תוצאות החיפוש

תנועות חברתיות-פוליטיות-דתיות של הימין הרחוק בישראל מקדישות מקום מרכזי להיבט המשיחי  – האמונה אשר לפיה בשלב מסוים בהיסטוריה יקום נצר למלך שיהפוך למלך המשיח. הרמב"ם קבע את האמונה הזאת כעיקר השתים-עשרה מבין שלושה-עשר העיקרים שניסח, וכך כתב על העיקר הזה: "ימות המשיח, והוא להאמין שיבוא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן". העיקר הזה נוסח מאוחר יותר בלשון קצרה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".   בדומה לכך, התנועות החברתיות-הפוליטיות האמורות מתייחסות למשמעות התפיסה של אתחלתא דגאולה  – מושג המופיע בתלמוד הבבלי ומתאר את התקופה המקדימה את הגאולה והמכינה את ביאת המשיח. ההנחה היא כי הגאולה תבוא בשלבים, ולא בבת אחת; זאת על פי המדרש בספר קול התור (א', ט"ו) – שחובר לטענת צאצאי הרב הלל ריבלין משקלוב, על פי תורת רבו הגאון מווילנה (רבי אליהו שלמה זלמן – הגר"א), ופורסם לראשונה על ידי נכדו, שלמה זלמן ריבלין, שם נאמר בשם הגר"א: "אתחלתא דגאולה באה קמעא קמעא, מעט מעט, על פי חז"ל".   שלבי הגאולה מחייבים כמה התפתחויות מרכזיות, שמפורשות באופן ייחודי במסגרת התנועות החברתיות-הפוליטיות העומדות במרכז מחקרי. בין השאר, מוסכם כי אנו מצויים בתקופה שבה "ארץ ישראל נותנת את פירותיה בעין יפה", והרי – לפי הגמרא – "אין לך קץ מגולה מזה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, צ"ח, א'). התפתחות חיונית נוספת היא שלטון יהודי בארץ ישראל, כדברי האמוראי המפורסם מנהר דעה שבבבל שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ל"ד, ב'), אשר נפסקו להלכה בספר משנת תורה לרמב"ם.   בנוסף לכך מתחייבת חזרת היכולת של עם ישראל להילחם, כלשון הגמרא: "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, י"ז, ב').   נראה כי לאחר השגת התנאים האלה – שעדיין מציבים אתגר לא מבוטל – אפשר יהיה לצפות להגשמת תנאים נוספים שהם לעדות להגשמה המלאה של הגאולה. בין אלה נכללים קיבוץ הגלויות  – כדברי חז"ל, "מה יצאתם ממצרים בשישים רבוא וכניסתן לארץ בשישים רבוא – כן לימות המשיח בשישים רבוא" (ילקוט שמעוני, הושע, תקי"ח); ולבסוף גם – הגשמת חזון הנביאים: "בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא ה', ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים, ולא ילכו עוד אחרי שררות ליבם להרע" (ירמיהו ג', י"ז). צילום: עידן ירון

חוקרת הטרור ג'סיקה שטרן (Jessica Stern) הסבירה כי "טרור דתי" מתעורר מכאב, אובדן וחוסר סובלנות לנוכח אלוהים המתמהמה בתגובה לשוועתנו, ולא עונה. חסידיו מתגעגעים לעיתים קרובות לזמן פשוט יותר, שבו נכון ולא-נכון היו ברורים, שבו היו גיבורים ומרטירים, וההיכרות הבינאישית הייתה אינטימית; שבו העולם החיצוני, עם הקוסמופוליטיות הוולגרית שלו, לא השפיל אותנו או איים על ילדינו. שבו לא קינאנו באחרים או אפילו ידענו עליהם.   "טרור דתי" מתייחס למציאת תכלית ברורה בעולם מבלבל, עם אפשרויות רבות מדי; לטיהור העולם. הדרך קדימה נראית ברורה: הרוג או היהרג. הרוג ותתוגמל בשמיים. הרוג והמשיח יבוא; לראיית העולם בשחור-לבן; להטלת כל הפחדים וחוסר ההתאמות על ה"אחר". כל קבוצות הטרור הדתיות מאמינות שהם יוצרים עולם מושלם יותר. מכיוון שחסידיהן מאמינים שהם פועלים בשם מטרה מוצדקת, הם משכנעים עצמם שכל פעולה – אפילו פשע נורא – מוצדקת. הם מאמינים שאלוהים נמצא לצידם; אבל אלוהים לא מקשיב ואינו עונה לקריאתו של המיליטנט. העולם נותר מזוהם על ידי חוסר צדק ושחיתות. ה"אויב" ממשיך לדכא את קורבנותיו. מצב הדברים [הדיסוננטי] הזה מוביל לזעם, ולעיתים גם לאלימות נוספת [אם לא להתפקחות]. המטרה היא לנצח בכל מחיר. כך מתחיל מרחץ הדמים.   "טרור דתי – בשונה מ"טרור לאומי", העשוי להיות גם חילוני, אבל ממלא תפקודים דומים, ועשויים לפעול במשולב – הוא כזה הנעשה בחסות יחידים וקבוצות המגדירים עצמם ומוגדרים על ידי סביבתם כדתיים. כמו כן, הם מסבירים את מעשיהם בשפה דתית, מעלים סמלים דתיים ומזכירים ערכים ונורמות דתיים.   בגל "הטרור הדתי", ובמיוחד בתנועת אל-קאעדה – שהופיעה בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, והחדירה ממד חדש לשיח האסלאמי המודרני של פנייה לקיצוניוּת, המתממשת על ידי ג'יהאד רציף והקרבה מתמדת, ושימוש באמצעי טרור – צעירים רומנטיים המבקשים להגשים חלום [כדוגמת "נערי גבעות"], המוכנים להקריב עצמם לשם השגת המטרה, משתמשים בפעולות טרור כדי להחיש את הגאולה. הנכונות "למות על קידוש השם" היא תופעה חדשה המקשה במיוחד על ההתמודדות עם יחידים וקבוצות כאלה.   הדת מעניקה הצדקה מוסרית לטרור, ומציעה לטרוריסטים דימויים של מלחמה קוסמית שמאפשרת להם להאמין שהם מנהלים תרחישים רוחניים. בכך, הדת מספקת את המנהגים והסמלים המיוחסים לשפיכת דם, ואפילו למעשי טרור קטסטרופאליים. צילום: עידן ירון

פופוליזם אוטוריטרי (authoritarian populism) הוא מונח שהוטבע באמצע המאה התשע-עשרה. סטיוארט הול, המרקסיסט והמבקר הבריטי הבולט, הציע את המונח כדי לנתח את השינוי שהתרחש בפוליטיקה הבריטית עם עלייתה לשלטון של מרגרט תאצ'ר בשלהי שנות השבעים. המונח רווח בשנות השמונים בקרב אנשי אקדמיה, שניתחו את הפוליטיקה של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.   שלושת הרכיבים המרכזיים של האידאולוגיה של תנועות פופוליסטיות-אוטוריטריות הם: העם, האליטה והרצון הכללי (volonté générale) – רצון העם, שהמפלגות הללו גורסות שהן מייצגות אותו בצורה הנאמנה ביותר. בהתאם לתפיסה הפופוליסטית, רצון העם הוא בעל סמכות גבוהה יותר מאשר המנגנונים המייצגים והמוסדות כמו המחוקקים ובתי המשפט.   סממנים "פופוליסטיים אוטוריטריים" יוחסו למשטרים כמו זה של טרמפ בארצות הברית, פוטין ברוסיה, רג'פ טייפ ארדואן בטורקיה, רודריגו דוטרטה בפיליפינים, ויקטור אורבן בהונגריה. התעלמותם מנורמות ליברליות דמוקרטיות מסגירה את ההיבט האוטוריטרי שלהם; הרטוריקה של שנאת זרים וגזענות, הטוענת שהיא נועדה להציל את אוכלוסיותיהן הגזעיות, מאפיינות פופוליזם. "פופוליזם אוטוריטרי" מהסוג הזה מצוי בעלייה במדינות שונות ברחבי אירופה.   הגישה הפופוליסטית ניצבת בניגוד מובהק לתפיסות דמוקרטיות ליברליות, שביסודן אמונה כי משטר מאורגן היטב עשוי לרסן את רצון העם ולאפשר פלורליזם. עליית דגמים משטריים כאלה, וקבלתם הנרחבת, גוררת גם נורמליזציה של תופעות כמו לאומנות, שנאת זרים, רטוריקה גזענית ואנטישמית, ועוד. היא מעוררת גם גילויים של קיצוניות אלימה וטרור.   "פופוליזם אוטוריטרי" מהווה סכנה ממשית לדמוקרטיה ולערכי-העל הליברליים העומדים בבסיסה – בעולם בכלל, ובישראל בפרט. האיוּם העיקרי שהפופוליזם האוטוריטרי מציב בפני הדמוקרטיות הליברליות כרוך בניסיון להקים מערכת משטרית חלופית: "אתנו-קרטיה" או "אתנו-לאומיות" – דגם של דמוקרטיה שבו המדינה שייכת לקהילה אתנית אחת בלבד. כל מי שעומד בדרכם של הפופוליסטים האוטוריטריים הופך לישות רודנית, לבוגד או לאויב העם.   בהתאם לתפיסתה של פיפה נוריס ( Pippa Norris)  – שראתה בדונלד טרמפ מנהיג המשתמש ברטוריקה (או, אם תרצו, בדמגוגיה פופוליסטית) כדי להעניק לגיטימציה לסגנון מנהיגותו, בעודו מקדם ערכים אוטוריטריים המאיימים על הנורמות הליברליות העומדות ביסוד הדמוקרטיה האמריקנית – אני רואה בבנימין נתניהו כיום מנהיג המשתמש באותו סגנון והמקדם אותם ערכים ממש. נוריס הבהירה: "הצירוף של ערכים אוטוריטריים המוסווים על ידי רטוריקה פופוליסטית הוא האיוּם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הליברלית". היא הרחיבה: "ערכים אוטוריטריים המשולבים ברטוריקה פופוליסטית עשויים לתדלק 'כת של פחד' – התגברות של חרדה במקום ביטחון, אפלה במקום אורה". מהרצאה של פדריקו פינקלשטיין פשיזם:   מכל השאלות הלא פתורות של זמננו, אולי החשובה ביותר היא: "מהו פשיזם?". (ג'ורג' אורוול, 1944)   ברור כי כמשטר, פשיזם מעולם לא חזר אחרי סיום מלחמת העולם השנייה (1945), ולמעשה – היעדר משטרים פשיסטיים מגדיר את המחצית השנייה של המאה העשרים.   במאה העשרים-ואחת, פשיזם לא יהיה כמובן זהה לזה שגיבשו מוסוליני, היטלר או פרנקו; וככל הנראה לא יידמה לאֵימי הטרור הטוטליטרי. לכן גם אין לחפש תופעות מקבילות כאלו.   עם זאת, ליבת הפשיזם, כרעיון מופשט, היא אולי מאמץ בלתי מתפשר לתבוע מחדש את "ארץ האבות" למען הקהילה הלאומית ש"נולדה מחדש". ליבה כזאת נמצאת, ללא ספק, גם בתנועות של ימין רחוק – רדיקלי וקיצוני.   הפשיזם משתמש ברטוריקה המעודדת פחד וכעס כאמצעים להתסיס ולחרחר ריב בין קבוצות דתיות, פוליטיות, אידיאולוגיות ואתניות שונות. הוא מכוון כלפי קבוצות כאלו, ומשחרר את כל רסן במאבק איתן. המדיניות המאפיינת אותו כוללת יסודות כמו: העבר המיתי, תעמולה, אנטי-אינטלקטואליוּת, חוסר מציאותיוּת, היררכיה, קורבנוּת, חוק וסדר, חרדה מינית, ופירוק של הרווחה הציבורית והאחדות האזרחית.   למרות שההגנה על יסודות מסוימים היא לגיטימית, ולעיתים אף מוצדקת, קיימים זמנים בהיסטוריה כאשר הצטרפותם יחדיו במפלגה או בתנועה הפוליטית אחת (כמו "עוצמה יהודית"), שיש בהם סיכון מיוחד. הסיכון של פוליטיקה פשיסטית מתעורר מהדרך המיוחדת שבה היא מביאה לדה-הומניזציה של מקטעים מסוימים באוכלוסייה (כמו ה"ערבים" או ה"שמאלנים"). על ידי הדרת המקטעים האלה, היא מגבילה את היכולת לגלות אמפתיה כלפי אזרחים אחרים, ומובילה להצדקת יחס לא-אנושי – מדיכוי של הזכויות הבסיסיות, הגבלת החירות והשוויון, דרך גירוש המוני, ועד מקרים קיצוניים של השמדה המונית. התסמין הברור ביותר של פוליטיקה פשיסטית הוא הפירוד. מטרתו להבדיל בין סוגי אוכלוסייה, בתפיסה של "הם" (קבוצת-החוץ) לעומת "אנחנו" (קבוצת-הפנים). פוליטיקאים פשיסטים מצדיקים את רעיונותיהם באמצעות שבירת ההיגיון הישר של ההיסטוריה, תוך יצירת מיתוס עבר התומך בחזונם לגבי ההווה. הם כותבים מחדש את ההבנות המשותפות של האוכלוסייה לגבי המציאות, על ידי עיוות שפת הרעיונות על ידי תעמולה וקידום אווירה אנטי-אינטלקטואלית, ותקיפת מוסדות ההשכלה והתקשורת ההמונית, העשויים לאתגר את רעיונותיהם.   בסופו של דבר, באמצעות הטכניקות האלו, פוליטיקה פשיסטית יוצרת מצב של אי-יציבות, שבו תיאוריות קונספירציה וחדשות כזב מחליפות את הדיון והוויכוח ההגיוניים. ניצנים לכך, אם לא פרחים מלבלבים, אנו רואים היטב בארצות הברית, כמו בישראל. להבנת הוגים מסוימים, כאשר הדמוקרטיה נהרסת על ידי כוחות ימניים-קונסרבטיביים – ולפחות ניצנים לכך מלבלבים בארצות הברית, וגם בישראל – היא מתמוטטת מכיוון שרכיביה המכוננים מותכים לפשיזם.   כאשר הפופוליזם מאמץ מאפיינים אוטוריטריים, הוא מוביל לעיתים מזומנות לתוצאות הנוגדות את הדמוקרטיה. עם זאת, בעוד שהפופוליזם ככלל הוא צורה של אוטוריטריוּת דמוקרטית (ולפיכך נכלל בהגדרה של "תנועות רדיקליות"), הפשיזם הוא דיקטטורה אלימה במובהק (ולפיכך נכלל בהגדרה של "תנועות קיצוניות").   כבר באמצע שנות השלושים של המאה העשרים עלתה בארצות הברית השאלה: "האם הפשיזם הגיע לאמריקה?". הציג אותה העיתונאי, הסופר והמחזאי האמריקני, חתן פרס נובל לספרות (1930), סינקלר לואיס. בספרו זה לא יכול לקרות כאן  (1935), לואיס הציג למעשה את הטענה כי "זה יכול לקרות כאן", בארצות הברית של אמריקה (שם הוא "יהיה עטוף בדגל, ויישא את הצלב").

