שצה"ל לא עוצר מחבלים. הדבר הזה יוצר תסכול מטורף... התמיכה ברשתות מהדבר הזה נובעת מתסכול עמוק, אנשים רוצים שהמדינה תעשה את זה".   הפרעות שביצע "נוער הגבעות – תג מחיר" ואחרים בעיירה חווארה התמצו, לטענת הדוברים המובילים של הקול היהודי, ב"שריפת מַשטובות". משטובה (בערבית مشطوبة) הוא כלי רכב שירד מהכביש עקב גניבה או התיישנות, אבל ממשיכים לנסוע בו באופן בלתי חוקי ומסוכן. התופעה רווחת בעיקר בשטחי יו"ש, ברשות הפלסטינית ובאזור הנגב.   הניסוחים שהוצעו ביטאו גישה "ויג'ילנטית" מובהקת. הדוברים ציינו כי הבעיה היא תוצר של "הוואקום הביטחוני" שמייצרות רשויות הביטחון-הצבא ברחבי יו"ש, ושל "ליקוי המאורות" הניכר בהם. מי שמעורר את האנרכיה אינם נערי הגבעות אלא הרשויות עצמן, שלא ממלאות את ייעודן כפי שדורשת התפיסה היהודית הראויה. במזרח התיכון צריך לדבר בערבית. הנוער בעיירה חווארה דיבר אמנם בשפה הזאת, אבל רצוי היה שהיא תיושם על ידי המדינה, ולא על ידי יחידים או קבוצות לא רשמיות. כדי להתמודד כראוי עם הבעיה, יש לחזור ולהקים יחידות תגמול, דומת יחידה 101, שתפקידן יהיה לבצע ענישה קולקטיבים ביישובים הערבים ביו"ש ובמקומות אחרים, בשם המדינה. בכלל זה – מחיקת יישובים, גירוש והרג, שריפת מכוניות לפי הצורך, ובאופן מסודר ומאורגן. רק כך ישוקם כבוד האומה ותחזור, ההרתעה.   מחדלים נלווים: אחרי הכל, המדינה לא העמידה לדין איש מהמעורבים באירוע. בעקבות הפרעות בעיירה חווארה עצרה המשטרה עשרה צעירים. תשעה שוחררו מייד לאחר מכן, חלקם בתנאים מגבילים למעצר בית; זאת למרות הסרטונים מחנויות הפלסטינים, שבהם נראים הצעירים מציתים את המבנים, ובשל קשיי הזיהוי והעובדה שהנערים שתקו בחקירה.   במקביל הוציא שר הביטחון, יואב גלנט, צו מעצר מנהלי לשניים מהתשעה ששוחררו. גורם ביטחוני הסביר כי "מיצוי הדין עם הפורעים הללו זה הדבר החשוב ביותר במאבק בתופעה. זה אולי הדבר היחיד שימנע מאירוע כזה להתרחש בעתיד".   בעקבות ההכרזה על המעצר המנהלי, 50 שרים וחברי כנסת מכל סיעות הקואליציה שיגרו מכתב חריף לשר הביטחון, יואב גלנט, בדרישה לשחררם. במכתב צוין כי המעצר המנהלי שהוטל עליהם הוא "אמצעי דורסני, שמופנה נגד ציבור המתיישבים". על המכתב, שאותו יזמה ח"כ לימור סון הר-מלן ממפלגת עוצמה יהודית, חתמו בין השאר ראש מפלגתה ח"כ השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, השרים שלמה קרעי, אורית סטרוק ועידית סילמן; זאת בנוסף לשורה ארוכה של סגני שרים וחברי כנסת נוספים.   שר הביטחון השיב – באופן שלא סיפק את המוחים – כי המקרה הייחודי הזה עוסק בבודדים, שבחרו לפעול בניגוד לחוק, אינם מייצגים את ההתיישבות, ובפועלם אף פוגעים בה. הוא ציין גם כי "שב"כ הציג מידע מודיעיני משמעותי, שלפיו השניים תכננו פעולות אלימות נוספות, וכן יש להם עבר עשיר של פעילות אלימה נגד כוחות הביטחון". גלנט הדגיש: "אסור לנו להעניק רוח גבית לטרור מכל סוג שהוא" – גם לטרור ויג'ילנטי.   בשלהי מרס 2023, במקביל להאשמת שני הצעירים בטרור נגד המשפחה בעיירה חווארה, השר לביטחון פנים, איתמר בן-גביר, נפגש עם הורי החשודים בפרעות במקום. הוא הודיע להם כי יפעל כדי "לתקן את העוול".   השלכות:  מחדלי רשויות הביטחון לפני האירוע, במהלכו ואחריו הביאו לכך שנערי הגבעות לא הורתעו כלל, ואולי אף דורבנו להמשיך בפעולתם. בהתאם, אירועים נוספים לא נמנעו.   מדהים לציין כי יום לאחר הפרעות בעיירה חווארה, ב-27 בפברואר 2023, ניסו פעילי ימין קיצוני לבצע אירוע דומה בסילוואד – עיירה פלסטינית בשומרון, השייכת לנפת רמאללה אל-בירה, סמוך לעפרה. חיים בה כ-6,000 תושבים, רובם מוסלמים, ומיעוטם נוצרים. העיירה נודעת כמעוז חמאס, ומוגדרת על ידי צה"ל כאחת העיירות האלימות ביותר בגזרת בנימין, ומחבלים רבים יצאו ממנה. על פי הערכת גורמי הביטחון, הפעילים הגיעו לעיירה הפלסטיני, רעולי פנים בשיירת כלי רכב, אבל נתקלו בפלסטינים מהעיירה, שרגמו את רכביהם באבנים, והציתו אחד מכלי הרכב. הפעילים ברחו משם באמצעות רכבו של אחד העצורים המנהליים, שנעצר בעקבות הפרעות בעיירה חווארה. גורם ביטחוני בכיר: "האירוע יכול היה להסתיים ברצח ובחטיפה, ובכך לדרדר את המצב המתוח בשטח ולהוביל להסלמה ביטחונית רחבה ביו"ש וייתכן שאף בזירות נוספות".   