ימין קונסרבטיבי לאומי  מקיים זיקה מורכבת, לעיתים הדוקה, עם הדת. מסתבר כי רוב הקבוצות של הימין הרחוק באירופה ובארצות הברית הן נוצריות, במובן שהן מתייחסות לנצרות בכלל, או לזרם אחד (כמו הרומי-קתולי), כחלק מהתרבות הלאומית.   הזרם הנוצרי האמריקני המנציח יותר מכל את התפיסות הנוצריות הלאומיות הוא זה האוונגליסטי-הפרוטסטנטי הלבן . הזרם הזה – שראשיתו באירופה דוברת הגרמנית והאנגלית, ובמשך הזמן צמח והתפשט ליבשות אחרות, ובכלל זה לצפון אמריקה – הפך במאה התשע-עשרה לביטוי הדומיננטי ביותר של הנצרות בארצות הברית, שרובה פרוטסטנטית. כיום, כרבע מהאמריקנים מזהים עצמם כאוונגליסטים, אבל פחות ממחצית מהם טוענים כי הם מסכימים עם אבני-היסוד של האמונה האוונגליסטית. חלק ניכר מהאוונגליסטים הלבנים בארצות הברית תופסים את העולם, ראשית לכל, באמצעות הרשת של הפוליטיקה הקונסרבטיבית הרפובליקנית; רק אחר כך, באמצעות זהותם הגזעית-הלבנה, ואזי – באמצעות זהותם התיאולוגית הנוצרית.   הכינוי אוונגלי הפך במהרה לשם נרדף ל קונסרבטיבי נוצרי , ובעיקר ל רפובליקני קונסרבטיבי לבן . כך, לדוגמה, בסקר לאומי המשמש ציון דרך בולט, נמצא כי כשני-שליש של האוונגליסטים הלבנים תומכים ברעיון של נצרות לאומית, או מגלים אהדה כלפיו. יש הטוענים גם כי, לפחות בזירה הציבורית, טיבו הפוליטי של האוונגליזם העיב והלך על טיבו התיאולוגי והרוחני.   האוונגליסטים מצדדים בכך – מה שמזכיר במידה לא-מבוטלת את הקומפלקס הלאומי-הדתי בישראל – שהממשל הפדרלי צריך להכריז על ארצות הברית כאומה נוצרית, ולדגול בערכים נוצריים; להכיר בכך שהצלחת המדינה היא חלק מהתוכנית האלוהית; לאפשר תפילה בבתי הספר הציבוריים, ועוד. אמונה תיאולוגית מרכזית היא כי אמריקה ירדה מגדולתה ואיבדה את חסד האל (במונחינו: נעדרת סיעתא דשמיא), מכיוון ששקעה באמונות ובאורחות חיים שיסודם בחטא. כדי לשנות את המצב יש לחזור לאמונה הנכונה, ואף לשנות אורחות חיים – כמו חזרה לערכי המשפחה המעוגנים בדת, והמבוססים על פטריארכיה, שוביניזם, ועליונות לבנה. אוונגליסטים רבים מאמינים כיום כי ארצות הברית היא "מדינתו של האלוהים". חלק מהם סבורים כי האמונה הזאת מחייבת אותם להיאבק כדי לשמר את התרבות הנוצרית ואת ההשפעה הפוליטית של מאמיניה. המחקר הצביע על קשר ברור בין אידיאולוגיה של לאומיות נוצרית – המנסה לצרף זהויות לאומיות ודתיות באופן המספק לנוצרים מעמד מועדף בחברה ובמדינה האמריקנית, גורסת שהיות אמריקני טוב פירושו היות נוצרי, ומבקשת להכפיף את כל השאר למבנה השליטה הנוצריים – לבין גזענות., שנאת זרים, שנאת נשים, ועמדות אוטוריטריות ואנטי-דמוקרטיות. כמו כן, נטייה לקיצוניות אלימה.   באמצע 2024, כ-32 אחוזים מהמצביעים בבחירות לנשיאות ארצות הברית תיארו עצמם כאוונגליסטים, והרוב הגדול של הקבוצה הזאת נטה ימינה. יש הטוענים כי האוונגליסטים הם למעשה בלוק הבוחרים בעל העוצמה הרבה ביותר בארצות הברית.   הימין הדתי הלאומי בישראל הפך לימים לכוח אידיאולוגי והפוליטי שליט במחנה הימין. יש הסבורים כי הלאומיות הדתית והדמוקרטיה הליברלית אינם עוד שני קטבים שווי כוח. הקוטב של הלאומיות הדתית נהנה מיתרון בולט, והדמוקרטיה הליברלית יכולה להתקיים רק במידה שהלאומיות הדתית מוכנה לסבול זאת ולהותיר לה מקום. לפיכך, הדמוקרטיה הליברלית היא האיבר החלש, המתגונן או הנלחם על חייו. הוא נדרש להסברים, מתנצל, נאבק על מעמדו בין שני אברי הנוסחה.   סקרים מראים כי רוב רובו של הציבור הדתי הלאומי בישראל נוטה באופן מובהק לימין הפוליטי. מסתבר כי 78 אחוזים מקרב המחנה הזה מגדירים את עמדותיהם כימניות או ימניות מתונות. רק עשרה אחוזים מזהים את עצמם כמרכז, ושלושה אחוזים – כשמאל או כשמאל מתון. הנטייה הזאת מתבטאת בציבור הזה – בכל הקשור לנושא המדיני הביטחוני – בין השאר ביחס לא-שוויוני בעליל כלפי לא-יהודים. צילום: עידן ירון

אלימות  – תפיסתה, וחשוב יותר, הפעלתה – מַבחינה בין תנועות רדיקליות לבין תנועות קיצוניות. אלימות, והמורשת שלה – הכוללת דיכוי, גירוש והשמדה – מגדירות את החוויות הגלובליות של התנועות השונות כאידיאולוגיות, כתנועות וכמשטרים.   אלימות היא ממד מפתח היסטורי להבנת קיצוניות כאידיאולוגיה, כתנועה וכמשטר. לא מתקיימת קיצוניות ללא אלימות קיצונית. שלום – פנימי או חיצוני – נתפס כמושג ראוי לגינוי מבחינת תנועות קיצוניות.   האלימות לא הייתה אמצעי בלבד בעבור תנועות היסטוריות של הימין הרחוק, אלא גם נקודת מוצא למדיניותן. התנועות האלו היו הלכה למעשה התגלמות של האלימות. הן סיפקו כוחות שתיקפו גבריות תוקפנית, פעילה ולוחמתית. התנועות האלו התייחסו לאלימות ככוח טבעי מקודש ומטהר. הפילוסוף האיטלקי נורברטו בּוֹבְּיו (Bobbio) טען כי "אלימות היא האידיאולוגיה של הפשיזם [כתנועה קיצונית]". אלימות קיצונית נועדה למנוע אסון לאומי, והוצדקה כהגנת המולדת נגד קונספירציה, מדומיינת במידה רבה, של סיכון לאומי קיומי. תחושה של השמדה ממשמשת ובאה מאפשרת לתנועות פשיסטיות לאמץ את התגובות הפנאטיות והבלתי סובלניות ביותר. לפיכך, להבנתם, מוצדק לעשות שימוש בכוח הצבאי המדינתי באופן מתירני, ולא מרוסן.   אלימות אינה צריכה לנבוע מיחידים בעלי מאפיינים פתולוגיים. חנה ארנדט (Arendt) כתבה על הבנליות של הרוע  (בהתייחס למקרה של אדולף אייכמן). בהקשר הזה, מבצעֵי מעשי האלימות והטרור אינם המפלצות הלא-אנושיות המצויות בדמיוננו, אלא בני אדם רגילים, שאינם שונים מהותית מכל אחד מאיתנו.   בתנועות ימין קיצוני מתפתחת לעיתים תת-תרבות פוליטית אלימה , שבה האלימות נתפסת כחלק מהרפרטואר הפוליטי הלגיטימי. צילום: עידן ירון

הסופרת, המתרגמת, העורכת והמסאית שולמית הראבן הציעה להבחין בין "משיח" לבין "כנסת", כמטפורות לשתי השקפות עולם מנוגדות: האחת, הטוענת לקדושת המושג "שלמות הארץ", הרואה בתקופתנו פעמי משיח, והמעלה את הערך הזה על פני כל ערך אחר; השנייה, הרואה את עיקר העיקרים בדורנו בקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית ובטוחה, המבוססת על שלטון החוק.   הסופר והמחנך ס. יזהר כתב: "יש ציונים שעולמם מושתת על הימצאותו האין-סופית של האויב: תמיד יהיה אויב ותמיד נילחם בו. אלה ציונים של פחד נצחי, של גיוס נצחי, של מצב חירום נצחי ושל ייאוש נצחי משום תקווה לשום שכנות טובה ושלום. בתי הקברות מחכים לשעת שלטונם של הציונים האלה". בעיניהם, "מיתוס האויב הנצחי נראה כעצם המציאות הריאלית. וכל ניסיון לפגוע בעקרון נצחיוּת האויב נראה להם כבגידה, כהחלשת המורל הלאומי, וכתבוסתנות בפועל. עולמם בנוי מיקשה אחת על או-או, או אתם או אנחנו: הארץ לא תישא את שנינו ביחד, וכוח יכריע בינינו".   אברהם שטרן (יאיר) – מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל (לח"י), שכינויו הזכיר את אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים, ומפקד הקנאים במצדה – כתב, בחזון אבדון וקדרות, כי "רבות עוד יילחם עמנו בארצנו עד שישפוך את שלטונו על הגויים ויכבוש ארצות חדשות ועל כן עוד דורות ילכו ילדי ישראל לבית רבן, וללמוד ילמדו את מלאכת החרב, ודורות רבים תהיה המלכות העברית כמחנה צבא במדבר המזרח הערבי".   צילום: דוד רובינגר (הספרייה הלאומית) נראה כי אנו מצויים היום בפתחה של תקופה חדשה, שבה ה"משיח" וה"כנסת" התלכדו, במידה משמעותית, לאחד. זהו מתכון בטוח לפחד נצחי, למלכוּת החרב, לגיוס נצחי ולייאוש נצחי.

הלאומיות הדתית הפונדמנטליסטית ה"משיחית" מאיימת לבלוע את המאפיינים הדמוקרטיים הליברליים של המדינה. מחזה האֵימים מזכיר את הרומן האוטוביוגרפי של העיתונאי האיטלקי קורציו מַלְפַּארטֶה ( Curzio Malaparte) – קאפוט ( Kaputt, 1944 ). קַאפּוּט – הרוס, שבור, מחוסל – הוא כתב אישום רב רושם נגד הפשיזם. השם מסמל את מטרתו השטנית של הפשיזם, ואת מצבה של אירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה.   תחושת ה"קאפוט" שורה גם על הוגים וחוקרים המתייחסים למצבה של החברה והמדינה בישראל. כך לדוגמה כתב הפסיכולוג החברתי עירן הלפרין בספרו אזהרת שוליים : "לא תיארתי לעצמי גם בחלומותיי הגרועים ביותר שכמה מנסיכי ומתדלקי השנאה והגזענות ינורמלו ויהפכו לפוליטיקאים מקובלים ומשפיעים בישראל. לא יכולתי לדמיין שמחוללי השנאה יעברו משולי השיח אל מרכזו, וייעשו חלק מהשדרה המרכזית של החברה והפוליטיקה הישראלית".   אעיר בהקשר הזה כי כאשר התחלתי, לפני כעשור, בעיסוקי האינטנסיבי בימין הרחוק, הייתה זאת תופעה שולית, שרבים התייחסו אליה כ"סהרורית" ממש. ברור כי זו זכתה במהלך השנים האחרונות ללגיטימציה שלטונית רחבה, ותפסה את מרכז הבמה. היא התאפשרה לאחר ש"שומרי הסף", המונעים בדרך כלל כניסה של גורמים עוינים לתוך המערכת הפוליטית, נחלשו או חדלו לתפקד.   הלפרין סיים באמירה כי נדהם מכך ש"אותם מחוללי שנאה, והתרבות החברתית והפוליטית שהם הביאו עימם, יהפכו את ישראל לחברה בתפקוד נמוך, חברה על סף פירוק מבפנים".   חברות כאלו הן בלתי יציבות, נעדרות אמון חברתי ושיתוף פעולה בין אזרחיהן, ובכך מגלות חוסר איזון וטשטוש המכנים המשותפים. בחברות כאלה אנו חוזים בהתפרצויות של עוינות גלויה ושל סכסוכים חריפים בין מחנות או קבוצות שונות.   אל אותם "מחוללי שנאה", המערערים את היציבוּת, אני פונה ושואל: " הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?"  (יהושע ה', י"ג). אני מזדהה עם אותם מבקרים שראו בספרו של מַלְפַּארטֶה "עבודה מתוחכמת, המכוונת להגברת המודעוּת לשקיעתה של אירופה, ולהתמוטטות המוחלטת של המוסר והיושרה". אם המגמות שאנו חוזים בהן כיום יימשכו – אנו צועדים לבטח בדרך דומה. עטיפת הספר

אכפת לי כקליפת השום אם העיתונות בישראל תגדיר אותי כנאצי או כפשיסט. (הרב כהנא)   הם קראו לנו "פשיסטים", אם כי פשיזם לא הדבר הכי נורא בעולם. (דוד בן-דור, ממנהיגי התנועה הכהניסטית)   אבחַן להלן את מידת ההתאמה של התנועה הכהניסטית לתפיסה של "פשיזם"; זאת בין השאר על פי אמות מידה שהציעו תיאורטיקנים והוגים מרכזיים בתחום, וכן על פי עדויות פנימיות של חברי התנועה לשעבר.   התזה שאקדם היא כי ראוי לתפוס את הכהניזם כתנועה "קיצונית", "פשיסטית", נוספת – מעבֵר לאלו ההיסטוריות.   ההנחה היא כי אין לראות בפשיזם תופעה המוגבלת למדינה אחת, לתקופה אחת או לאירוע אחד, או לזהותה עם תצורה מסוימת של מפלגות אירופיות. במקום זאת, אפשר לראות בפשיזם מושג על‑היסטורי המאפשר להתעלות על התקופה שחוללה אותו, ולתפוס אותו במסגרת התהליך הכוללני שהוא שיקף. פירוש הדבר גם התייחסות לפשיזם בטווחים הארוכים, ותפיסתו כדינמיקה מתהווה ומשתנה. בסופו של דבר, המבחן הוא מעשי: האם ראיית תצורה פוליטית חדשה במונחים של "פשיזם" מסייעת לנו להבין אותה? בהקשרנו אנו, אני סבור כי ראייה כזאת מאפשרת אכן לשפוך אור על טיב המנהיג, מהות התנועה, קווי האפיון שלה ואיכות ראשיה וחסידיה או "המאמינים האמיתיים" שלה.   שוויון הגישה המתנגדת לשוויון, או "שוברת" אותו מתחדדת ככל שמדובר בימין רדיקלי, ובעיקר בימין קיצוני. כך, לדוגמה, הרב מאיר כהנא קבע כי "השוויון של יהודים ולא-יהודים אינו אלא חילול השם, המואֵס בתורת ה' ומחבק את תועבת הגויים".   הרב כהנא סבר כי "אין ערך של שוויון ואינטגרציה ביהדות"; אדרבה, זה אסור".   "ביהדות אין שוויון בעניינים של קדושה. בכל מה שעשה ה', הוא בחר אחד להיות עליון וקדוש".   בהופעתו בפני ועדת הבחירות שדנה בפסילת רשימתו, הרב מאיר כהנא כינה את מגילת העצמאות מסמך סכיזופרני. הוא חזר על השקפתו הידועה כי קיימת סתירה שאינה ניתנת ליישוב בין מדינת ישראל יהודית לבין מדינה אשר בה ערבים ויהודים הם בעלי זכויות שוות: שוויון-זכויות לכל ומדינה יהודית הם דבר והיפוכו.   בדרשה "חביבים ישראל", הרב כהנא זעק נגד "הזייפנים והמסלפים את תורת ה', שבחבקם את התרבות הזרה בורחים מהמושג של ישראל כעם נבחר, וסוגדים לאליל השוויון, ואינם מסוגלים לקבל על עצמן את עליונות ישראל".   כהנא סיכם את עמדתו בעניין הזה במאמר שפורסם שלושה ימים לפני הירצחו, בכותרת: "המעמד ההלכתי המיוחד של ה'פלשתינים'": "במשך שנים רבות הצבעתי על המעמד ההלכתי הברור של הלא-יהודים בארץ ישראל, שמצוי בניגוד מוחלט לדמוקרטיה המערבית הדוגלת בשוויון מוחלט ושלם בין כל בני האדם, ללא קשר לרקע האתני, הלאומי או הדתי שלהם. במשך שנים הצבעתי על כך שללא-יהודי יש, לכל היותר, מעמד של 'גר תושב', בהנחה שהמעמד הזה עדיין ישים במשך התקופה שלנו שבה לא נוהג היובל".   להבנתו של הרב כהנא, בני האדם לא נולדו שווים, והיהודים נעלים על הגויים: "אחד מיסודות האמונה של התרבות המערבית הוא שכל בני האדם נולדו שווים. על המשפט הזה מיוסדת השקפת העולם הדמוקרטית המערבית החילונית. רעיון השוויון המערבי מנוגד לטבע האדם. לא המדענים ולא האידיאולוגים יוכלו לשנות את הטבע הזה. רק דרך התורה מותאמת לטבע האדם".   הרב כהנא הסביר כי למרות שההבדל לא ניכר לעין, "אנו כיהודים מאמינים ויודעים שהחזות החיצונית אינה הכל. בפנימיות, הודיע לנו ה', שישנו הבדל מהותי ומוחלט בין ישראל לגויים".   התנועה הכהניסטית גינתה את המגמה האוניברסלית, המתפשטת בקרב הציבור הציוני הדתי, ואת הדיבורים בזכות "כל אדם שנברא בצלם", שמטרתם להוכיח שכל בני האדם שווים, ושאסור להפלות אדם על רקע גזעו. כהנא אמר בנאום בכנסת (27.5.1986): "ביהדות, ללא ספק, בגמרא, אין ספק שהאדם נברא בצלם אלוקים. אין ספק בכך. על כך אין מחלוקת. אבל מפה ועד לקום ולהגיד שמעמדו של הלא-יהודי בהלכה שווה למעמדו של יהודי? זהו שקר. ההלכה היא פסוקה".   התנועה הבהירה כי "טשטוש התחומים וההבדלים בעניין הזה הוא ניסיון לצייר 'יהדות יפה', יהדות התואמת את תרבותם. דווקא על רקע המגמה הזו יש לחדד בחריפות את היהדות המקורית ורעיונותיה. ברור שכל יהודי המקבל את התורה כדבר ה' מסיני מבין שאי-אפשר לערוך בה פשרות או תיקונים ושיפוצים, וכל ניסיון לעקוף או להתעלם מההבדל בין ישראל לגויים לא יצלח".   בנאום בכנסת בכותרת "מקום הערבי במדינה היהודית" (29 בינואר 1985), הרב כהנא מיצה את הדברים: "לא ייתכן שהערבי יהיה שווה זכויות במדינה המוגדרת במגילת העצמאות כמדינה יהודית. כל זמן שבהמנון 'התקווה' יצטרך האזרח הערבי לשיר 'נפש יהודי הומיה' – הוא אינו שווה ליהודי; כל זמן שיום העצמאות מסמל את תבוסת הערבים, הוא לא יוכל לחגוג אותו; כל זמן שהיהודי יהיה אולי מוכן לתת לערבי להיות אלוף בצה"ל, אבל לא רמטכ"ל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא ראש הממשלה, הערבי לא יוכל להרגיש בבית; כל זמן שחוק השבות חל רק על יהודים, הערבי אינו מסוגל להרגיש שהמדינה הזאת היא שלו; כל זמן שחבר כנסת יהודי אינו מוכן לקבל את זכותו של הערבי להיות כאן רוב, ודאי וודאי אתם בזים לו, כאשר אתם מנסים לשכנע אותו שהוא אזרח שווה כמונו".   בנימין זאב כהנא – בנו של מאיר כהנא, שהקים והנהיג את תנועת כהנא חי בכפר תפוח, ונרצח עם אשתו בפיגוע ירי – ציטט את אביו, והפנה את תשומת הלב לכך ש"העניין של שוויון הפך בזמנים אלה ובידיהם של בני הזמנים, של סוגדי התרבות הזרה, לעגל זהב, לשיקוץ של שקר. ובכן, הקב"ה פוסל את העניין של שוויון טבעי ומעמד שווה לכל רעיון ולכל עם ולכל אדם. הוא קובע הגדרות: טוב ורע; קודש וחול; קדושים קלים וקודשי קודשים; ועל פי זה הוא קובע מעמדות לכל דבר".   הבן כתב בכותרת "השוויון ביהדות – ללא קיצוניות": "כמו לגבי מושגים רבים אחרים שתרבויות או דתות זרות תפסו אותם בצורה לא נכונה וקיצונית לצד מסוים, כך גם במושג השוויון והמעמדות בחברה אנו מוצאים גישות שונות ומשונות, זרות ומוזרות, לעומת גישת התורה הקדושה שהיא האמת היחידה, שהיא דבר ה' ורק בה ימצאו מושגים ראויים ונכונים על משקל המאזניים, שלא להטות לאף צד של שקר. אחד מיסודי היסודות של התורה היא שזו תורת ישראל, הגדרה המהווה חרב בלב אנשי השוויון, הגדרה המבדילה הבדלה חדה בין יהודי לגוי".   במקום אחר, בנימין זאב כבנא הוסיף והבהיר: "ואילו הכופר באי-השוויון הטבעי הזה, וטוען שאין הבדל בין אדם לאדם, ממילא חייב הוא לכפור בעליונותו של עם ישראל, וממילא בעליונותו של ה'". ועוד: "מי נקרא אדם: זאת התורה אדם כי ימות באוהל (מתוך פרשת פרה) – רבי שמעון בר יוחאי אומר: אתם (ישראל) קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. והסבירו שלגויים אין הצלם המושלם של אדם, אלא צלם חיצוני גולמי בלבד. ורק ישראל הם צלם אלוקי מושלם, ועצם בחירתם וסגולותיהם".   מדינה – דמוקרטיה הליברלית תנועות קיצוניות לעולם אינן דמוקרטיות, ומבקשות לקעקע אותה מן היסוד. זאת בניגוד לתנועות רדיקליות, החותרות תחת הדמוקרטיה בעודן שואפות להותירה על כנה. מטרת המדינה המתוקנת, על פי הרב כהנא: "להיות מרכז התורה והקדושה".   גישתו של הרב כהנא וממשיכי דרכו כלפי הקומפלקס "הלאומי-הדתי" הייתה ייחודית. להבנתו, "הבחירה האלוקית בסיני הגדירה את עם ישראל כלאום-דת. לאומיותו היא דתו, ודתו היא לאומיותו – לאומיות שנועדה לרומם את העולם. הלאומיות הישראלית שונה בתכלית השינוי מהלאומיות החילונית, היוצרת פירוד חסר משמעות וחסר הצדקה. עַם ישראל הוא עם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הסגולה הישראלית אינה יתרון גזעני אן לאומני אלא משימה: לחיות חיי תורה כדי להגשים ייעוד נשגב ולהיות אור לגויים. קיום מצוות ה' הוא המטרה הבלעדית של בחירת עם ישראל, והסיבה היחידה לעצם קיומו".   המשנה הכהניסטית גורסת כי האידיאולוגיה הדמוקרטית הליברלית מנוגדת באופן מוחלט לאידיאולוגיה של התורה, מושג אחר מושג, ובעיקר – במושג היסודי מכל: ה', אלוקי ישראל, הוא מלך על כל הארץ וכל אשר בה, וקץ ההיסטוריה יגיע כאשר, ורק כאשר, יכרעו האומות ברך לפניו וירכינו את ראשן. הדמוקרטיה הליברלית, המאמינה בעליונותו של האדם החושב, מנוגדת ניגוד מוחלט ליהדות התורה, שבה משתחווה האדם בפני מלך מלכי המלכים. ואם ניצחה הדמוקרטיה הליברלית, פירוש הדבר שנוצחה יהדות התורה. ואין אתגר גדול מזה.   הרב כהנא קבע: "דמוקרטיה – אין התורה סובלת שטות זו. לא ייתכן שהבֵל והרס ורשעות ותועבה יהיו כשרים ומקובלים, אך ורק בגלל שרוב של טיפשים או בורים או רשעים קבעו כך".   הרב כהנא שאל: "דמוקרטיה בישראל? שלטון חוק? חופש פוליטי?", והשיב: "מה פתאום. אלה הם מושגים שזורקים לכל עבר, והשימוש בהם הוא על מנת לרכז כוח ולדכא כל התנגדות אמיתית... לא דמוקרטיה, לא חירות, לא צדק ולא חוק. כוח. כוחם שלהם".   הרב כהנא גרס כי "הדמוקרטיה והשוויון של יהודים ולא-יהודים אינן אלא חילול השם, מאיסה בתורת ה', וחיבוק תועבת הגויים". לדבריו, "זהו ניגוד. זוהי סתירה. על הפער בין מדינה יהודית לבין דמוקרטיה מערבית אי-אפשר לגשר. האמת הזאת, הצלולה והבהירה הפכה למפלצת, לחלום בלהות". הרב הבהיר כי "יש כאלה המחכים למשיח, אבל אנחנו נביא את המשיח במעשים של מסירות נפש וקידוש השם, במהרה בימינו אמן".   לדברי הרב כהנא, "המאבק היום הוא בין היהודים הטובים שרוצים להקים פה מדינה יהודית של ישראל סבא, לבין המתייוונים המתגויים היושבים כאן, עם שנאה עצמית, שרוצים להרוס את התורה". הרב תבע: "עלינו לבחור, או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית נוסח המערב". לטענתו, "מי שבוחר בדמוקרטיה הוא אנטי-ציוני, אויב העם ובוגד במדינה".   