במישור התודעתי, תוצאת הכשל המערכתי הייתה כי חווארה הפכה ל"שיחת היום" בקרב הנוער, ולדוגמה לניצחון גדול על הממסד הישראלי ועל האויב הערבי. השיר של זמר אנונימי על שריפת חווארה, שהועלה בקבוצת הווטסאפ של חדשות הגבעות, הפך ללהיט: "מי עולה בלהבות? חווארה" [אולי רצוי לומר, מדינת ישראל הדמוקרטית כולה]. בתשובה לשאלה "מי עולה בלהבות", הוצעה התשובה: "גם בתים וגם מכוניות... מפנים משם את הזקנות, נשים וילדות, נשרפה כל הלילה". ובהמשך: "אין כמו חווארה, כשהיא שרופה. כל המלאכים נהנים מלמעלה". השיר מבוסס על לחן של שיר של חנן בן ארי, "חנניה".   במישור ההתנהגותי, לא הסתמן כל שינוי מממשי לאחר הפרעות. בימים הבאים לא חדלו ההתחככויות בין המתיישבים לבין תושבי העיירה חווארה. די אם נתבונן במה שהתרחש במהלך החודש העוקב.   ב-7 מרס 2023 נפצעו ארבעה פלסטינים, בהם ילדה, מיידויי אבנים לעבר רכביהם בעיירה חווארה. תושבים סיפרו כי מתיישבים רגמו את מכוניותיהם, ואף ירו באוויר לכיוונם. בתיעוד מהעיירה נראים רעולי פנים תוקפים באבנים ובאלה מכונית פלסטינית, שבה שוהים ילדים. במקביל, חיילים תועדו רוקדים עם מתנחלים ברחוב הראשי של העיירה, כאשר ברקע נשמעות קריאות "חווארה כבושה". מתנחלים תועדו תוקפים כלי רכב של פלסטינים שמנסים להימלט. לבסוף, ההתקהלות בעיירה חווארה פוזרה, ולאחר מכן החלה התקהלות דומה של עשרות מתנחלים בצומת יצהר, שמחוץ לחווארה, שם החלו להשליך אבנים ולירות זיקוקים.   ב-25 במרס 2023, שני לוחמי חטיבת כפיר, שהשתייכו לאותה הישיבה, נפצעו באורח קשה ובינוני מירי של מחבל שבוצע מרכב חולף לכיוון עמדה צבאית בעיירה חווארה. המחבל פתח בירי אל עבר שני החיילים, ונמלט לכיוון שכם. לזירה הוקפצו כוחות תגבור; זאת בין היתר מחשש לפעולות נקם או תג מחיר שעלולות להתרחש בעיירה. כמה שעות לאחר הפיגוע נרשמו עימותים בין מתנחלים לבין פלסטינים. יותר מ-100 מתנחלים הפגינו בצומת יצהר, וניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה והצבא במקום. כוחות יס"מ ומג"ב פעלו מולם. קודם לכן דיווח הסהר האדום הפלסטיני על אזרח ש"הותקף על ידי מתנחלים".   ב-27 במרס 2023, ישראלים תקפו פלסטינים בעיירה חווארה. שישה פלסטינים נפצעו קל. אחד הפצועים פונה לבית החולים רפידיא בשכם. לפי גורם ביטחוני, עשרות ישראלים הציתו משאית ורגמו באבנים כלי רכב של פלסטינים בעיירה, בהם רכב הצלה, שניזוק במהלך ניסיון לטפל בפצועים. בתגובה, פלסטינים יידו אבנים לעבר מכוניות של ישראלים שעברו באזור העיירה. כוחות יס"מ הגיעו למקום, סגרו את הכביש לתנועה, ביצעו מעצרים של חמישה מתנחלים, וכן עשרה פלסטינים, ולבסוף פיזרו את המתעמתים.   ב-28 במרס 2023 נמסר על ידי מנהלי קבוצת המתיישבים "נלחמים על החיים", בלשון ויג'ילנטית מובהקת: "שוב חווארה. שוב זריקות אבנים בלתי נגמרות. שוב המערכת בוחרת בהכלה: עשרות תושבים ירדו אתמול לחווארה בזמן זריקות אבנים והתפרעויות ערבים מסכנות חיים במרכז העיירה. רק לאחר שהתושבים הגיעו למקום, הצבא התחיל לטפל במיידי האבנים, אבל בצורה לא מספקת... לאחר מכן, במקום להתמודד ולטפל בזורקי האבנים, הצבא בחר לסגור את הכביש לתנועה למשך שעות, ופינה באלימות תושבים שדרשו לפתוח את הציר בחזרה".   באחד המקרים היוצאים מן הכלל, המעדים על הכלל, כוחות מתוגברים של צה"ל נערכו כראוי במרחב, ומנעו (כפי שנוכחתי בשטח) כל פעילות יזומה של נערי גבעות ואחרים. המדובר באירוע שהתרחש ב-19 במרס, שבו נפצע בינוני קשה, בידו ובראשו, דיויד שטרן, כבן 30. הוא שירת בחיל הנחתים האמריקני, הצליח להגיב בירי ואף פצע את המחבל. בעקבות האירוע, כוחות הביטחון התעשתו סוף-סוף, ונערכו כראוי לשמירת החוק והסדר. כתוצאה מהירי של שטרן, ושל לוחמי צה"ל שהיו במקום, המחבל – לית נסאר (28), תושב הכפר מאדמא שבשומרון – נפגע. הוא הצליח להימלט רגלית, ובהמשך נתפס על ידי גששים מחטמ"ר שומרון, שמצאו אותו באחד הבניינים בעיירה. הנשק שבו השתמש, מסוג קרלו, נתפס והוחרם. צילום: עידן ירון תגובות בינלאומיות:  בתחילת פברואר 2024, הממשל האמריקני הטיל עיצומים על ארבעה מתנחלים שהיו מעורבים, לטענת הממשל, בהתקפות על פלסטינים ביהודה ושומרון. אחד מהם, דוד חי חסדאי – מהבולטים בפעילי נוער הגבעות, תושב בית אל, שעוד בצעירותו הפך ליעד מס' 1 של מפלג הפשיעה הלאומנית במחוז ש"י, ולאחד השמות שגורמים כאב ראש יותר מכל לאנשי היחידה היהודית בשב"כ – הוביל" לטענת הממשל, את הפרעות בעיירה חווארה.   הגשת תביעה של תושבי העיירה – שלהי פברואר 2025:  תושבים מחווארה הגישו תביעה בעקבות האירוע שהתרחש ב-23 פברואר 2023.   תשעה פלסטינים, שסבלו נזקים קשים כתוצאה מהפרעות האלימות – בעיקר משאיפת עשן בשל הצתות נרחבות, וכן נזקים נפשיים וחרדה קשה – תבעו פיצויים בסך 700 אלף שקלים מצה"ל, מהמשטרה וממשרד הביטחון. התובעים טענו כי צה"ל והמשטרה "כשלו לחלוטין במילוי חובותיהם על פי דין, בכך שלא נערכו באופן אפקטיבי מבעוד מועד לאירוע של פגיעה [בהם], לא הנחו את הכוחות בשטח כיצד לפעול, ולא סיפקו [להם] הגנה". לפי התביעה, למרות התרעות שקיבלו לא מנעו הכוחות את הגעת המתפרעים אל העיירה, לא העמידו כוחות בהיקף מתאים, לא נתנו פקודות מתאימות לכוחות בשטח, לא מנעו את גרימת הנזקים לתובעים ולרכושם, ולא פעלו באופן אפקטיבי לחקר העבירות הפליליות ומיצוי הדין עם העבריינים.   לדברי התובעים, הפעולות המעטות שנקטו כוחות הביטחון בוצעו באופן חסר ולקוי, ומטבע הדברים הן לא הניבו את התוצאות הרצויות. "בפרט, לא נעשה מאמץ סביר לאתר ראיות כלשהן כנגד מי מבין 400 הפורעים שהגיעו בהסעות מאורגנות מן היישובים הסמוכים. רק קומץ חשודים נעצרו לחקירה וככל הנראה הוחלט לוותר מראש על איתורם ועל חקירתם של עשרות או מאות נוספים".   בנוסף, לא נאסף באופן מסודר החומר ממצלמות האבטחה ומהטלפונים של תושבי העיירה, לא נגבו עדויות מקורבנות האלימות ומעדי ראיה פלסטינים, לא נערך מעקב אחר מצב הפצועים כדי לברר עימם האם יוכלו למסור מידע על תוקפיהם ולא תושאלו חיילים שנכחו בזירה ועשויים היו להעיד על ביצוע עבירות ועל זהות המבצעים. כמו כן, ראיות מן הזירות הרבות כלל לא נאספו.   התובעים ציינו כי המשטרה לא רק שלא סייעה לקורבנות להגיש תלונות ולמסור ראיותיהם, אלא גם הערימה קשיים משמעותיים במשך כשבועיים ימים על הגשת תלונה לצורך פתיחה בחקירה בגין מותו של התושב הפלסטיני. הערמת קשיים על הגשת תלונות במשטרה חותרת תחת חובותיה החוקיות של המשטרה, אשר מחויבת לקיים חקירה כל אימת שנודע לה על ביצוע עבירה, אף אם טרם הוגשה תלונה רשמית, ומקפחת, אסורה ופוגענית.   מסקנות:  בעיירה חווארה התחולל "כשל מערכתי" רבתי. הפרעות היו בגדר כישלון של כלל זרועות הביטחון – שב"כ, שהיה אמור להתריע מראש על הצפוי לקרות, וכן צה"ל, שהוא הריבון בשטח ומופקד על ביטחון התושבים כולם, ומשטרת ישראל הכפופה לו.   למרות סימני האזהרה (שנצפו בזמנו גם על ידי) – וההכרה בכך שמדובר בציבור שהוכיח בעבר הלכה למעשה את כוונותיו ושאיפותיו – מערכת הביטחון לא שאתה להם. הרשתות החברתיות בערו. הכרוזים דרשו נקמה. סגן ראש מועצת שומרון קרא למחוק את העיירה חווארה, וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני בצלאל סמוטריץ' הוסיף לייק – מה שהביא לתגובת דובר מחלקת המדינה של ארצות הברית כי מדובר בהתנהגות "חסרת אחריות, פוגענית ומגעילה" (אחר כך, הבהיר כי "אסור לקחת את החוק לידיים"). כל זה לא הספיק כדי לדרבן את שב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל להיערך ולפעול בהתאם.   הגרעין הקשה שביצע את הפעולה יצא מתנועה חברתית מוגדרת בקרב האוכלוסייה ביו"ש – "נוער הגבעות"; זאת למרות שהיא כללה מעגלים רחבים יותר.   הזיקה בין הפורעים לבין התנועה הכהניסטית התבררה מסרטון שהועלה לקבוצת הווטסאפ של חדשות הגבעות. על רקע הלהבות האוכלות בבתים ובמכוניות בעיירה חווארה הופיעו ציטוטים מדבריו של הרב מאיר כהנא: "אנחנו רוצים ליצור יהודים חזקים מבחינה פיזית, אמיצים ועזי נפש ללא חת, המשיבים מלחמה שערה" – "באנו לשנות תדמית בת אלפיים שנה של גלות. תדמית שחייבת להיקבר, כי היא קברה אותנו" – "אין דבר כזה טרור יהודי, יש נקמה יהודית". הסרטון הסתיים בכיתוב: "היום כולם יודעים! הרב כהנא צדק".   כללו של דבר, הפרעות בעיירה חווארה היו תוצאה מתבקשת של היעדר משילות וריבונות ביו"ש, ושל התפתחות מתמדת ומסלימה של קיצוניות אלימה המתבטאת בתופעות של ויג'ילנטיות ואף של טרור ויג'ילנטי באזור.   למרות השאיפה להביא להרס ולגירוש אוכלוסיית העיירה, זו השתקמה בסיוע בינלאומי. נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד הודיע באמצע מרס 2023 כי ארצו תסייע במענק בסך שלושה מיליון דולרים לשיקום ולבנייה מחדש שלה, בעקבות הפרעות.   לאחר שורה של אירועים נוספים, מהם קשים, שהסתיימו בהרוגים ובפצועים, נפתח בנובמבר 2023 קטע ראשון של כביש עוקף חווארה, המאפשר נסיעה שלא דרך העיירה, ומניעת חיכוכים מיותרים. (הרשאה לתמונה הנלווית: Activestills.org ).