הרב לא הסתיר מעולם את עמדתו באשר לשלטון יחיד, בהתאם לתפיסת ההלכה. לדבריו, "יש מקום לעיין אם אומנם התורה ציוותה דווקא שיהיה משטר של מלך, היינו שלטון יחיד. נראה שאכן כך הוא... [הקב"ה גזר] רק מנהיג אחד, שיוכל לשלוט ולכוף את העם ללכת בדרך מסוימת, ובכך יינצלו העם והמדינה מהצרות של הפקרות שהן מנת חלקו של שלטון בעל מנהיגים רבים".   הרב כהנא היה אולי הראשון שהעלה בפומבי את "הסתירה המשוועת" שהתגלתה במגילת העצמאות, שבה ראה "סממנים סכיזופרניים" – פיצול אישיות בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. טענתו הייתה כי ההגדרה "יהודית", שהוענקה למדינה, אינה נוגעת רק לאופייה אלא גם לשלטונה. אם השלטון אינו בידי היהודים – המדינה אינה יהודית. לכן, הסיסמה "יהודית ודמוקרטית" ריקה מתוכן. זוהי אחיזת עיניים, סם משכר ומערפל חושים. דבר והיפוכו. הדמוקרטיה נתפסה על ידי הרב כהנא כזו ש"נתנה הכשר ואישור לתועבות ולפשעים, והפכה את העולם מיצירתו ורכושו הבלעדי של אדון כל ארץ – ה' יתברך – לנכס הפרטי של האדם השפל. מעולם שמגמתו הייתה 'כולו טוב', מעולם של קדושה וטוהרה ואמת, הפכה אותו הדמוקרטיה, דרך קביעתה המעוותת והמסולפת והשקרית ש'הרוב הישר בעיניו יעשה', דרך הכרזת מלחמה על אדון כל ארץ וגזירותיו... לעולם של חמדנות ואנוכיוּת ובהמיוּת, כאשר הרוב הדומם מחפש את הטוב בעיניו ואת החופש לקום ולצחק, קובע את אורח חייו של הפרט, המדינה והעולם לפי שכלו ורגשותיו".   המשנה הכהניסטית מבחינה בין "הממשלה" או "המשטר" לבין "המדינה". היא גורסת כי המשטר אינו אלא הלבוש החיצוני של המדינה. המדינה קמה מכוח זכויותינו הדתיות, הלאומיות וההיסטוריות על ארץ ישראל; זאת בעוד שלממשלה נוח להתעלם מהמחויבויות האלו. הכהניזם יוצא נגד הגישה הקוקיסטית (מיסודם של אברהם יצחק הכהן ובנו צבי יהודה הכהן קוק), הנישאת על ידי תלמידי מרכז הרב, שמזהה את הממשלה עם המדינה, ומניחה שלמרות מחדליה ופשעיה, הריהי "קודש", ואסור לגעת בה.   הרב כהנא גרס כי, גם אם לא יתקיים איוּם מוחשי מצד הערבים על קיומה של מדינת ישראל, השאלה הגדולה שתיוותר היא זו הכרוכה במאבק בין היהודים לבין עצמם על שאלת מהותה של המדינה: האם זו תהיה מדינה יהודית או מדינה חוֹלנִית המעתיקה כאלו לא-יהודיות, על כל תרבותן הזרה.   להבנתו של הרב כהנא, "תפיסת הממשל היהודית ברורה: הממשלה קיימת בשביל לשרת את המדינה; המדינה קיימת בשביל לשרת את העם; העם קיים בשביל לשרת את האלוקים".   המשנה הכהניסטית שואפת, בסופו של דבר, למצב שבו "מדינת ישראל תחליף את הבגדים הצואים של המשטר החילוני ה'דמוקרטי' לכאורה בבגדי מלכות של המשטר הראוי".   בעניין הזה – הרב היה הן ד"ר ג'קיל והן מר הייד: בעד הדמוקרטיה, כל עוד היא אפשרה לו חופש ביטוי, ונגדה בהתאם לתפיסה התורנית-ההלכתית. הרב כהנא צמח בתרבות האמריקנית, וידע להעריך חלק מהערכים או לפחות מהזכויות המעוגנות בחוקה. הוא נהנה במיוחד מחופש הביטוי הנהוג בארצות הברית. יוער כי חופש הביטוי – על פי התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית – אסר על חקיקת חוקים המפרים את חופש הדיבור. עם זאת, בהתאם לתיקון, ניתנה עדיין בידי הרשויות הציבוריות הזכות להעניש בגין דיבור שהוא "מכוון להסית או יוצר פעולה מפרת חוק קרובה ובאה, שסביר שתעורר או תיצור פעולה כזאת". תופעות כמו "דיבור שנאה "או "דיבור קיצוני" עשויות לגרור ענישה, כאשר הן עומדות באמות המידה ההקשריות, הכפופות לעקרון ה"חירום".   הרב כהנא מצידו התבטא כי "אמריקה הייתה טובה ליהודים, והיהודים היו טובים לאמריקה. מדינה המושתתת על עקרונות הדמוקרטיה והחירות הציע הזדמנויות חסרות תקדים לאנשים המסורים לרעיונות האלו". יחד עם זאת, כאשר הרב התמודד עם תופעת הדמוקרטיה בניתוח יהודי‑אמוני, הוא שלל אותה מכל וכל.   הרב כהנא הדגיש מעל במת הכנסת: "אני נאמן לחוקי המדינה, אבל התורה מעליהם. אני מאמין שמדינת ישראל היא יד ה', פרי חסדו וקידוש שמו לאחר הגדלות הנוראה והשואה האיומה, שהיו חילול שם שמיים שעוד לא היה כמוהו. אני נאמן לחוקי המדינה. אבל נאמנותי העליונה, ונאמנותו העליונה של כל יהודי ויהודית עלי אדמות, חייבת להיות לאלוקי ישראל ולמצוות התורה. ואם תהיה חס ושלום התנגשות בין חוק בשר ודם לבין מצוות ה', ייקוב הדין את ההר, ותורת ה' תמימה, היא תקבע, היא תהיה הסמכות העליונה".   כהנא קבע גם כי מינוי אנשים שאינם יראי שמיים לשלוט אסור מכל וכל, והוא התבסס על דברי הרמב"ם: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצווה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך"; "כל מי שאין בו יראת שמיים אף על פי שחוכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מהמינויין של ממשלות ישראל המורכבות מרוב חילוני" (הלכות מלכים א', ז', ח').   להבנת הרב יוסף (יוסי) דיין, מהיישוב פסגות, מקורבו של הרב כהנא, בשיחה איתי, הרב היה למעשה הראשון שציין את פיצול האישיות בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. טענתו הייתה כי ההגדרה "יהודית", שהוענקה למדינה, אינה נוגעת רק לאופייה אלא גם לשלטונה. אם השלטון אינו בידי היהודים – המדינה אינה יהודית. לכן, הסיסמה "יהודית ודמוקרטית" ריקה מתוכן. זוהי אחיזת עיניים, סם משכר ומערפל חושים. דבר והיפוכו. דיין נוהג לצטט את השורות משירו של אורי צבי גרינברג "רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות. / דם תחת דם... / ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתיים".   בהתאם לתפיסה הזאת, הרב כהנא התנגד נחרצות לשיטה המשטרית הנהוגה בישראל. לדבריו, "אני יהודי וציוני שיעשה, בעזרת ה', את הכל להבטיח שהמדינה הזאת תהיה מדינה יהודית וציונית, ולא דמוקרטית לפי הכללים של המערב". "עלינו להודות ללא תסביכים, ללא רגשי אשם, כי אכן קיימת סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לבין הדמוקרטיה המערבית, ולבחור בציונות, במדינה שלנו – מדינה יהודית".   אלימוּת בריאיון עיתונאי, לפני היבחרו לכנסת (1981), הרב כהנא אמר בין השאר: "[ארחיק בנקיטת אלימות] ככל שיידרש... אם הדברים לא מסתדרים, אני בדעה שיש לך מחויבות – לא רק זכות – לפעול נגד מישהו שאינו 'יפה'". לשאלת העיתונאי: "האם ההבדל היחיד בינך לבין המפלגה הנאצית בארצות הברית נעוץ בכך שהם שוגים ואתה צודק?", הרב כהנא השיב: "כן. איני יכול לנסח זאת טוב יותר".   ניתוח בהתאם לתיאוריות ולתפיסת של הוגים מרכזיים על הפשיזם אומברטו אקו:  הפילוסוף, הסמיוטיקאי וההיסטוריון של ימי הביניים האיטלקי הציע 14 סממנים טיפוסיים של "פשיזם נצחי" (Eternal Fascism). להבנתו של אקו, מספיק שיתקיים אחד מהמאפיינים האלה כדי לאפשר לפשיזם להתגבש סביבו; אבל אפשר למצוא רבים מהם באופן כזה או אחר בקורפוס הכהניסטי.   הכהניזם דוגל בפולחן של מסורת. מנהיגי התנועה סבורים כי מסורתיוּת משמעה דחייה של המודרניזם והנאורות, ומצדדים באי-רציונליזם. הם מאמינים גם בפולחן הפעולה למען הפעולה, ודוחים חשיבה באשר היא. אי-הסכמה עם רעיונות התנועה נחשבת כבגידה, אם כי בהקשר הזה מוענק לחברים מרחב גדול למדיי. ביסודה של האידיאולוגיה עומד פחד משונוּת, והיערכות נגד פולשים וזרים – גויים בכלל, וערבים בפרט – ולפיכך היא גזענית מעצם הגדרתה. המשיכה לתנועה נובעת במידה רבה מתסכול אישי וחברתי, ולכן היא מתאפיינת בשיעור גבוה של פעילים מהשכבות החבריות-הכלכליות הנמוכות ומהפריפריה. התנועה מאחדת את אלה מסביב להגדרה צרה של לאומנות יהודית. היא מחדירה בקרבם את התחושה שהם מצויים במצור, מוקפים באויבים – מבית ומחוץ – המבקשים להשמידם. מכיוון שהמזימה לפגוע בשלומם ובשלום עמם תלויה ועומדת, הדרך הקלה להתמודד איתה היא פנייה לשנאת זרים; אבל ברור כי המזימה מגיעה גם מבפנים, מתוך בני הלאום עצמם שאיבדו את דרכם ושכחו את זהותם. התומכים משוכנעים בעוצמה של אויביהם, אבל הם משוכנעים שבסופו של דבר – בעזרת השם – הם יביסו אותם. לגבי הפעילים הכהניסטים, החיים נועדו למאבק. לפיכך, חתירה לשלום פירושה מגע שלילי עם האויב, ומנוגדת לאקסיומה כי החיים הם לחימה מתמדת. התנועה מעודדת תחושה שפעיליה הם נבחרים, שייכים לטובי בני האדם בעולם, לטובי העם. לפיכך, הם מחונכים להיות גיבורים. בקרב התנועה הכהניסטית, הֵרואיזם הוא הנורמה ולא היוצא מהכלל. הפולחן הזה של הרואיזם מקושר הדוקות לפולחן המוות: הגיבור שואף למוות הֵרואי, למות קדושים. מכיוון שקשה לנהל תמידית את משחק המלחמה והמוות, נראה כי מנהיגי התנועה נוטים להעביר את רצון הכוח לעניינים מיניים או לפחות מגדריים. זהו מקור המאצ'ואיזם הכהניסטי. מכיוון שקשה לשחק גם במין, שעליו מוטלים טבואים חמורים, הגיבור הכהניסטי נוטה לשחק בנשק – לשלוף אותו בראוותנות כלפי כל איום ממשי או מדומה, מעשה ההופך לביטוי פאלי מלאכותי. בהתאם לתפיסה הכהניסטית, ליחידים כיחידים אין זכויות כלל; העם נתפס כאיכות, ישות מונוליטית המבטאת את הרצון הכללי. מכיוון שמספר רב של בני אדם אינו יכול להיות בעל "רצון כללי", המנהיג מעמיד פנים כי הוא המפרש שלהם. לבסוף, ובקשר אמיץ לדברים שיפורטו בהמשך, התנועה מדברת בשפה חדשותית (newspeak), מַטבֵּע לשון שהוטבע על ידי אורוול בדיסטופיה 1984 .   זאב שטרנהל:  הוויכוח בסוגיית ה"פשיזם", והעמימות שמיוחסת למושג הזה, השתקף בדבריו של הרב כהנא, שיצא בשצף קצף נגד עמדתו של פרופ' זאב שטרנהל ז"ל – אחד המומחים הבולטים להיסטוריה אינטלקטואלית של הפשיזם, שפעילותו הענפה זיכתה אותו בתוארי כבוד ובפרסים שונים בארץ ובעולם.   שטרנהל ציין בריאיון: "כהנא הוא נאצי בווריאציה יהודית... הסכנה הגדולה היא שהרוב הקונפורמיסטי מובל שבי אחר סיסמאות כגון 'ביטחון' ו'אחדות', ואינו מסוגל לעמוד מול הלהט המהפכני של הימין. לא ניתַן לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונליים או בדיונים. עוצרים אותו רק באמצעות כוח... לדעתי, יש אסונות גדולים יותר מאשר מלחמת אחים, כגון חורבנה של התרבות הדמוקרטית. חברה מסוגלת לצאת משופרת כתוצאה ממלחמת אחים".   הרב כהנא לא נשאר חייב: "חוצפתו של שטרנהל והבוז שהוא רוכש כלפי ה'רוב' הם מסימני ההיכר המובהקים של הפשיסט, והפרופסור מאפיין פשיזם שמאלני טיפוסי בישראל. הוא הפרופסור; הוא האינטלקטואל; הוא המבין; לו ולשמאל שמורה הזכות למרוד משום שההמונים פשוט חייבים להיות מונהגים. [הוא מבטא] פחד השמאל מאי-יכולתם לדון עם אחד כמו כהנא או עם הימין. כך נוצַרים גולם ועלילת הדם של 'פשיסטים' אשר איתם אין שום אפשרות לדו-שיח. פרצופו האמיתי של הפשיזם. פרצופם האמיתי של יהודים שונאי יהודים. הפרצוף האמיתי של המתייוונים המפוחדים, יהודים מתבוללים המפוחדים עד אימים מכל דיון והתמודדות אינטלקטואלית. שקרנים, רמאים, רוצחים. הם מוכנים להפעיל כוח נגד יהודים, כאשר לאורך כל הדרך מכשירים את הקרקע על ידי ההרמה על נס את עלילת הדם של 'ימין פשיסטי החותר למלחמת אחים'".   במקום אחר, הרב כתב על "שונאיהם של ישראל": "קיימים השונאים, השונאים הבראשיתיים, הפנימיים, שכיעורם הוא צחנה שנובעת מעומק הנשמה. אלה הם הפשיסטים האמיתיים, הרוצחים האמיתיים".   אהוד שפרינצק:  המומחה הבולט לימין רדיקלי וקיצוני בישראל הסיק כי התנועה הכהניסטית התפתחה בהדרגה לישות עם קווי דמיון רבים לתנועות פשיסטיות היסטוריות. הוא ראה בכהניזם "תנועה פשיסטית לכל דבר". זאת ועוד, הוא קבע כי מאחר שתנועת כך והעומד בראשה הפכו לתופעה פרלמנטרית מוכּרת, עשוי להיווצר הרושם שיש כאן מקרה של גוף חוץ‑פרלמנטרי בעל אוריינטציה אי-לגליסטית, שעבר טרנספורמציה תודעתית עד שהפך ללגלי למהדרין. לרושם הזה, כך גרס, אין על מה לסמוך. כל מי שבודק את הפעולה של תנועת כך ואת דרכי התקשורת של כהנא ואנשיו עם קהל היעד שלהם לא יוכל שלא להתרשם מהזלזול העמוק שלהם כלפי החוק.   