בצל הטמנת המטענים בגוש דן, ומחשש להסלמה, בצה"ל הודיעו על תגבור של שלושה גדודים בפיקוד המרכז. במקביל, צה"ל נערך להרחבת הפעילות ההתקפית, בעוד ש"המבצע לסיכול טרור בצפון השומרון" נמשך כל העת.   סכנת ה"עזתיזציה" של יו"ש, והטרנספר של תושביה הפלסטינים, גוברים בהתאם; זאת על רקע הקריאה של גורמי ימין קיצוני כי "הפתרון היחיד לבעיית האויבים הוא 'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ' (במדבר ל"ג, נ"ג)". צילום: עידן ירון

בהתאם לכתבה ביומון הניו-יורק טיימס , "צה"ל השיק בחודש שעבר מבצע רחב היקף נגד חמושים בכמה ערים ברחבי יהודה ושומרון. בעקבות זאת, כ-40 אלף פלסטינים ברחו מבתיהם – המספר הגבוה ביותר מאז ישראל כבשה את השטח, כמעט לפני שישה עשורים. נראה כי צה"ל יישר קו עם תוכנית הטרנספר הנרחבת, שמקדם הימין הדתי בישראל. Permission: Activestills.org

רעיית צאן במקורות ראיית הצאן היא בעלת שורשים ארוכים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מ"ז, ג').   עולם הדימויים בספר עמוס שאוב מעיסוקו כרועה צאן: "דִּבְרֵ֣י עָמ֔וֹס אֲשֶׁר הָיָ֥ה בַנֹּקְדִ֖ים מִתְּק֑וֹעַ אֲשֶׁר֩ חָזָ֨ה עַל יִשְׂרָאֵ֜ל בִּימֵ֣י עֻזִּיָּ֣ה מֶלֶךְ יְהוּדָ֗ה וּבִימֵ֞י יָרׇבְעָ֤ם בֶּן-יוֹאָשׁ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ׃ וַיֹּאמַ֓ר יְהֹוָה֙ מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירוּשָׁלַ֖͏ִם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ וְאָֽבְלוּ֙ נְא֣וֹת הָרֹעִ֔ים וְיָבֵ֖שׁ רֹ֥אשׁ הַכַּרְמֶֽל" (עמוס א', א'-ב').   רעיית צאן ומנהיגות הקב"ה נמשל ל"רועה", ועם ישראל – ל"צאנו". לפיכך, מן הראוי שגם במנהיגי עם ישראל – שנבחרו להוביל את צאן עמו של הקב"ה – יתאפיינו באיכות רעייתם.   "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנו... וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" (שמות ג', א').   שמות רבה ב', ב': (תהלים י"א) "ה' צדיק יבחן", ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן: בדק לדוד בצאן, ומצאהו רועה יפה... ואף משה לא בחנו ה' אלא בצאן".   שמות רבה פרשה ג', ג': "הרי לך שני גדולי עולם שבדקם הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלם לגדולה. בדק לדוד בצאן... אמר לו הקב"ה: נמצאת נאמן בצאן, בוא ורעה צאני... וכן במשה הוא אומר: "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר".   שימוש ברעיית צאן ביו"ש באתר האינטרנט של השומר יו"ש – ארגון שהוקם ב-2013, "כאשר בראש מעייניו סיוע לחקלאים ביו"ש, השומרים על אדמותינו, ועומדים איתנים חרף קשיים כלכליים לרוב, ופשיעות חקלאיות בתדירות גבוהה" (ושהוטלו עליו עיצומים על ידי בריטניה, בטענה שזה "ארגון לא-ממשלתי המספק מתנדבים למאחזים בלתי חוקיים, ובכלל זה מאחז מיתרים, שהוקם על ידי המתיישב הקיצוני ינון לוי, שבריטניה הטילה עליו עיצומים קודם לכן") – נכתב בכותרת "מרעה": "הוצאת הצאן או הבקר למרעה היא חלק משמעותי בחיי היומיום של החווה. אחד הכלים המשמעותיים בשמירה על השטחים הפתוחים ביו"ש הוא על ידי רעיית צאן ובקר יומיומית. שטח המרעה מתפרס על אלפי דונמים, יותר מכל גידול חקלאי. שטח מרעה ממוצע הוא כשטחה של עיר בינונית בישראל, ובכך מגן המרעה על עתודות הקרקע של מדינת ישראל מפני השתלטות לא חוקית.   השימוש ברעיית צאן ובקר להשתלטות על קרקע ביו"ש (יו"ש) החל בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. כבר בראשית שנות השמונים, מסמך חסוי שנשלח מטעם "מפקדת יו"ש" (נובמבר 1981), הורה להקצות 850 דונם מאדמות הכפרים ג'לוד, תורמוס עיא וקריות למתנחלי שילה למטרת מרעה. על חלק מהשטחים האלה נבנתה לימים שרשרת המאחזים ממזרח להתנחלות שילה. כך, מה שהחל כהקצאה לצורכי רעיה, הפך עם השנים לשטח שמתחלים השתלטו עליו לשם בנייה. במסמך נוסף, שנכתב במרס 1982, הצבא הקצה שטח בן 2,500 דונם מאדמות הכפרים טייבה ודיר ג'ריר למטרת מרעה להתנחלות רימונים. השטח הזה נותר פתוח, אולי מכיוון שרובו נמצא בתוך מה שהצבא הגדיר כ"שטח אש 906".   מאז 2012 ועד לאמצע 2019 הוקמו למעלה מ-20 מאחזים כחוות רועים. הקמת החוות ופעילותן התרחשו בתיאום עם הצבא, שהעניק להן גיבוי מלא.   הרב אלי סדן, ראש מכינת בני דוד בעלי אמר, בשיעור בשלהי דצמבר 2015, כי רוב נערי הגבעות עוסקים ברעיית צאן בלבד.   בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים-ואחת חל "שינוי קריטי בממדי התופעה, המשאבים המושקעים בה והשלכותיה ההרסניות על הקהילות הפלסטיניות".   חוות רועים הקמתן של עשרות "חוות רועים" הפכה לאסטרטגיה מרכזית של המתנחלים ביו"ש. באמצעות רעיית צאן ובקר דוחקים מתנחלים קהילות רועים פלסטיניות מאדמותיהן.   מזכ"ל תנועת אמנה, זאב (זמביש) חבֵר, הצהיר בשלהי פברואר 2021 כי בכוונת התנועה להקים עשרה מאחזי חוות רועים ביו"ש בשנה הקרובה. חבֵר הסביר שהחוות הן כלי יעיל לתפיסת שטח מהתנחלויות, שכן הן חולשות על דונמים רבים יותר. חֵבר ציין כי עד לאותה העת הקימה אמנה יותר מ-30 חוות רועים ביו"ש. השפעתן של החוות גדולה בהרבה משטחן, שכן העדרים שגדלים בהן זקוקים לשטח מרעה נרחב. לדברי חבר, "בנייה תופסת מעט שטח, משיקולים כלכליים. הגענו ל-100 קמ"ר אחרי יותר מ-50 שנה"; אולם לחוות הרועים, אמר, "יש יותר מפי שניים מהשטח של היישובים הבנויים... חווה אחת עושה שמירת קרקע באלפי דונמים".   