במונחיו של שפרינצק, התנועה הכהניסטית הצטיינה לא רק ב"אי-לגאליזם" – גישה המזלזלת במערכת הנורמטיבית החברתית-הפוליטית, והמעודדת ליטול את החוק לידיים, אלא גם בזו של "אי‑לגיטימציה" – גישה השוללת מיסודו את הרעיון של הדמוקרטיה הליברלית.   הרב כהנא, שנעצר בישראל למעלה מ-60 פעם בהאשמות שונות של מעבר על החוק – לא הסתפק בוויג'ילנטיות לשמה. השילוב בין אי-לגיטימציה לבין אי‑לגיטימיות ניכר במשנתו היטב. הוא הצהיר: "כאשר מהפכה כמושג מתקבלת, ואף בחום, בעולם המשלם מס שפתיים קבוע בגינויה של 'אלימות', והרוכש כבוד ל'חוק וסדר', זהו נושא להתבוננות".   הרב כהנא ידע כי, כדי ליישם את הגישה המהפכנית הראויה, לא נחוץ אלא קומץ אנשים נאמנים ונחושים: "לעולם לא נצליח להביא את רוב העם להתקומם, אבל אנחנו לא צריכים את זה; די שמיעוט יתקומם". הבן, בנימין זאת, אמר לחסידיו דברים דומים: "החלטת הדה-לגיטימציה של כך משמעותה לגיטימציה לאנרכיה ומהפכה. לא אני הוא הקורא לזה, אלא עצם ההיגיון והעוצמה הנחרצת של המעשה עצמו. עם מפוחד ונואש, שנמנעה ממנו בחירתו הדמוקרטית, עלול לקחת את גורלו בידיו – על מנת להציל את עצמו ואת ילדיו. זה מה שהכנסת ובג"ץ גזרו על המדינה היהודית". לדבריו, "העיקר הוא הדבקות באמת, וההליכה בדרך הסלולה והבלתי מתפשרת אשר זכינו לדעת, עד המהפכה".   בקונטרס צנום של תנועת כך אפשר למצוא את דברי הרב כהנא בנושא "חוק וסדר בישראל". יוער כי אפשר להציע את ההבחנה הבאה בין "חוק" לבין "סדר": "חוק" נוטה להיות מופעל מלמעלה, על ידי הרשויות הממלכתיות המוסמכות לעשות זאת (בניגוד לגורמים ויג'ילנטיים). "סדר" הוא גלוי פחות בגילוייו, ולרוב מתקיים פשוט מכיוון שאנשים בוחרים להתנהג בדרך שאינה מחייבת שליטה חיצונית כלשהי, אלא שליטה עצמית.   הדברים בקונטרס מדברים מגרונם של מנהיגי התנועה הכהניסטית עד עצם היום הזה. הם כורכים זה בזה את טיעון ה"אי‑לגיטימציה" ואת הגרעין של "אי-לגיטימיות": "תפקידה הראשי של הממשלה הוא לשמור על סדר פנימי ולהגן על העם מפני אויבים מבחוץ, כך שהיהודי יוכל לקיים את חובותיו לשמיים בשלום. החובה לכבד ולציית לממשלה הטבעית ברורה, בה במידה שאותה ממשלה מכבדת ומצייתת לתורה, לחוקה, למלכות השמיים, שהיא הסמכות העליונה גם לעם היהודי וגם לממשלה שנבחרה על ידו. החובה להישמע, לציית ולכבד את סמכויות הממשלה תלויה בשאלה, אם במקרה נדון מצייתת הממשלה לדין תורה, צורך העם".   מסתבר כי "אי-הלגיטימציה" של השלטון נעוצה בחוסר יכולתו להבטיח חוק וסדר; אבל העניין בוודאי שאינו מתמצה בכך. הטענה העומדת ביסוד הדברים היא כי המשטר אינו לגיטימי, מכיוון שאינו מתבסס באופן בלעדי על דין תורה, ולא רק על צורך העם. הרב המשיך והבהיר: "כאשר המשטרה מבקשת מיהודי שיפר את החוק, על היהודי להתעלם מהצו הבלתי חוקי. כאשר הממשלה מסרבת להתיר ליהודי לציית לחובה חוקית, עליו להמרות את פי הממשלה. למען עם ישראל ומדינת ישראל, יש לקיים את החוק ואת הסדר, כי לא ייתכן כל התנגדות לדין התורה".   כדי להביא לשינוי המיוחל, הרב כהנא קרא – לפחות במשתמע – לעשות מעשי אלימות או טרור. באסופה צופה ומנהיג  נמצא את קביעתו: "הגוף או הנפש של יהודי נמצאים בסכנה. אין הגבלה בעולם שעומדת בפנינו. אין איסור בעולם הכובל את ידינו!".   פרימו לוי:  לוי הרחיק לכת וציין בספרו כך היה אושוויץ , כי "ראוי לכנות 'פשיסטיים' את כל המשטרים השוללים להלכה או למעשה את השוויון הבסיסי בין בני האדם ואת זכויותיהם השוות". כפי שראינו לעיל, התנועה הכהניסטית עושה הכל כדי להביא ל"שבירת השוויון" בחברה ובמדינה.   עדויות פנימיות ראוי לציין כי כמה מחברי התנועה הכהניסטים לשעבר התפכחו, ונמצאים היום במקום אחר. בשיחה איתי, אלה זיהו בתנועה קווים "פשיסטיים" מובהקים. כך לדוגמה, אחד מתלמידי ישיבת הרעיון היהודי בכפר תפוח העיד: "עצרות העם של כהנא דומות להסתה מתלהמת, רדודה ודוחה של מנהיגים פשיסטיים, שסוחפים את האספסוף ורותמים אותו כדי לקדם את שאיפותיהם. הרב כהנא התגלה כמנהיג כיכרות רווי שנאה".   חברו לתנועה ולישיבה הוסיף כי בתנועה הייתה כמיהה ברורה לסממנים פשיסטיים – כמו מצעדים מאורגנים, הכוללים דגלים, סיסמאות בוטות והצדעות במועל יד. המשיכה לפשיזם של התנועה הכהניסטית בכלל הייתה מענה לחולשה הקיומית היהודית". הוא סיכם: "האם הרוח הפשיסטית הילכה קסם על מנהיגי התנועה והשפיע על תפיסתם האוטופית? – התשובה החד-משמעית היא 'כן'. השאיפה הייתה למנהיגות מונרכית-אוטוריטרית. הרב כהנא שאף לעלות לשלטון ולרמוס את הערבים ואת השמאלנים. התוצאה הייתה שילוב של פונדמנטליזם עם ג'יהאד יהודי. התפיסה הרווחת הייתה כי אפשר לפתור הכל בכוח הזרוע, על ידי גיוס השכבות החלשות בעם כדי 'לטפל' באויבים מחוץ וגם מבית. באחת מעצרות העם בחדרה, צעקו 'הפשיזם לא יעבור'. הרב כהנא בא ואמר לנו: 'השמאלנים יותר מסוכנים; יבוא יום ואני אטפל בהם'. שאלתי את עצמי: האם הרב מנהיג של עם ישראל, או מנהיג של כנופייה".   כפי שכתבה חנה ארנדט באשר לאוטוקרטיה, "מה שהפעיל את המשיכה לא היה המיומנויות שלהם באמנות השקר, אלא העובדה שהם היו מסוגלים לארגן את ההמונים לכלל אחדוּּת קולקטיבית שתתמוך בשקריהם באמצעות מפגני הדר מעוררי רושם".   הערכה מסכמת הכהניזם מצטייר כתנועה "פשיסטית" מובהקת. כמקובל באידיאולוגיה הזאת, בבסיס המשנה הכהניסטית עומד הרעיון של אומה מאוחדת אורגנית, המגולמת באמונה של "עוצמה באמצעות אחדוּת". היחיד חסר ערך בפני עצמו, והזהות היחידנית חייבת להיספג לחלוטין בתוך הקבוצה או התנועה החברתית. "האדם החדש" שנולד במסגרת התנועה הוא גיבור, המונע על ידי חובה, כבוד והקרבה עצמית, המוכן למסור את חייו למען תהילת האומה והלאום, ולציית ללא עוררין למנהיג העליון. טובת הגוף הקולקטיבי, הלאום או הגזע, ממוקמת באופן מובהק לפני טובת היחיד.   ערכים כמו לאומיות (במשמעה הליברלי), קדמה, חירות ושוויון מקבלים משמעות חדשה בשם המאבק, המנהיגות, הגבורה ומלחמת הכיבוש. השקפת העולם (Weltanschauung) היא אנטי-רציונלית, אנטי-ליברלית, אנטי-קונסרבטיבית, וכדומה. המשנה הכהניסטית מאמצת גרסה קיצונית של לאומיות שוביניסטית, הדוגלת בהתרחבות טריטוריאלית. היא אינה מגלה כבוד כלפי לאומים אחרים, אלא מחייבת את העליונות של לאום אחד על פניהם. היא מגלמת תחושה של יעוד משיחי או פנאטי: הציפייה להתחדשות לאומית והולדת גאווה לאומית – האידיאה של "גדולה לאומית". היא מחדירה מיתוסים באשר לעבר הזוהר לצד דימוי של העתיד המאופיין על ידי תחייה והתעוררות. למעשה, תחייה לאומית פירושה בהכרח השלטת עוצמה על לאומים אחרים, באמצעות התפשטות, מלחמה וכיבוש. בהשפעת הדרוויניזם החברתי, ואמונה בעליונות לאומית וגזעית, הלאומיות הכהניסטית המתקשרת בבירור עם מיליטריזם ואימפריאליזם.   המשנה הכהניסטית, בדומה לזו הפשיסטית, מטפחת אמונה מוניסטית במערכת ערכית אחת (זו המיוצגת בצורה המובהקת ביותר על ידי הרב כהנא עצמו), ומקור אמת אחד (כתביו ואמירותיו של הרב). ההנחה הבסיסית של המשנה הכהניסטית היא שאפשר להסיק מסקנות חברתיות ופוליטיות מהאידיאה שקיימים הבדלים מהותיים הטבועים בגזעים השונים (יהודים, גויים בכלל וערבים בפרט). ביסודו של דבר, הגנטיקה קובעת במידה מכרעת את הפוליטיקה.   הכהניזם הוא גם תנועה פונדמנטליסטית במידה רבה. זוהי תנועה דתית-פוליטית, המתאפיינת בדוגמטיזם: תת‑סוג של "סגירות מחשבתית", הכרוך באי נכונות לעסוק, או לעסוק ברצינות, בחלופות רלוונטיות לאמונות שאדם כבר מחזיק בהן.   בראיה עתידית, המשנה הכהניסטית מתאפיינת בדחיית ההבחנה בין דת לבין פוליטיקה. פוליטיקה היא, למעשה, דת. פירוש הדבר כי המשנה הכהניסטית אינה מוגבלת לממד האישי או הפרטי, אלא מובנת כעיקרון המארגן של הקיום הציבורי – כולל חוק, התנהגות אנושית פומבית, וכדומה. השאיפה הסופית היא הקמת מדינת הלכה או מדינת תורה. במקום המצב הקיים, יש להביא למצב רצוי שבו החיים, על כל היבטיהם, יתבססו על עקרונות דתיים אולטימטיביים. עוצמתו של הפונדמנטליזם טמונה ביכולת לגייס את המאמינים, ולחולל פעילות פוליטית נמרצת, מיליטנטית ולעיתים גם אלימה. אחת התוצאות של גיוס כזה היא הנכונות של הפעילים לעסוק בפעילות פוליטית החורגת מהחוק, ולהפעיל אלימות. ההצדקה המקובלת לפעילות הזאת היא שזו נעשית ברצון האלוהים, מתוך כוונה לבאר את הרע מהעולם, הנשענת על יסודות מהפכניים-אפוקליפטיים.   הברירה המוצעת על יד הרב כהנא לעם ישראל היא להשיב מלחמה שערה, "מלחמה בין המבקשים לחיות ככל הגויים ובקרב הגויים, אומות העולם, ולחבוק את תרבותם ואת מושגיהם, וערכיהם ותועבותיהם – לבין המכירים בייחודם ובבחירתם, והחובקים את קדושתו של עם נפרד, נבדל, מבודד ושונה, החי בנפרד מכל השאר, ללא מגע מטמא עם תועבת תרבות שהרתה בטומאה ונולדה בהבל חילולם. זוהי המלחמה, מלחמת רעיונות, הנוכרי והיהודי, הטמא והקדוש. זוהי המלחמה, ואילו כל השאר אינו אלא גילוייה והשלכותיה הטבעיות".   הרב כהנא פנה "לכל תלמיד ולכל סטודנט (ולמעשה לכל יהודי הגון), והסביר כי הכהניזם "רואה את המאבק על המדינה ככפול: מאבק חיצוני נגד אויב, שרוצה לחסל אותנו פיזית; ומאבק פנימי נגד האידיאולוגיה של המתייוונים והמתבוללים, שרוצים להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, עם כל ההשמדה הרוחנית והגזענות שבה". נמסר למחבר על ידי מייק גוזובסקי

אציע להלן כי מפתח חשוב לוויכוח ולהבדלה בין השיחים מימין ומשמאל נעוץ בתפיסת הגבריוּת-הנשיוּת הייחודית של כל אחד מאלה, המתעמתים ביניהם בחריפות גוברת והולכת היום.   כדי להבהיר את הדברים, אפנה לאחד הטקסטים המכוננים של התרבות הישראלית: שיח לוחמים: פרקי הקשבה והתבוננות , שיצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים (אוקטובר 1967). המשורר היידי והמסאי י"ח בילעצקי אמר: "אינני מכּיר בספרות העולם תעודה כה אנושית, מרתקת כעדות הגלומה ב'שיח לוחמים'". הסופר והמשורר מדור הפלמ"ח חיים גורי העיד: "המסמך החשוב ביותר עד עתה על המלחמה הזאת... הספר הזה מספר על סדרת פגישות העשויה לעצב את נשמתו של דור שלם". הסופר היהודי הצרפתי-אמריקני ניצול השואה אלי ויזל העריך: "'שיח לוחמים' זה ספר גדול מאוד, גדול מאוד... עדות עצומה, עצומה מאוד... רוח הלוחם הישראלי, במיטבו, באה לידי ביטוי נעלה שלא היה כמותו מעולם בדפים האלה".   במהדורה המחודשת והמורחבת (אפריל 2018) נוסף טקסט קנוני המתייחס לשיחה שהתנהלה בישיבת "מרכז הרב" – הישיבה הציונית הדתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל, שנודע לה תפקיד מרכזי בתולדות הציונות הדתית, והגיעה לשיא תפארתה בימי הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה) – חודשים ספורים לאחר המלחמה.   הפגישה – שנמשכה חמש שעות, והתנהלה בדומה לשיחות האחרות שהונחו על ידי מערכת "שיח לוחמים", כאשר המראיינים מתערבים במהלכה רק במעין הערות שוליים – התקיימה בירושלים באוגוסט 1967. השתתפו בה שישה תלמידי הישיבה, כולם בשנות העשרים לחייהם, שזכו לימים להכרה רבה.   יואל בן נון (לימים ממייסדי ישיבת הר עציון, ד"ר למחשבת ישראל ומרצה לתנ"ך) קבע כי "החוויה האדירה של מלחמת ששת הימים זרקה את שני החוגים האלה בכיוונים נוגדים". עורך השיחה, יובל שחר, העיד כי "[נחשף בה] במלוא בהירותו רגע היפרדות הדרכים והיפערות התהום ההולכת ומעמיקה, בין המחנות. הוא הרחיק לכת וטען כי "על התהום הזו אי-אפשר ואסור לגשר, ראוי והכרחי לחשוף כל העת את עומק המשבר, ולחתור להכרעה". אין לי אלא להסכים בכל לב לקביעות האלה.   