בדצמבר 2021 דווח כי בשנים 2021-2017 ישראלים הקימו למעלה מ-50 התנחלויות בודדים חדשות ביו"ש, מתוכן לפחות 35 מהן חוות צאן, שמטרתן השתלטות על קרקע בהיקף של מאות אלפי דונמים.   חוות הצאן נבנו באופן בלתי חוקי, ללא החלטת ממשלה, ללא היתר בנייה, ובניגוד לחוק הבינלאומי. חלק גדול מחוות הצאן מהוות מוקד של אלימות נגד פלסטינים. מתקיימת סימביוזה בין מדינת ישראל לבין המתנחלים, כאשר המדינה מאפשרת את הפרת החוק.   מרבית חוות הצאן אינן יוזמה מקומית או התארגנות של בודדים. הקמת החוות מתאפשרת בזכות תמיכה ממשלתית המתבטאת בהקצאת קרקעות, מתן תמריצים כספיים ובניית תשתיות. בנוסף, המתנחלים מקבלים סיוע מגופים הממומנים מהקופה הציבורית ואת חסותן של רשויות החוק הישראליות.   מתנחלים בחוות הצאן נושאים נשק ומשתמשים בכלבי תקיפה. חלקם רוכבים על טרקטורונים וסוסים ונעזרים ברחפנים. הם תוקפים פלסטינים, מאיימים עליהם ואף פולשים לבתיהם הפרטיים, הורגים ופוצעים בעלי חיים, משחיתים רכוש, פוגעים ביבולים חקלאיים ומשתלטים על מקורות מים. אלימות המתנחלים היא מכוונת ושיטתית, ומיועדת לסלק את החקלאים הפלסטינים מאדמותיהם, לצמצם את שטחי המרעה של רועי הצאן הפלסטינים, ולהרחיב את השטחים שבשליטה יהודית.   יצירת מאזן אימה של מתנחלים מול פלסטינים באמצעות אלימות מקבלת את תמיכתה של ישראל – הן על ידי סיוע בפועל של חיילים, הן בכך שהרשויות אינן אוכפות את החוק על מתנחלים עבריינים. התמיכה המוסדית בחוות הצאן של המתנחלים עומדת בניגוד גמור ליחס הישראלי לקהילות הרועים הפלסטיניות, המתבטא בהריסת בתים וצמצום אזורי מחייה.   באמצעות חוות הצאן, ישראל מבקשת ליצור שינוי משמעותי וארוך טווח במפת ההתנחלות הישראלית ביו"ש. המדיניות הזו של ישראל פוגעת באופן קשה ונרחב בזכויות האדם של הפלסטינים ביו"ש, ועלולה להוביל לגירוש על בסיס אתני ונישול של קהילות פלסטיניות רבות מהאדמות שלהן.   דוח כרם נבות משלהי יוני 2022 קבע כי השטח שעליו חולשים מתנחלים בעקבות הקמת 77 מאחזי חוות (ש-66 מתוכן הוקמו בעשור החולף) הוא כ-238 אלף דונם. קרוב לשליש מהשטח שעליו השתלטו מתנחלים בעזרת אותן חוות נמצא באזורים שהוכרזו כ"שטחי אש", כלומר שגם לישראלים אסור להיכנס אליהם. בנוסף, עשרות אלפי דונם נמצאים בתוך שטחים שהוכרזו כשמורות טבע, שהרעייה בהן אסורה בלא תיאום עם רשות הטבע והגנים. על פי הדוח, "רעיית הצאן והבקר הישראלית ביו"ש, הפכה במהלך העשור האחרון לאמצעי המשמעותי ביותר שבו משתמשת ישראל כדי לנשל קהילות פלסטיניות".   מאחזי החוות מתחלקים לשלושה סוגים: מאחזי רועים קבועים; מאחזים חקלאיים צעירים, שהוקמו בעשור האחרון, שרכיב הרעייה בהם משני או מזערי, אבל קיימת אפשרות שיהפוך למשמעותי בעתיד; מאחזי בת – שלוחות של מאחזי רועים קבועים, שחלקן מוקמות ומפונות מעת לעת.   באמצע נובמבר 2024 נמסר כי כ-90 חוות רועים פועלות ברחבי יו"ש, יותר מ-20 מהן קמו רק בשנה האחרונה. הן חולשות על שטח עצום של כ-650 אלף דונם, רובם בשטחי C. מטרת-העל שעומדת מאחורי הקמתן היא גירוש הפלסטינים מחלקות המרעה והחקלאות, והשתלטות על כל האזור. כ-35 קהילות רועים עזבו עד כה את בתיהן בעקבות אלימות שחוו שוב ושוב מצד הפעילים באותן חוות. האמריקנים והאירופים הכריזו על עיצומים נגד שישה בעלי חוות, אבל בשטח אף אחד לא מתרגש.   סיוע של הרשויות הממלכתיות כללי:  ב-2023 העבירה ממשלת ישראל סכום של 15 מיליון ש"ח ל-68 חוות רועים ביו"ש. תקציב נוסף של 39 מיליון ש"ח מיועדים לחוות ב-2024. בנוסף, מימנה הממשלה מאחזים שאינם חוות ב-13 מיליון ש"ח ב-2023, ומייעדת תקציב של 25 מיליון ש"ח ל-2024. בכספים האלה מומנו "מרכיבי ביטחון" – כלי רכב (ריינג'רים), רחפנים, מצלמות, גנרטורים, שערים חשמליים, עמודי תאורה, גדרות, פאנלים סולאריים ועוד. צה"ל ופיקוד המרכז היו מעורבים בתכנון ובאישור הכספים ובכלל זה ההחלטה לגבי אלו חוות ומאחזים יקבלו מימון, ואלה מרכיבים ימומנו בכל חווה ומאחז.   הכספים הוקצו ל משרד ההתיישבות  של השרה אורית סטרוק, והועברו ל חטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית  לביצוע ההעברות הכספיות. החטיבה להתיישבות העבירה את הכספים למועצות האזוריות  של ההתנחלויות והן מימנו את הפעולות בחוות ובמאחזים.   כמו כן, המדינה סייעה בפריצת דרכים. דוגמאות: החווה של צבי בר יוסף (שהוטלו עליו עיצומים בינלאומיים בשל התקפות חוזרות ונשנות של פלסטינים, שגרמו לפציעה קשה של כמה מהם) – מצלמות; החווה של נריה בן פזי – פאנלים סולאריים, שסופקו מתקציב משרד החקלאות בעלות של 12,000 ש"ח. בן פזי הוא בעליו של מאחז חווה באזור כוכב השחר, בסמוך לכפר הפלסטיני ואדי א-סיק, שתושביו נמלטו באוקטובר לאחר שדיווחו על התנכלויות מתמשכות ותקיפות בידי אנשי החווה. פעילים ישראלים ופלסטינים טענו אז שזיהו את בן פזי כמי שנכח במקום. בעקבות המקרה הזה ואחרים, ארצות הברית הטילה עליו עיצומים, במרס 2024.   