הסופר והאינטלקטואל עמוס עוז תיאר לימים את הרושם שהותירה השיחה עם אנשי "מרכז הרב" על עמיתיו: "מה שהכאיב ביותר היה לא הלשון הזרה והמוזרה לנו שבפי תלמידי הישיבה אלא האטימות המוחלטת כלפי המצוקה המוסרית שלנו... עם ישראל יצא [למלחמת ששת הימים] מתוך הסכמה לאומית שיוצאים להגן על הקיום. לא יותר מזה... ההסכמה הזאת נרמסה למוחרת המלחמה, והארץ מלאה זמירות חדשות ותיאבונות חדשים ותקיעות שופר, וזה היה לנו הלם ומקור ייסורים ודילמה מוסרית... האטימות של בני הישיבה נראתה לנו – ומפני כבודה של האמת אשתמש במילים חריפות – מגושמת, זחוחה ויהירה... שיכורת כוח, שופעת רטוריקה משיחית, לא אנושית, אתנוצנטרית, 'גאולתית', אפוקליפטית, ובמילה אחת – לא אנושית, גם לא יהודית.   גיורא מוסינזון (נען), שבניגוד לעוז השתתף באותה השיחה, סיכם: "אני חושב שנתגלתה פה מחלוקת לגבי תפיסה מוסרית... אני מעריך שהיחס שלנו כלפי הערבי כאדם חייב להיות הומאני".   רוחו של "שיח לוחמים" פעמה גם בנאומו של יצחק רבין, הרמטכ"ל בזמנו, על הר הצופים מייד לאחר מלחמת ששת הימים (שלהי יוני 1967): "נתקלים אנו... בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקַב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו – חברים נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח".   דברים של יצחק רבין בזמנו מנוגדים כל כך לקריאה הרווחת עכשיו "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי י"א, י'), והסילוף של דברי משלי (כ"ד, י"ז) – שנועד לחנך לדרך ארץ ולמידות – "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".   "שיח לוחמים" נחרט בתודעת הציבור הרחב – ובעיקר בזו של הציבור הדתי-הלאומי – כביטוי לדמות ה"יורים ובוכים"; לאותם "יפי נפש מתייסרים" המלקקים את מצפונם על האכזריות הנגזרת ממעשה הלחימה. אלה מתמעטים והולכים ככל הנראה, ובמקומם אנו שומעים בקול תרועה רמה את צהלות ה"גיבורים", ה"מנצחים" ובעיקר ה"נוקמים והנוטרים".   נראה לכאורה כי השמאל החילוני-ההומניסטי מחמיץ מסר בסיסי: "כל מלחמה היא הזמנה לגבריוּת". הסופר האנגלי-אמריקני כריסטופר אישֶרווּד כתב בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, שסופרים אנגלים סבלו מרגשי בושה על כך שהחמיצו את המלחמה, כי לתפיסתם זו הייתה מבחן של אומץ, בגרות ומיומנות, שהציב את השאלה: 'האם אתה גבר אמיתי?'".   ה"גבריוּת" מובנית מתוך רעיונות על "נשיוּת", ניגודה לכאורה. גברים לומדים מה טבעי לגבי ההתנהגות של בני מגדרם על ידי ההסתמכות על נשים, על ידי פנטזיה עליהן ועל ידי הניסיון להבדיל עצמם מהן. במרכז המודלים המחשבתיים המערביים, וכן בלשון המגלמת אותם, עומד (למרבה דאבוננו) ה"גבר" כנקודת התייחסות – הוא מסמן את הנורמה; ואילו ה"אישה", המוגדרת ביחס אליו, מובלטת בחריגותה מהנורמה הזאת. בלשון הזו, ה"אישה" מיוצגת על דרך השלילה – כהיפוכו של ה"גבר", כהיעדר תכונות גבריות (ובעיקר "היעדר פין", רחמנא ליצלן).   ליתר דיוק, אנו ניצבים בפני שני סוגי גבריות: "גבר גברי" לעומת "גבר נשי" – או, במילים אחרות, "גבריות הגמונית" לעומת "גבריות חלופית", שעברה לכאורה תהליכי "פמיניזציה". כך נוצרו שתי מערכות דימויים מנוגדות – "גבריוּת" מצד אחד, ו"נשיוּת" מצד אחר, המשמשות בשיח התרבותי כדי לאפיין כל תפיסה ואף לנגח אותה.   "גבריוּת" זוהתה גם עם תפיסה ייחודית של "גבורה". ללא "גבריוּת" אין לכאורה "גבורה", שנתפסת כחיונית כל כך בשדה הקרב. התפיסה של "גבורה" זוהתה בעידן הלאומי עם "אוֹנוּת" ( virility ) ואלימוּת. בניסוחו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, "מצב הגבר במובן של 'גברי' ( vir ) מחייב להיות 'גבורה' ( virtus )"; אבל אומץ הלב הכרוך בכך מתקשר לעיתים קרובות לפחד – "פחד מהנשי, וקודם כל בתוך עצמו"; "הפחד 'לצאת בבושת פנים' מול 'החברה', וכתוצאה מכך להישלח היישר לקטגוריה הנשית הטיפוסית של ה'חלשים', 'מוגי הלב', ה'רכרוכים', ה'הומואים', וכדומה". גבריות הרואית הופכת למטרה של הגברים, ונאכפת עליהם – לעיתים קרובות באופן אלים – על ידי גברים ונשים כאחד. לפיכך, גברים מעוּדדים לעבור את חוויות הברוטליוּּת של המלחמה, ולעשות זאת ללא תלונה – מבלי "ליילל כמו נשים".   אפשר לייצג את הגישות השונות בהבחנה שבין סימן קריאה [ה"גברי" – !], לבין סימן שאלה [ה"נשי" – ?]. הימין הדתי-הלאומי מייחס לשמאל החילוני-ההומניסטי בעיקר סימני שאלה "נשיים" ו"משפילים". התופעה הזאת מתבטאת לכאורה על ידי "חלל רוחני", "מבוכה", "חיפוש", "ספקות", "תהיות"; זאת בניגוד לאמונות מוניסטיות מוצהרות ונחרצות.   בשיחה שנייה בין שני החוגים, שהתקיימה ב-1975 – שבע שנים לאחר הראשונה – סימני השאלה ניצבו מול סימני הקריאה אולי ביתר שאת: בשיחה הזאת "התייצבו אנשי גוש אמונים כמנהיגות ברורה עם תפיסת עולם ומעשה מוצקים, כאשר מולם המשיכו אנשי [השמאל החילוני-ההומניסטי] להתחבט בפילוס דרכם".   נראה לי כי מה שעומד מאחורי הדברים הוא, ביסודו של דבר, השתלטות של זרם יהודי אחד על עיצוב המציאות וכרסום במה שידוע כ"רוח צה"ל" (במובן הרחב, ולא בהכרח הפורמלי).   התפיסה הלאומית שהתפתחה באירופה המודרנית גרסה כי "הגבר פעיל והאישה סבילה, ואין לבלבל בין שני התפקידים". הוגים ויוצרים רבים שפעלו בתרבות האירופית של מִפנה המאה העשרים תפסו את הגבר היהודי הגלותי כנשי, ויצרו זהות בין יהודיוּת לנשיוּת. במאות האחרונות, בהשפעת תנועות לאומיות אירופיות, שאימצו את תרבות הגוף ההלניסטית והחיו אותה מחדש, גם ראשי התנועה הציונית ביקשו לעצב דור יהודי חדש, מודרני-חילוני, שיהיה בעל גוף שרירי ואתלטי; זאת באופן שונה לגמרי מדמות היהודי הגלותי בעל התודעה הדתית המסורתית והגוף החלש והנשי. אל הגוף החדש התלוותה גם התנהגות גברית-אסרטיבית, אשר באה לידי ביטוי בדרכים שונות – בין היתר במישור המדיני והצבאי.   בהתאם לכך, מקובל היה להניח כי – בחוויה היהודית הלאומית – ה"גלות" מחייבת סבילוּת (נשיוּת), בעוד ה"תקומה" (השם שראש הממשלה בנימין נתניהו, הרגיש כל כך לסמלים, מתעקש לזהות עם המלחמה הנוכחית) מחייבת פעלתנוּת (גבריוּת).   מהבחינה הזאת, בניגוד להוגי התנועה הציונית, ולהוגי הימין הדתי-הלאומי, השמאל החילוני-ההומניסטי מתאפיין לכאורה על ידי סבילות-נשיות, בניגוד לימין הדתי-הלאומי, המתאפיין על ידי פעלתנות-גבריות.   השיח הזה חוזר במידה רבה למחלוקת שהתגלעה בשנות השלושים של המאה העשרים, בין השמאל החילוני-ההומניסטי המצדד ב"הבלגה", לבין הימין הדתי-הלאומי המצדד ב"תגובה". ביסוד גישת ההבלגה עמדה גישה אוניברסליסטית, פציפיסטית, אַ-אקטיביסטית ואינדיבידואליסטית; ביסוד גישת התגובה – גישה פרטיקולריסטית, מיליטריסטית, אקטיביסטית וקולקטיביסטית.   ברל כצנלסון הציע אולי את ההתייחסות הנודעת ביותר למושג ההבלגה, בציינו כי "משמעה 'יהי נשקנו טהור'. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אבל איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים. הבלגה הרי זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אופיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים קו אחר היינו מזמן מפסידים את המערכה. ואילו היינו מקיימים – תחת מעשי גבורה אמיתית – מעשי גבורה מדומה, היינו ממיטים קלון על עצמנו והיינו נאלצים לשלם מחיר יקר ביותר". בניגוד לעמדות המקובלות על מחנה השמאל החילוני-ההומניסטי, מחנה הימין הדתי-הלאומי נטה לתגובה או לשבירת ההבלגה. זאב ז'בוטינסקי אמר באספת עם בוורשה (1938): "בארץ ישראל שבירת ההבלגה היא דבר הכרחי. הכרחי!".   הרצי"ה הוא להבנתי חוליה מקשת מרכזית בין מצדדי ה"תגובה" בזמנו לבין המנהיגות הדתית-הלאומית שבאה אחריו והדוגלת באופן מובהק בגישה הזאת. הרב עודד את תלמידיו, בצורה פרטנית, להצטרף לפעולות אקטיביות מתוך שליחות לאהבת העם והארץ. הוא היה קשור באופן הדוק לאנשי לח"י, וכן היה מזוהה עם תנועת אצ"ל ואף סייע לה בפעולותיה. בעשור האחרון זוהתה גישת ה"הבלגה" עם גישת ה"הרתעה" או ה"הכלה", ומנהיגים – חילוניים ודתיים כאחד – מהמחנה הימני יצאו נגדה.   הד לחילוקי בין האתוס הימני הדתי-הלאומי לבין זה השמאלי החילוני-ההומניסטי התגלה בוויכוח שניטש על פרשת אי-מינויו של תא"ל עופר וינטר לתפקיד בכיר בשדרות הלחימה של צה"ל. יוזכר כי וינטר התפרסם בעקבות "דף קרבי", שפרסם בראשית מבצע צוק איתן (9 ביולי 2014). אל"מ וינטר כתב שם: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". מפקד החטיבה אמר לחייליו כי הוא סומך עליהם "שיפעלו ברוח לוחמים ישראליים ההולכים חלוצים לפני המחנה. אני נושא עיני לשמים וקורא עמכם, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אותכם' ונאמר אמן". הוא סיים בדברים: "יחד ורק יחד ננצח" – מה שהוכּר כסיסמת הקרב של הימין הישראלי (הדתי והלאומי כאחד) בימים האלה ובזמן הזה.   מנקודת המבט של הימין הדתי-הלאומי, נראה כי אנו נדרשים בימינו לעבור ממה שנתפס כ"נשיוּת גלותית" ("היהודי הישן", ה"מבליג") ל"גבריות ישראלית" ("היהודי החדש", ה"מגיב") – הגבר כ"גיבור", בעל מאפיינים גבריים. מנקודת המבט של השמאלי החילוני-ההומניסטי, נראה כי אנו נדרשים לעבור, חלקית לפחות, בכיוון ההפוך – לדמות של "אנטי-גיבור", בעל מאפיינים נשיים. בעוד שהימין הדתי-הלאומי חותר ל"מסקולניזציה", או לפחות ל"דה-פמיניזציה", של החברה הישראלית, השמאל החילוני-ההומניסטי דואג ל"פמיניזציה" מסוימת שלה. יש לזכור כי, בתפיסה המסורתית, פמיניזציה גוררת הפחתה של לגיטימיוּת, סטטוס וערך. תופעה מקובלת היא שגברים מפחיתים מערכם של יריביהם על ידי הצגתם כ'נשיים', בהנחה כי דה‑מסקולניזציה מביאה בהכרח – בחברה פטריארכלית – להפחתת במעמד, בהערכה ובהשפעה.   מסתבר אם כן כי – לפחות בפרשנות ימנית דתית-לאומית – שאיפתו של הרצל "לרפא את תחלואיו הנפשיים של הגבר היהודי המלנכולי והנשי", לא עלתה יפה, לפחות לגבי מגזרים מסוימים באוכלוסייה היהודית-הישראלית. בניסוחו של הפילוסוף וההיסטוריון היהודי אמריקני-ישראלי דניאל בויארין, הגבר היהודי החילוני-ההומניסטי עומד עדיין דווקא בסימן של "איידלקייט" (מילה יידית שפירושה "עדינות"). בניגוד לערכי הכבוד והכוח של התרבות הגויית, היהדות הגלותית הציבה מודל גבריוּת המבוסס על תחושת עליונות רוחנית ומוסרית. במציאות המדינתית, הארץ ישראלית, התקבעה ההבחנה הפרשנית של חז"ל, "עדינו העצני", המאפשרת להיות רך כתולעת בהסתופפות בבית המדרש, וקשה כעץ בהתגייסות למלחמה.   הימין הדתי-הלאומי הוא זה ששמר לכאורה על התפיסה הציונית של "יהדות השרירים", שבוטאה בצורה מובהקת על ידי ההוגה ממייסדי התנועה הציונית מקס נורדאו, והוא זה שיצא – למרבה הפרדוקס – נגד בלעדיוּת הדימוי של "התלמיד החכם". העיתונאי והסופר יאיר שלג, המתמחה בתחום דת ומדינה בישראל, ביטא זאת באופן הנחרץ ביותר: "הגבר הדתי-הלאומי הוא האחרון בחברה הישראלית שעוד שואף לממש את האתוס הגברי הקלסי".   יש לזכור כי השותפות בנטל ההגנה המזוינת הפכה למאפיין מובהק של הימני הדתי-הלאומי כבר בתקופת היישוב. שותפות במלחמת העולם השנייה, במחתרות, ולאחר מכן השירות בצה"ל, נתפסו כחלק בלתי נפרד מדמותו. אפשר לראות בשיבה לכוח ולכוחניוּת נדבך חשוב בבניין האדם החדש בנוסח הימין הדתי-הלאומי.   