משרד החקלאות: לפי ניתוח של הארגון שלום עכשיו, מנתוני התמיכות של משרד האוצר עולה כי בשש השנים האחרונות (לפני אמצע יוני 2024) העביר משרד החקלאות כ-1.66 מיליוני שקלים למאחזים חקלאיים ביו"ש, ואישר תשלום של כ-1.5 מיליוני שקלים נוספים שעדיין לא שולמו. רוב מקבלי התמיכה הם בעלי עדרים יהודים (אבל גם לא מעט בעלי עדרים ערבים אזרחי ישראל זוכים לתמיכה). ביו"ש, לעומת זאת, התמיכה ניתנת רק לבעלי עדרים ישראלים ולא לפלסטינים.   הכספים מועברים לעידוד מרעה בשטחים פתוחים, בהתאם ל"שיקולים אקולוגיים". הנהלים קבעו: "אחד מיעדי משרד החקלאות הוא שמירה על שטחים פתוחים. למשרד אינטרס חיוני לעודד החזקת השטחים הפתוחים ועיבודם כדי לשמר בהם שווי משקל אקולוגי ראוי ותרומה נופית וחברתית ולהבטיח המשך עיבודם של שטחים אלה על ידי אוכלוסייה חקלאית פעילה. השמירה על השטחים הפתוחים נעשית באמצעות מניעת שריפות, מניעת הוברת הקרקע, צמצום אוכלוסיית הזאבים, ומניעת השתלטות גורמים בלתי מורשים על השטחים האלה. למימוש המטרה הזאת, המשרד עושה שימוש בכלי תמיכה תקציביים לעידוד החזקת השטחים הפתוחים באמצעות רעיית בעלי חיים". אמות המידה לתמיכה קשורים בהיקף השטחים שבהם מתבצע המרעה, ובמספר הפרות, הכבשים או העיזים שבעדר.   תמיכת משרד החקלאות לא מסתכמת רק בתמיכה בעידוד מרעה בשטחים פתוחים. המדינה הקצתה בעבר יותר מ-8,500 דונם לשש חוות חקלאיות ומאחזים ביו"ש לצורכי רעייה וחקלאות, אף שהמאחזים שניתן להם אישור השימוש בקרקע נבנו בלי היתרי בנייה. כמו כן, משרד החקלאות תמך בשלוש עמותות שמספקות מתנדבים לעבודות חקלאיות במאחזים: השומר יו"ש, קדמה והמכינה הקדם צבאית בית יתיר.   ההשפעה על הרועים הפלסטינים ב-2017 פורסם כי רועי צאן בשטחי יו"ש ורצועת עזה (רצ"ע) רועים כמיליון בעלי חיים, שמספקים את צורכי האוכלוסייה הפלסטינית למוצרי חלב ולבשר. כ-30 אלף מרועי הצאן הפלסטינים האלה חיים ב-183 יישובים בדואיים בשטחי C, והם ניצבים בפני בעיה מחריפה והולכת. המדיניות של ישראל בשטחים האלה, שמהווים כ-60 אחוזים משטחי יו"ש, מובילה להצטמצמות הדרגתית של שטחי המרעה שלהם, מה שמקשה עליהם לרעות את צאנם. לפיכך, הם נאלצים למצוא לעדרים מקורות מזון חלופיים, וזה מייקר משמעותית את עלות החזקתם.   הרועים משתייכים בכל מקרה לשכבת האוכלוסייה הענייה ביותר בחברה הפלסטינית, שחיה בתנאים קשים ביישובים שברובם המוחלט נעדרים שירותים בסיסיים – מתברואה ותשתיות ועד בריאות וחינוך. רעיית הצאן היא מקור פרנסתם העיקרי והמסורתי.   בשלהי 2021 נמסר כי הכרסום המתמשך בשטחי המרעה שלהם מאיים לא רק על מקור פרנסתם, אלא על עצם קיומו של אורח החיים שהם מורגלים לו כבר דורות. רועי הצאן הפלסטינים נוהגים לשחרר את עדריהם לרעות בשטחי מרעה פתוחים. עשבי הבר שצומחים בהם פרא מספקים את כל צורכי התזונה הנחוצים לעדריהם. כאשר השטחים האלה נחסמים בפניהם – לרוב בשל החלטות וצעדים בשטח של מדינת ישראל – הם נדרשים לרכוש מספוא בעבור המקנים שלהם בעלויות לא מבוטלות. יש מי שמצליחים לשרוד כך במשך תקופה מסוימת, אבל מי שאינו מסוגלים לעמוד בעלויות נאלץ לא אחת למכור חלק מצאנו, ואף לזנוח לחלוטין את העיסוק הזה ולעבור לעבודה בהתנחלויות.   נמסר כי בשטח יו"ש יש יותר מ-2 מיליון דונם של אדמות ראויות לרעיית צאן, כך שעל פניו אין מחסור בשטחי מרעה. עם זאת, ישראל מאפשרת לרועי הצאן הפלסטינים לרעות רק בכשליש מהאדמות האלו. ההתנחלויות מציבות את הקושי הגדול ביותר שעומד בפני רועי הצאן, שכן הגבולות של שטחיהן מתגלים כגמישים ביותר, ומורחבים מעת לעת בעבור שטחים חקלאיים שמתנחלים מעוניינים לגדל בהם גידולים שונים. תשתיות ודרכים שנסללות אל ההתנחלויות פוגעות גם הן במרקם החיים של אוכלוסיות רועי הצאן ביו"ש, שכן לא אחת הן גורמות לניתוק פיזי בין יישובי הבדואים לבין שטחי המרעה שלהם. לא אחת קורה ששטחי מרעה פתוחים מגודרים בן לילה ועוברים לשמש מתנחלים בלבד, בזמן שגדרות שפלסטינים מנסים להציב סביב שטחי מרעה נהרסות בן לילה על ידי הצבא. כמו כן קיימים שטחי מרעה שבהם נהגו רועי הצאן לרעות בעבר, שהפכו ברבות השנים למזבלות של ההתנחלויות, עד שרעיית צאן בהן הפכה לסכנה של ממש לחיי העדרים.   כתוצאה מהתפשטות מאחזי החוות, רועים פלסטינים רבים נאלצו לצמצם את עדריהם או אף למכרם כליל, מכיוון ששטחי המרעה מצטמצמים והולכים, ולהיסמך יותר ויותר מזון קנוי, תערובות גרעינים, שמחירן מתייקר. הקשיים הכלכליים הללו הצטרפו להגבלות מחמירות והולכות על כל בנייה פלסטינית בשטחי C, שיחד יצרו סביבה עוינת לפלסטינים בשטח, ובפרט הרועים הפלסטינים, שמחייתם תלויה ביכולתם לנוע במרחב.   בשלהי פברואר 2023 נמסר כי בהתנחלויות בבקעה מתגוררים כעשרת אלפים ישראלים לצד כ-65 אלף פלסטינים המפוזרים שם ביישובים עירוניים וכפריים, ועוד כ-2,700 חקלאים ורועי צאן ובקר, שמתגוררים ברובם בקהילות קטנות במאהלים מרוחקים. הקהילות האלה הן פלח האוכלוסייה המוחלש והנרדף בגדה, שסופג התעללויות בלתי פוסקות הן מידי המִנהל האזרחי הן מידי נערי הגבעות.   בשלהי אוגוסט 2023 דווח על שימוש ברעיית צאן כאמצעי לגירוש, והוצגה דוגמת ואדי א-סיק במחוז רמאללה. צוין כי כמעט מדי יום, ולעיתים פעמיים ביום, הגיעו מתנחלים מאזור ההיאחזות רימונים אל הכפר הקטן, ורעו את עדריהם בין בתי הכפר, או בשדות של תושביו. לאחר כמה חודשים כאלה, לא נותר דבר בשדות. בשל הפחד מהמתנחלים, הפלסטינים הפסיקו לרעות בשדותיהם, ונאלצו לקנות מספוא כדי להאכיל את עדריהם. לאחר שחיסלו את היבול, ויחד איתו את פרנסתם של התושבים, המתנחלים החלו בעבודות זיבול וחריש בשדות. לאנשים שחיים בקהילות הכפריות האלו אין שום הגנה, והם חסרי אונים מול המתנחלים. המשטרה בקושי מגיעה למקום, ולא נענית לקריאות התושבים. אם ינסו לעמוד על שלהם, הפלסטינים מסתכנים בפעולת נקם של המתנחלים, או במעצר על ידי המשטרה והצבא.   אחת הפעולות האהובות על מתנחלי המאחזים היא פיזור עדריהם של הפלסטינים. בין אם בעזרת טרקטורון, רחפן או בריצה – הם מונעים מהפלסטינים לרעות את צאנם. המתנחלים מחליטים באופן שרירותי על אזור שבו לפלסטינים אסור לרעות, ומגרשים את כל מי שנכנס אליו. אף כי במקרים רבים המתנחלים עצמם מתגוררים במאחזים בלתי חוקיים ואין להם ולו מסמך בודד שיעיד על בעלותם על הקרקע, הצבא בדרך כלל מכבד ומגבה את החלטתם, וחיילים מגרשים בעצמם עדרים ממקומות שבהם אין שום עילה חוקית לעשות זאת.   המצב לאחר ה-7 באוקטובר 2023 מאז ה-7 באוקטובר 2023 חלה האצה ניכרת בגירוש קהילות הרועים והחקלאים הפלסטינים מאדמותיהם בשטחי C, בעיקר בבקעת הירדן, באזור בנימין ובדרום הר חברון. שטחי המרעה שלהן צמצמו, נמנעה מהן אספקת המים הסדירה, וננקטו צעדים לניתוק הבקעה משאר שטח יו"ש; כל זאת באמצעות יצירת שיתוף פעולה ותיאום בין הצבא, המשטרה, מתנחלי האזור והמועצה האזורית בקעת הירדן.   אמצעי מקובל של השתלטות על שטחים פתוחים נרחבים הוא בניית גדרות לאורך מאות מטרים ואף לאורך קילומטרים. כמו כן, הקמת מחסומים כדי למנוע מפלסטינים גישה לדרכים חקלאיות ששימשו אותם בעבר.   כך לדוגמה, במחצית השנייה של נובמבר 2023 החלו מתנחלים לבנות גדר לאורך כביש אלון (כביש 578) בצפון בקעת הירדן. הגדר נמשכת ממול להתנחלות משכיות לכיוון דרום, עוברת את המאחז חוות ארץ שמש וממשיכה עוד שני קילומטרים דרומה. הגדר נועדה למנוע רעיית צאן של פלסטינים במקום.   בזמן שתשומת הלב הבינלאומית והישראלית מוקדה בדרום ובעזה, המתנחלים ניצלו את ההזדמנות להשתלטות על שטחי C. לפי נתוני ארגון בצלם (שלהי אוקטובר 2023), אולצו 13 קהילות לעזוב את מקום מושבן, וחמש קהילות התפנו חלקית. בסך הכל, דובר ב-129 משפחות, 850 נפשות. שש קהילות – 450 נפשות – עזבו בשנתיים שקדמו למלחמה, גם הן בגלל אלימות מתנחלים שגובתה על ידי הצבא.   מאז 7 באוקטובר 2023, ועד אמצע מרס 2024, השתלטו המתנחלים על כ-4,000 דונם נוספים. בסך הכל, החוות חולשות על שטח עצום, שאת חלקו הגדירה ישראל כשטח אש או כשמורת טבע בין סוף שנות הששים לשנות השמונים של המאה הקודמת, ותושביהן מונעים מפלסטינים לרעות בו. השטח הזה שימש קהילות רועים פלסטיניות למרעה במשך דורות, לפני ואחרי כיבוש יו"ש ב-1967. סגירתו בפני תושביהן פוגעת קשה ביכולתן לרעות צאן ולהמשיך ולהתפרנס מגידולו.   מעשי האלימות של תושבי החוות כלפי הקהילות הפלסטיניות באזור הפכו כבר מזמן לחלק משגרת חייהם של התושבים; אבל מעדויות שגבה ארגון בצלם ומתיעוד של פעילי נוכחות מגינה ישראלים, המסייעים לקהילות האלו, עולה כי מאז 7 באוקטובר עלתה תכיפותם וחומרתם של מעשי האלימות. מופעי האלימות כוללים דהירה פראית בטרקטורונים או בסוסים אל תוך עדרי צאן של פלסטינים ודריסת צאן, רעיית עדרים בשדות פלסטיניים מעובדים ופגיעה ביבול החקלאי, שיסוי כלבים בתושבים, פלישות ליליות לשטח הקהילות, גניבת צאן, השחתה ושריפה של רכוש, תקיפה גופנית של תושבים ושל פעילי נוכחות מגינה ישראלים, ואיומים חוזרים ונשנים על תושבי הקהילות לבל ייצאו למרעה. ככלל, המשטרה אינה חוקרת האירועים האלה, וכאשר פלסטינים או פעילים ישראלים מגישים תלונות במשטרה, הם מוצאים עצמם לא פעם נחקרים כחשודים.   כתוצאה מכך – על פי נתונים ממרס 2024 – לפחות 15 קהילות רועים פלסטינים, כולל מאות ילדים, נאלצו להימלט מאדמתם בשל טרור ואלימות מתנחלים.   באמצע אפריל 2024 נמסר כי בחודשים האחרונים הגיעו אל קהילות הרועים הפלסטיניות ישראלים חמושים, לפעמים גם במדי צה"ל, ובדרך כלל בעלי סימנים חיצוניים של יהודים דתיים (כיפות, פאות, ציציות), שגנבו כבשים ועזים מבעליהן.   יום אחרי מציאת גופתו של בנימין אחימאיר (בן 14), שנרצח בעת שיצא עם עדר הכבשים אל המרעה ב-12 באפריל 2024, בסמוך לחוות במלאכי השלום, רועי החוות יצאו לשגרת יומם.   רועה צאן מגבעת שדה יונתן בבנימין, הסביר כי "רעיית הצאן ביו"ש הפכה לכלי נשק של ממש במערכה, והיא הכלי היחיד שבעזרתו אפשר במשאבים מועטים לחלוש ולשמור על אלפי דונמים. למעשה, רועי הצאן נמצאים בחזית של גבעות החזית. הערבים מבינים זאת היטב, ולכן אנחנו מהווים יעד קבוע להתקפות מצד האויב שחפץ להשתלט על השטח בעצמו ולהקים מדינה פלסטינית. הפיגוע הקשה הזה שטלטל כל רועה ביו"ש הוא ניסיון של האויב להפסיק את המפעל ההולך וגדל של רועי הצאן. עד היום כל רועה זכה במו ידיו להשיב לבעלות יהודית מאות ואלפי דונמים, ואנו לא נעצור לרגע. חלום שיבת ציון וגאולת הארץ לא רק קורה לנו מול העיניים אלא אנחנו זוכים ממש להיות חלק ממנו. בעז"ה בזכות מסירות הנפש של בנימין הי"ד וההקרבה של רועי הצאן נזכה לראות בגאולה השלמה בקרוב".   באמצע מאי 2024 נמסר כי 18 קהילות רועים נעלמו מהנוף ביו"ש מתחילת המלחמה.   באמצע ספטמבר 2024 הזהירו ברשות הפלסטינית כי "הגבעות קובעות את הגבול בעזרת המרעה. אנשי הגבעות לא השאירו מקום שלא משתלטים עליו". בגבעת שדה יונתן הגיבו לדברים: "לפעמים, כדי לדעת עד כמה חשובה המערכה בשטח צריך פשוט להקשיב למה שהאויב מספר. מסתבר שהאויב הבין על בשרו את הדברים שאמר טרומפלדור ומיישמים כיום גבעות – 'במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו', וכעת במקום להשתלט באין מפריע על השטח מנהל מלחמת מאסף כנגד ההתיישבות החלוצית שמשנה את פני המערכה". בגבעה הוסיפו ואמרו: "פשוט ברור לנו שנמשיך בכל מחיר עד לניצחון במערכה בהקמת יישוב קבע פורח". באמצע פברואר 2025, אישרה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לקריאה שניה ושלישית את "הצעת החוק להסדרת מגורים בשטחי מרעה". הצעת החוק מסדירה את מגורי רועה הצאן או הבקר ומשפחתו בצמוד לשטחי המרעה של העדר, וקובעת כי שר החקלאות בהמלצת צוות מייעץ ("רשות המרעה"), רשאי להכריז בצו על שטח מרעה בגליל או בנגב כאזור שמירה צמודה, אם בשטח המרעה נדרשת נוכחות מתמדת וצמודה של רועה סמוך לעדר לשם טיפול בו וקיום המרעה. הבנייה תאושר לבסוף על ידי הוועדה המקומית המתאימה.   החוק החדש ישרת מתנחלים ביהודה ושומרון, שנעשו לרועי עיזים. כל מה שיידרש, לאחר שיוחלט שהחוק תקף גם בשטחים, הוא לקבוע שהחוות הן בתחומי השיפוט של המועצות האזוריות האחראיות להתנחלויות. כך ייהפכו בעלי החוות מעבריינים למי שפועלים על פי החוק. צילום: עידן ירון

חוקרי תרבות תמימי דעים לגבי זיהוי תופעת "הפיגור בפאזה", המתייחסת לתרבות שלא הסתגלה עדיין למציאות החדשה.   ארצות הברית של אמריקה כבר "התקדמה" לקראת "סוף עידן ההעדפה המתקנת", לאחר שהנשיא טרמפ הֵשעה את כל עובדי קידום השוויון והגיוון הפדרליים.   בהתאם לכך, הממשל הודיע לכל עובדי המחלקות האמונות על יצירת "סביבת עבודה מכילה", כי הם מושעים לקראת פיטוריהם.   במסמך פרויקט 2025  של מכון המחקר השמרני הריטג', המהווה בסיס רעיוני לסדר היום ולתוכנית הפעולה של המחנה השמרני בארצות הברית, הוצע לאסור את השימוש במילה "גיוון". ומה אצלנו? באדיבות כתב העת דה-מרקר

השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, עלה שוב להר הבית – אלחרם אלשריף, "לרגל חג החנוכה". העלייה להר אינה פרובוקציה לִשמה, אלא חלק מאג'נדה דתית-משיחית (אנטי-ציונית), שהתנועה הכהניסטית – ממנה צמחה מפלגת עוצמה יהודית – קידמה לאורך שנים. הרב מאיר כהנא הצהיר כי "תנועת כך קוראת להוציא את כל הלא יהודים מהר הבית; להסיר ממנו את כל המבנים שנועדו להנציח שלטון זר בארץ ישראל; למסור את השליטה על ההר לידי יהודים יראי שמיים". בנצי גופשטיין, יד ימינו ויועצו הקרוב של השר, הכריז לפני עשור כי "הר הבית זה הגידול הכי גדול של הסרטן שנמצא לנו פה, וכל עוד ממשלת ישראל לא תתעשת ותוריד את הגידול הזה לא נצליח להביא את המדינה לגאולה השלמה". אחד מפעילי תנועת "להב"ה – למניעת התבוללות בארץ הקודש" כתב את המילים לשיר שהפך לימים לפופולרי, בכותרת "רק רוצים לרקוד": "והעיקר בהר הבית / לפוצץ את המסגד, לפוצץ את המסגד / לבנות את המקדש". התפילה שנשא השר לא נועדה לשבור את "הסטטוס-קוו" בהר, שמזמן אינו קיים (בניגוד לטענתו המגוחכת של ראש הממשלה). היא כוונה, כדברי השר עצמו, להשתית את "הניצחון המוחלט" (ברוח הכהניסטית), שהוא ההפסד הגמור של המדינה ושל החברה בישראל. צילום: עידן ירון

ביטול צווי המעצר המנהליים נגד יהודים, תושבי השטחים, על ידי שר הביטחון ישראל כ"ץ, הוא רעה חולה, לא פחות מהתופעה של המעצרים המנהליים עצמם. אלה הם פרי באושים של החקיקה הצבאית בשטחים הכבושים, שמתקיימת במשך שנות דור. היא מופעלת כמעט באופן בלעדי נגד פלסטינים, ומציינת במפגיע את קיומן של שתי מערכות חוק-משפט הנוהגות במקביל באזור.   הכלי שימש כברירת מחדל של שב"כ בהתמודדות עם תופעות של הסתה לאלימות ולגזענות, וטרור נגד הפלסטינים. הוא הופעל כלפי מובילי דעה מרכזיים – כמו הרב מאיר כהנא, הרב יצחק גינזבורג, ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומאיר אטינגר.   המצב החמיר שבעתיים בשנים האחרונות, בשל הימנעותה של משטרת ישראל לשתף פעולה באורח מלא ויעיל עם שב"כ בתחומי המבצעים והחקירות, ככל שמדובר ביהודים. כך הוא נותר "אמצעי אחרון" בארגז הכלים של המדינה בהתמודד עם תופעות חמורות של קיצוניות אלימה וטרור ויג'ילנטי.   בניגוד להודעת מועצת יש"ע, הצעד הבוטה של השר לא מגלה "מחויבות לערכים של צדק ושוויון", אלא חותר תחתם באופן מהותי. המסר המוצהר של "חיזוק ועידוד ההתיישבות" הוא למעשה מסר של פגיעה אנושה נוספת במשילות ובריבונות הישראלית.   הצעד של השר מדגיש את "העובדה הפשוטה, החותכת", שהשטחים הפכו ל"שטח הפקר", שבו "אין דין ואין דיין", ו"איש הישר בעיניו יעשה". צילום: עידן ירון