הראי"ה, שלאור משנתו מתנהלת ישיבת "מרכז הרב", תמך באקטיביזם, ואף עודד את טיפוח הגבורה הגופנית. באמצעות תפיסת "הקץ המגולה", הוא נתן ביטוי להטמעת האתוס הפעלתני החדש בתפיסתו הדתית הכוללת. הוא קרא לעם היהודי לצאת ממצב הסבילות שבו היה שרוי במהלך שנות הגלות הארוכות, ולאמץ פעלתנוּת בתחומי החיים השונים. הפעלתנות הזאת היא הכרחית לדעתו, ומהווה חלק בלתי נפרד מהגשמת ייעודו הדתי-המשיחי של עם ישראל. בספרו אורות , שיצא לאור עם שובו לארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא כתב: "מתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה באחרית הימים על ידי כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברוב כוח. ועל עובדי ה' באמת החובה מוטלת לזכך את היסוד הפנימי של הגבורה, בגבורה קדושה ברוחניוּת".   הפסיכולוגית והפילוסופית של המוסר, והפמיניסטית היהודייה-האמריקנית קרול גיליגן הצביעה על שתי נקודות מבט המעצבות את השיח המוסרי: "צדק" (justice) מצד אחד, ו"דאגה" או "אִכפתיוּת" (care) מצד אחר. בעבודתה המוקדמת יצרה חלוקה מִגדרית בין שתי נקודות מבט אלו: גברים עוסקים לעיתים קרובות בצדק. בטיעוניהם המוסריים הם נוטים להסתמך על עקרונות מופשטים המושתתים על מערכת חוקית אוניברסלית, אובייקטיבית, רציונלית ולוגית. לעומת זאת, נשים עוסקות לעיתים קרובות יותר בעניינים מוסריים מוגדרים ומַמשיים של דאגה או אִכפתיוּת. נשים מתמקדות בטיעוניהן המוסריים בפרטים הקשריים ובתגוּבתיוּת רִגְשִׁית. הן מגלות רצון להימנע מפגיעה באחרים גם במחיר של הקרבה עצמית. נראה בעליל כי בעניין הזה, בעוד שהשמאל החילוני-ההומניסטי מגלה "מוסר נשי", המתבסס על דאגה ועל אִכפתיוּת, הימין הדתי-הלאומי מגלה "מוסר גברי", המתבסס על צדק.   עמרם הישראלי (גבעת חיים), שניהל וערך את השיחה עם "חוג מרכז הרב", העיר כי "יש משהו בדת ובתחושת האדם הדתי שמקל עליו להזדהות עם המשימה הלאומית... ההקרבה והעקדה של היחיד למען הכלל ושליחותו נראית להם ברורה מאוד וחסרת פשרות. לכן גם אויב נתפס אצלם באופן הרבה יותר פשוט. לגביהם, האויב הוא בן לקבוצה אחרת שהרגשות שלך אינם תופסים לגביו. המשימה הכללית מחייבת להעמיד את האויב מעבר למידת הרחמים בשלב הלחימה".   ישראל נחשבים "רחמנים בני רחמים", אבל התכונה הזאת מאפיינת ככל הנראה קודם כל את היהודים המשתייכים לשמאל החילוני-ההומניסטי ולא לימין הדתי-הלאומי. לאחרונה מתעוררת תחושה שכאשר נעשה שימוש במטבע הלשון הזה בימין הדתי-הלאומי, הכוונה בדרך כלל לנסות להתגבר על התכונה המעיקה והרכרוכית הזאת.   הרב שלמה אבינר (נשיא ישיבת ירושלים, מתלמידיו הבולטים של הרצי"ה) הציג את ההבחנה בין הגבר לבין האישה, שנוגעת להבנתו להבדל שבין ה"שכל" לבין ה"רגש": "על פי רוב, כישרון השכל באנשים גדול יותר, ולעומתו גדול יותר כישרון הרגש בנשים". הוא פירט כי "השכל [המאפיין את 'האיש' ה'נותן'] הוא כובש ופועל, והרגש [המאפיין את 'האישה', ה'מקבלת'] נפעל ומתרשם. מפלֵס לו השכל נתיבו בזה העולם, מוכיח, רודה ובונה עולמות. שוכן לו הרגש בעולם הזה, נכנע, משתאה, מתפעל ובולע רישומיו הכבירים. זהו חילוק עצום. השכל עיננו לפעול על העולם. והרגש עניינו לקלוט מה שבא מבחוץ".   תמונת העולם המצטיירת כאן מבחינה בין פעילוּת, שכליוּת, רוח, נפש, וכדומה מצד אחד (זה ה"גברי"); סבילוּת, רגשנוּת, חומר, גוף וכדומה מצד אחר (זה ה"נשי"). אני סבור כי נקודת המבט של "צדק" בניגוד ל"אכפתיות", ומכלול ההבחנות שהוצעו לעיל, משפיעה גם על היחס שלו זוכים החטופים המצויים בשבי חמא"ס וארגוני טרור אחרים – ובכלל זה זקנים, נשים וילדים, שאפשר היה לצפות שיחוסו עליהם באופן מיוחד.   טענתי היא כי שני השיחים, מימין ומשמאל, משקפים תפיסות שונות של גבריוּת או – במושגים של רייווו קונל – "גברוּּיוֹֹת" שונות. המושג הזה מסמן את העובדה שאין גבריוּת אחת בלבד אלא קיימות גברוּיוֹֹת רבות המוּבְנוֹת באמצעות שילוב מיצבים של מגדר ושיוכים קבוצתיים אחרים, דוגמת מעמד וגזע. זאת ועוד, גבריוּת ונשיוּת צריכים להיתפס כרבים ונזילים, ולפיכך – חיים כגבר או כאישה עשוי ללבוש צורות רבות ושונות (אף ללא "ניתוחי המרה" מטילים אֵימה).   נראה כי לשון השיח ה"נשית" וה"רגשית" יותר, אפיינה אמנם את השמאל החילוני-ההומניסטי. לדוגמה, שמואל גורדון (משמר העמק) אמר ב"שיח לוחמים": "לקחתי את המלחמה הזאת בצורה רגשית מאוד". לעומת זאת, יואל בן נון אמר: "אני הרגשתי בזמן המלחמה... בזמן הקרבות – אטימוּת... אמרתי: להרוג... כל מי שרואים – להרוג". אנשי "חוג מרכז הרב", שייצגו למעשה את הימין הדתי-הלאומי, ייצגו – בניסוחו של עמוס עוז –גבריוּת "מגושמת, זחוחה ויהירה, שיכורת כוח".   בניסוחו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (שנזכר לעיל), "המוסר הגברי של הכבוד מיתרגם לעמדה זקופה, למבט ישיר בעיניים, וכדומה" [יותר כ-! מאשר כ-?]. החשש הגדול של הימין הדתי-הלאומי היה ונותר במידה רבה שמדינת ישראל מתרחקת מ"המוסר הגברי", והופכת ל"רכרוכית", ל"רפויה", ל"נשית" – לסוג של "Sissy Land".   התיבה "קוממיוּת" מופיעה במקרא פעם אחת בלבד: " אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". רש"י פירש שַם: "בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה". היה מי שהסביר: "זה דור שהגולה כפתה עליו להרכין ראשו.  זה דור שזכה להקים מדינה, והקמה זאת זקפה את ראשו, לא בפריסה היסטורית, בפריסה הקצרה של חייו הוא, הגולה כופה הרכנת ראש, החירות מרוממת".   מסתבר אם כן כי "אין-האונות של חסרי הריבונות" הוחלפה ב"אונות". "קוממיות" פירושה "כבוד", בניגוד ל"השפלה". בהקשר הזה, טבח ה-7 באוקטובר נתפס כאנטי-תזה לגבריות הישראלית ההרואית; כמציין אובדן כבוד והשפלה לאומית. מבחינתם, ה"מחדל" (המוכר ציבורית בקרב הימין כ"קונספציה") העיד על תהליך של "דה‑מסקולניזציה" או "פמיניזציה" של אליטה מרכזית בלאום הישראלי – בני ההתיישבות העובדת ובני הקיבוצים (שרבים מהם נספו ביישוביהם בעוטף עזה, באַקט גורלי ואולי גם שמיימי).   בניגוד למלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים – בדומה למלחמת חרבות ברזל, שהחלה גם היא בהפתעה-רבתי – לא השתלבה כראוי בתבניות החשיבה של ההגות הימנית הדתית-הלאומית. בקרב רבנים ימנים לאומיים-דתיים התעוררה תשוקה עזה לשקם את הריבונות הלאומית – הגברית, הבלתי כנועה והבלתי חדירה – שנרמסה באותה המלחמה, כשם שזו נרמסה עדי עפר ואפר עם "טבח שמחת תורה", האכזרי המשפיל מאין כמוהו.   גרשון שפט (תלמיד מרכז הרב שהשתתף ב"שיח לוחמים" בזמנו, ולימים איש ציבור, מראשי גוש אמונים וממייסדי קיבוץ עין צורים, וחבר כנסח מטעם מפלגת התחיה, בראשות יובל נאמן) העיד כי יצאנו מהמלחמה הזאת "מוכים ומושפלים". הוא הזכיר את מקום "הכבוד הלאומי". לדבריו, "לנוכח המלחמה, אבד הכבוד הזה".   במסגרת "שיח לוחמים בעשור למלחמת יום הכיפורים" של "לוחמים מבני הישיבות" (1986) אמר הרב שמעון גרשון רוזנברג ז"ל (המוכּר בשם שג"ר), ראש ישיבת שיח יצחק והוגה דעות עם מאפיינים ניאו-חסידיים ופוסט-מודרניים – אז מישיבת הכותל – את הדברים הבאים: "אני חושב שיש כאן סימן שאלה גדול בכל הנושא הזה, ושאנשים לא העמיקו, לא התבוננו, לא תפסו את התשובות לאותו צל אמונה. זאת אומרת, מצד האמונה – האמונה אינה נחלשת. להפך, היא מתחזקת הרבה יותר, ודווקא מכוח הצל שבה". בסיפא של דברי שג"ר נמצא יסוד פאלי ברור, המהדהד במידה רבה את דבריו הפילוסוף והסמיוטיקאי האיטלקי אומברטו אקו: "היות שחיים של מלחמה תמידית וגבורה הם קשים, הפשיסט מתיק את רצונו בעוצמה לתחומים מיניים. היות שגם מיניות היא משחק מורכב, הוא נוטה לשחק עם כלי נשק כתחליף לפאלוס".   הרב שג"ר אזכר פיתוח רעיון מעטו של ר' נחמן מברסלב: "מי שיוצא וכלי זיינו בידו, מי שיוצא והלולב בידו, זהו הסימן שהוא ניצח בדין. שואל ר' נחמן: מי שניצח במלחמה, מניח את כלי הנשק, מה הוא צריך לטייל הלאה עם הרובה שלו, עם החנית שלו, בשביל מה זה טוב? והוא עונה [לתשומת ליבו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו]: הניצחון המוחלט על עמלק הוא בלתי אפשרי... אנחנו נהיה תמיד במלחמה. הניצחון שלנו הוא בזה שאנחנו לא מתייאשים וממשיכים הלאה להחזיק את הנשק. ממשיכים הלאה להחזיק את הלולב והאתרוג ולא נשברים באמצע".   הדברים האלה עולים בקנה אחד עם הסיסמה המתנוססת על כותל המזרח של ישיבת חברון: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידיהם". זאת בדומה למוטו המלווה את ה"יזכור" שבפתח ספרו של הרב יהודה עמיטל – ראש הישיבה המייסד של ישיבת ההסדר הר עציון, המתונה יחסית – המעלות ממעמקים : "כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה ממי למדו, מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ה' איש מלחמה'".   דוגמה מובהקת היא תמונת הניצחון (הפאלית) של יוסי בן חנן, קצין המבצעים של חטיבה 7, במימי תעלת סואץ, לאחר מלחמת ששת הימים, שהתפרסמה על שער גיליון The Life Magazine (23 ביוני 1967). הרובה [במקרה הזה הקלשניקוב האגדי] נתפס לא פעם כחפץ ארוטי. הלוחמים הגברים רואים בו כלי זין נוסף, ואולי אף חיוני יותר. בסרט חטאי המלחמה  (1989) – המאזכר סצנה נודעת מהסרט מטאל ג'אקט  (1987) – מופיע המונולוג הבא: "הצבא קורא לזה נשק [מצביע על הרובה]; אבל אין זה נשק. זהו נשק [אוחז באיבר המין]. זה רובה, זה ללחימה; וזה [איבר המין] להנאה".   לצורך המאמץ הזה – שכרוך בעמידה איתנה, ללא שבירה או רפיסוּת – גייס הימין הדתי-הלאומי את כוחו ואונו. בעיקר לאחר ה"רפיסות" של מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים-לאומיים להתגייס ליחידות קביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וחיזוק הזהות של המתגייסים לשירות מלא הוקמו "מכינות קדם-צבאיות תורניות". בעקבות הצעדים האלה ואחרים גדל שיעור החיילים הדתיים-הלאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן עוד יותר בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני-הדתי. חובשי הכיפות הסרוגות הפכו לחלק ניכּר משדרת הפיקוד של היחידות הקרביות, וגברה נוכחותם ביחידות המובחרות ובתפקידי קצונה בכלל. כך הלכה והתגלמה התופעה שהוכּרה כ"חילופי האליטות", שבמסגרתה חובשי הכיפות הסרוגות דחקו את בני ההתיישבות העובדת ובני הקיבוצים בתפקיד המסורתי של "החלוץ לפני המחנה".   רמז לטרנספורמציה בדעותיהם ובהשקפותיהם של בני הקיבוצים עלה מדבריו של גד אופז (אילת השחר), המובאים באסופה "שיח לוחמים": "הטיפוס הקיבוצניקי הצבאי אינו הטיפוס הספרטני. הוא אינו הטיפוס שהצבא והמלחמה הם בשבילו דרך חיים. אלא זהו כנראה אדם שאלה התחומים שבהם ניתן להוכיח את יכולתו. במקום להעביר קצת אנרגיה לתחומים פוליטיים, רוחניים, אומנותיים – האנרגיה כמעט כולה הופנתה עדיין לזרום בתחומים המעשיים האלה. ויש בכך סכנה לא מעטה... אם לפחות היושבים כאן יגיעו באמת להכּרה הזו בעקבות המלחמה, בעקבות דברים אחרים, שהגיע הזמן להתחיל לטפח דמות אחרת ולשאוף לאידיאלים אחרים ולמשימות אחרות – הרי שיש בזה הישג חשוב. כשם שבן הקיבוץ הוכיח את עצמו בשירות הצבאי ובתחום המשקי כבעל יכולת רבה, אין ספק שהוא יכול גם להוכיח את עצמו בתחומים אחרים".   ה"ספרטנים" החדשים – בדומה לאלה הישנים, שהתפרסמו בזכות אורח חייהם של אזרחיה ולוחמיה בעת העתיקה – הם אם כך לא אחרים מאשר בני הימין הדתי-הלאומי, ההולכים ומתבצרים בעמדותיהם המיליטנטיוֹת (הלוחמניות, התוקפניות, הקרביות) ובתפיסותיהם המיליטריסטיות (מכלול הרעיונות שמטפחים ערכים צבאיים בעניינים צבאיים ואזרחיים כאחד).   בעניין הזה – ובעיקר בתפיסת המלחמה, הכיבוש ושלמות הארץ – ההבדלים בין שני החוגים נראים תהומיים. ההגות של הימין הדתי-הלאומי ביססה את הרכיב המיליטריסטי בדמותו של "האדם החדש" שעיצבה, והעמיקה אותו. הערכת הכוח הפיזי נקבעה בדמותו של הציוני הדתי החדש. הראי"ה פנה לכל חייל והורה לו לדעת ולזכור "את שייכותו החיונית אל צבא מלך העולמים, את תפקידו ההיסטורי והאידיאלי במשימת ההנהגה העליונה של מקרא דורותינו". המיליטריזם הישראלי הוא, לשיטתו, "מיליטריזם אלוהי". הראי"ה כתב – בפרק "המלחמה" בספרו אורות , שהפך מעין טקסט קנוני המשמש יסוד מעצב רב-חשיבות בגיבוש תפיסת המלחמה של רבני הימין הדתי-הלאומי – כי "המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בגמרה בכל פרטי מעמקיה... על כן בכל זמן שמלכויות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים". נגזרת מכך: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח", כלומר הכוח המקדם את המציאות ומצעיד אותה אל עבר מגמתה העליונה, "ואחר כך כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר". לדעתו, אין סתירה בין העיסוק שלנו במלחמות לבין מעמדנו המוסרי: "אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצורכי תקומתנו ובאותה המשטמה אשר עוררנו בליבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו". שכן, גם אם כל מטרת המלחמה הייתה כדי לשרוד ולחיות – אין בזה בושה, קל וחומר כאשר מטרת המלחמה בעם ישראל היא להביא אור לעולם כולו". הרצי"ה נטל את דברי הראי"ה שעסקו במלחמתם של עמי אירופה אלה באלה והחיל אותם על מלחמות ישראל, שבעיניו מקדמות את הגאולה ההולכת וקורמת עור וגידים בזמננו.   חוקר מחשבת ישראל חגי שטמלר ציין כי "התבטאויותיו של הרצי"ה על קדושת הצבא וכלי הנשק, הערצת הכוח הצבאי והאלהת המיליטריזם הישראלי עוררו ביקורת רבה, וניסיונות מצד תלמידיו להסביר את דבריו". הרצי"ה ראה את מלחמות ישראל כשלבים בגאולה, והחשיב אותן למלחמות מצווה; זאת על יסוד דברי הרמב"ן, המונֵה את מצוות יישוב ארץ ישראל מן התורה, והרמב"ם, הכותב ש"מלחמת מצווה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".   כבר ב-1919 כתב הרצי"ה כי "המצאת חיל צבא הגון... במקומות הפורענויות היא הפעולה המעשית העיקרית הנחוצה להגנת החיים השלמים. הוא לא ראה בכך כל סתירה מוסרית, כי כאשר מדובר ב'התגוננות כלפי רוצח הבא להרוג אותנו' – הרי שעל כך אנו מצווים 'בא להורגך – השכם להורגו', ו'אין בזה סילוף צדק, אלא העמדת וחיזוק הצדק'". הרצי"ה סבר כי המלחמה המנוהלת על ידי המדינה ומיועדת לכיבוש הארץ היא בגדר מצווה המוטלת על כלל ישראל, "ומשום כך כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש". קשה שלא לשאוף, ולו כמלוא הנימה, את והניחוח הפשיסטי שנלווה לדברים האלה.   לאחר המלחמה, הרצי"ה הגדיר אותה כמעשה אלוקי של "שברון עול גויים מעל צווארנו", וכמלחמת קודש המובנת בתוך תהליך הגאולה ומכוונת להגשמתה. הניצחון במלחמת ששת הימים הביא את הרצי"ה לראות בעיסוק הצבאי לא רק סימן מובהק של תחייה וגאולה אלא שיחד עם החזרת הריבונות על המרחבים התנכיים הוא ראה בעצם שיבתו של עם ישראל לפעילות צבאית את אחד הביטויים של הגאולה ואחת מדרכי ההשגחה האלוהית בהיסטוריה. אחד מעיקריה הבולטים של התפיסה הזו היה הנחת היסוד כי אירועים היסטוריים הם ביטוי של ההשגחה האלוהית, וכי יש צורך לפרשם ולפעול בהתאם למשמעותם. בדרך הזו משמשת הפרשנות הגואלת של הראי"ה דרך להטמיע לא רק את הופעת הלאומיות ואת ביטויה במישור ההיסטורי, אלא אף את המדינה ופעולותיה.   רבנים יוצאי בית מדרשו של הרצי"ה השתיתו את תפיסותיהם העקרוניות של הראי"ה והרצי"ה גם על מערכות קונקרטיות שבהן התעמתה מדינת ישראל עם שכנותיה כך לדוגמה, הרב שלמה אבינר הדהד את דברי רבניו: "כל מלחמה היא שלב בגאולת ישראל. הגאולה מופיעה במדרגות, מלחמה אחר מלחמה. כל המלחמות שעברו עלינו הן שלבים בגאולת ישראל, בין שהיו לפני קום המדינה בין אחריה; בין שהיו לפני כיבוש ירושלים בין שהיו לאחר הכיבוש".   הרב עודד ולנסקי, ר"מ בישיבת הר המור (בראשותו של הרב צבי ישראל טאו), ומחבר ספרים באמונה בכלל ובדיני מלחמה בפרט, קבע: "עם היפתח 'הקץ המגולה' בדורות האחרונים, והאומה הולכת ונעורה מתרדמתה הגלותית ושבה וקמה לתחייה מחדש בארץ ישראל, הולכים ושבים אלינו לאט-לאט אף כל אלה היסודות השכוחים והאבודים, חוזרים ונוסדים הם, מתגדלים ומשתכללים... כי ד' אלוהינו הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, הולכת ונעשית תדיר מכוח הדחיפה הרוחנית העליונה והפנימית, ממקור הנס המופיע ממרומים להעצים ולהגביר חילינו, ההתעוררות וההתאמצות, ההתחכמות וההתגברות, לתנופת ההצלה והניצחון על הכוחות המשחיתים המתנגדים לקיומנו. במהלך ישועתו ומעשה הצלתו ותקומתו של כלל-ישראל בדורות האחרונים, באים אנחנו באופן המפליא לב כל הוגה וחושב, לידי 'מגע ישיר וברור וגלוי, עם 'רוח הגבורה והדעה להילחם' המופיע עלינו, גם בניסא רבא וגם בניסא זוטא ומנצחנו בנגינותיו'".   לעומת זאת, נראה כי השמאל החילוני-ההומניסטי קורא ל"דה-מיליטריזציה" של החברה הישראלית – תהליך הדרגתי שבעקבותיו הדברים הופכים לתלויים פחות בערכים צבאיים או באישור צבאי לגבי ערכם והשפעתם.   המלחמה – שמחייבת "אחדות" – מטשטשת לאחרונה את ההבדלים בין החוגים השונים. עם זאת, דיבורֵי אחדות לחוד ואמונה מבדילה לחוד. אברהם שפירא, מי שערך בזמנו את "שיח לוחמים", עמד באופן נחרץ על פער ההשקפות והדעות שהתגלע בין שני המחנות: "קיימת כאן תהום... שלא ניתן לגשר עליה כלל וכלל". הרב אבינר ביטא את הדברים באופן ישיר יותר: "אנו קשורים למדינה הרבה יותר, ונאמנים הרבה יותר, מאנשים שהם ריקים מתורה, כי אנו שייכים אל המדינה הזאת מתוך קדושתה האלוהית... כל ההתעוררות הציונית החלה מכוח התורה הקדושה ורק אחר כך התרחב מהלך זה והתפשט לכל האומה הישראלית וגם לאנשים ריקים מתורה... זאת אומרת שאין לנו לומר שאנו מצטרפים לחילונים במעשה האמונה הקדושה, אלא אנחנו באים מעצמנו, מפנימיות היהדות ועוד האמונה הקדושה, לבנות את בניין בית ישראל ולהקים את ארץ החיים. ואף על פי שאחינו, שנשתבשו ונתקלקלו בדעות ובמעשים, לצערנו, הכינו הרבה ובּנו הרבה, עדיין רבה העבודה הגדולה של בניין המדינה האידיאלית על פי התורה והזרחת האור הפנימי, של תורת ד', במעשה בניין הארץ".   הרב יגאל אריאל (רב היישוב נוב בקמת הגולן לשעבר, ראש מדרשת הגולן ומייסד הישיבה התיכונית חיספין, ובצעירותו תלמיד בישיבת מרכז הרב) כתב ללא כחל ושרק כי "[במלחמת ששת הימים] הסתמן תחילתו של הקרע הנפשי בין שני החלקים האלה של הציבור; קרע שהועמק והפך לתהום אחרי מלחמת יום הכיפורים... [השמאל החילוני-ההומניסטי] אימץ לעצמו את חזון השלום והמוסר; [הימין הדתי-הלאומי] – את הארץ וגאולתה. הקרע הזה מאיים זה שנות דור על אחדות העם, שני המחנות מנטרלים זה את זה וגורמים לכולנו לאבד חלילה גם את הארץ וגם את תקוות השלום".   נראה כי התבוננותו נכונה גם לימים האלה, ואולי ביתר שאת. הקרע הגיע לשיאו עם כינונה של הממשלה השלושים-ושבע, "ממשלת ימין מלא-מלא", בראשותו של בנימין נתניהו, שהתגלתה לימים כממשלת "נתניהו-בן-גביר". הבדלי ההשקפות והדעות המקוטבים הניכרים היום נראים כאילו הם מתמקדים בעניין אחד: "הפאלוס הלאומי".   בחוגים רחבים בחברה הישראלית התעורר – בעיקר אחרי "השבת השחורה" של ה-7 באוקטובר 2023 – צורך דחוף לשקם, לפחות סמלית אם לא ממשית, את אונו של הפאלוס הלאומי. השיקום מחייב "עמידה איתנה", "זקיפות קומה", "נוקשות", "אונוּת" ("פוטנטיוּת" בלעז) – כל אלה מתבטאים בסממנים פאליים בולטים. ה"פאלוס" משמש בתרבות הכללית בכלל, ובתנועות לאומניות בכלל – הרואות בניסיון להרמוניה בין אומות ולשלום רכרוכיות או חולשה נשית – כסמל של המשכיות החיים, כוח פעיל של בריאה חדשה, והפצה של אנרגיה קוסמי. נותרת לתהות: האם אנו עתידים לחוות, במהרה בימינו, זקפה מלאה ואיתנה? צילום: עידן ירון

נראה כי אישים מסוימים בישראל מייצגים יותר מכל מבנה אישיות פאלי  (מיוונית ולטינית, "להתנפח"), ובכך מציבים איוּם חמור על החברה והמדינה בישראל.   הרופא הפסיכיאטר האמריקני ממוצא יהודי אדמונד ג'ייקובסון (מפתח טיפולי ההרפיה הראשונים, המבוססים מדעית) הסביר כי בני אדם מסוימים רוכשים ביטחון עצמי בעיקר על ידי סיפוק המשאלה המקורית הפאלית שלהם להשגת אומניפוטנציה  (תחושת כל-יכול). מכיוון שהם לא יכולים להיות אומניפוטנטיים, הרי בהכרח ההערכה-עצמית שלהם אינה עומדת בציפיות. כתוצאה מכך, הם מפתחים מוטיבציה אובססיבית להוכיח שהם בעלי ערך.   בעוד שאגו הכרחי כדי להניע קִדמה ולהוביל להישגים, אגו בלתי נשלט גובר על השכל, המוסר והדאגה לאחרים. אגו פאלי מנופח הביא במשך ההיסטוריה לקריסת ציביליזציות, אימפריות, חברות, ארגונים ומנהיגים לא מעטים.   בעלי אגו פאלי מנופח מגלים סממנים גרנדיוזיים – התנהגות מניפולטיבית, ותשוקה עזה לעוצמה. הנטיות האלו מלוות בייחוס-עצמי של חשיבות מוגזמת, בתחושת עליונוּת ובתביעת זכויות-יתר.   כאשר אגו פאלי מנופח משתלב באופן מוגזם בזהות-העצמית, הוא עשוי לעורר אמון-יתר ביכולות – גם בהיעדר כישורים ומיומנויות נדרשים – והערכת-יתר בהישגים האישיים ובתרומות החברתיות.   אגו פאלי מנופח עשוי לעוות את תהליך קבלת ההחלטות, ובהתאם גם את ההתנהגות בפועל. אנשים בעלי אגו כזה עשויים להגיב תגובת-יתר, או ליטול סיכונים לא מחושבים.   אגו פאלי מנופח בא לידי ביטוי בצורך בהערצה ובאישור; בחוסר יכולת ועניין להאזין לאחרים; בקושי לקבל ביקורת; בתחושה מתמדת של תחרות; בתפיסת מצבים, טריוויאליים ככל שיהיו, כ"משחק סכום אפס".   אגו פאלי מנופח משתקף בהיעדר חמלה לאחרים. הוא גורר קשיים ביחסים אישיים ומקצועיים, בהחדירו בהם יהירות והיעדר אמפתיה.   כאשר אישיות כזאת ממלאת תפקיד מפתח שלטוני – מתוך יומרות מופרזות, ללא כיסוי אישי-אישיותי מתאים – המחיר משולם על ידי כולנו. ברור כי מי שהציב בעל מבנה אישיות כזה בתפקיד בעל ערך נושא באחריות יותר מכל – "אין עבירה ללא אשמה". צילום: עידן ירון

מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב.   המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר.   אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש.   ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב. (יהודה עמיחי, 1962) על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

"יצא המרצע מן השק". לפי הביטוי במקורו בתרבות הקלטית, "שלושה דברים אי-אפשר להסתיר: קש בתוך נעל, מרצע בתוך שק, וזונה בתוך המון".   לפי הביטוי בגרסתו החדשה בתרבות הישראלית, אי-אפשר להסתיר גם – דחפור משוריין די-9, המכונה בצה"ל "דובי", הפועל בשירות חיל ההנדסה הקרבית.   גורמי הימין בתקשורת ובקרב המתנחלים ביו"ש סייעו לנו לאשש את הסברה בדבר יוזמות נרחבות, המנוגדות לרוח צה"ל ומקדמות אינטרסים של ימין רחוק, שהביאו להרס (ואולי גם להרג) בלתי מבוקר ברחבי רצועת עזה.   איש התקשורת ינון מגל, מגיש תוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, פרסם מכתב שקיבל, בזו הלשון: אין צורך בהסברים רבים, אבל אלה ניתנו בכל מקרה במטה "נלחמים על החיים", שפועל ביו"ש: " דווקא חיילים פשוטים, חיילים מהשטח הם אלה שהצליחו להבין מה באמת מביא ניצחון. יוזמה של חיילים מהשטח, יוזמה של כל אחד מאיתנו במה שביכולתו. מה שעם ישראל צריך זו אמונה יוזמה וניצחון. שלא במקרה, בעקבות הפסקת האש הסירה ארצות הברית חלקית את אמברגו הנשק על ישראל, שכלל גם – כ-70 דחפורי די-9, "המהווים כלי חיוני בלחימה".   אפשר בהחלט להעביר את הדחפורים החדשים ישירות לידי ה"מיליציות", המקדמות "עליונות יהודית" במלוא הדרה ברחבי האזור. על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים